הילד

מילדות הערצתי את יוסי בניון. בזכותו, ובזכות טיילת לואי שזכרתי מן ההליכות עם אמי בטיולי חופשת הפסח (שם השקפנו על הכרמל ותהינו בבורות רבה על שמות השכונות תחתינו), אהדתי בגאווה את מכבי חיפה אף שגרתי בתל אביב. בניון היה מודל נהדר לחיקוי. לא רק בשל זמינותו והקלות שבה ניתן היה לרכוש כדורגל חתום על ידו באורח מלאכותי במיוחד עבורי. בניון שימש שגריר נאמן של עולמי הפנימי כילד בבית הספר היסודי, נבחר ציבור של ממש במסגרת פרימיטיבית של דמוקרטיה. בימים שבהם כל חבר לכיתה היה מושא לחשדנות, המועד להפוך את נאמנותו כדי למצוא חן בעיני מבוגרים מאיתנו, בניון היה במובהק מאלה הנשארים לשחק גם כאשר הצלצול מורה על סיום ההפסקה, נאמן לפני הכול לאתיקת השעשוע. משהו ברשתית הגולמית של ילד בכיתה א׳ זיהה אז בבניון הבטחה שהוכיחה עצמה הרבה מעבר למצופה – עד כדי כך שגם בגיל 39, ערב פרישתו ממשחק כדורגל, עוד היו כאלה שכינו אותו "הילד".

"תעלו את הילד", נוהגים לקרוא ביציע על סִפה של תוספת הזמן. "תנו לילדים לשחק", אמרנו כנערים במגרש השכונתי כשכבר עייפנו, והילדים הקטנים שצפו במשחקנו מהצד, עיניהם פעורות מן המחווה הבלתי צפויה, פשטו על המגרש בהתרגשות לפני שנספיק להתחרט. זמן הילדים נמצא תמיד מחוץ למסגרת הספורטיבית, התחרותית, שבה נעוצים שיקוליהם הקרים של המבוגרים. בעולם הבוגר, לילדים נותנים לשחק לפנים משורת הדין, כמחווה נדבנית השוכנת בשולי התחרות. ה"ילדים" עולים לשחק במפעלים הבלתי חשובים, בגביע הטוטו או במשחקים האחרונים של העונה, כשהכול כבר הוכרע. הם אינם לוקחים חלק פעיל בתחרות, אלא נוגעים בגבולותיה, היכן שהמציאות מתנפחת או מצטמקת בניגוד לחוקי הפיזיקה, כמו אליס המנסה להיכנס בדלתו של הכובען המטורף. אלה הם חוקי המשחק.

בגבולות התחום הזה התמקמה קריירת הכדורגל של יוסי בניון – הילד מדימונה שהגיע בגיל 15 לקבוצת הנערים של אייאקס אמסטרדם, אקדמיית הכדורגל הטובה בעולם, אך חזר ארצה כעבור חודשים ספורים פשוט כי התגעגע הביתה. אז, כילד בן 17 בקבוצת הבוגרים של הפועל באר שבע, הפך מזוהה עם הבכי הילדותי, הבלתי נשלט, במשחק הירידה נגד מכבי חיפה. גם כששב ארצה שנים אחר כך כשחקן מנוסה וכקפטן נבחרת ישראל, בכה במדי מכבי חיפה עם הזכייה בגביע ב-2016, ושוב כשעזב את בית"ר ירושלים למכבי פתח תקווה, ואז שוב כשחזר לבית"ר, במשחק הפרישה. הטיית הגוף המחוננת, המשליכה את הזרוע לאחור ומעמידה את הבלם מבולבל, כקורבן נלעג למעשה קונדס; תסרוקת הפטרייה הטופחת על המצח בריצתו לעבר רחבת היריב; הטבעת שאותה התעקש לנשק כשחגג כל אחד משעריו, מצהיר שוב ושוב על אהבתו למירית, חברת ילדותו שהפכה לימים לאשתו ולאם חמשת ילדיו; ובשלהי הקריירה, הנאמנות הכפייתית לשאיפה להמשיך לשחק כדורגל ולהכתים את הישגיו המדהימים בקבוצות הטובות בעולם בהפיכה לשחקן ספסל במכבי תל אביב, ואז בבית"ר ירושלים ובמכבי פתח תקווה, רק לא לפרוץ את גבולותיו הבטוחים של המשחק – כך לכל אורך הדרך, ממכבי חיפה עד לדרך אנפילד שבליברפול ובחזרה, דבק יוסי בניון בילדות.

*

החיבה לכדורגל לא הועברה לי בירושה. סבא שלי, איש קבע משופם בעל גאווה בולגרית, היה גורר את אבי בניגוד לרצונו למשחקים של מכבי יפו. המרד השפוף של אבי בא לידי ביטוי באדישות מוחלטת לכל ענף ספורטיבי הכרוך בצפייה פסיבית ובהעדפה להרים משקולות בחדר הכושר. אבי מצא בספורט יתרונות פונקציונליים בלבד, אתיקה של בריאות וסיתות הגוף, והעדיף להתרחק ככל הניתן מההווי הססגוני של היציע, מחילופי המילים הגסות שנדרש לצותת להן בעל כורחו כילד. על כן מיותר היה לנסות ולסחוב אותו למשחק בקריית אליעזר שבחיפה. אבל יום אחד, במאי 2001, ידעתי שהפציעה הזדמנות חד-פעמית: משחק הכתרת האליפות של מכבי חיפה הגיע לאצטדיון בלומפילד בתל אביב, מרחק הליכה קצרה מביתי. הקבוצה הביסה את קבוצות הליגה כמכונה משומנת, והתאפיינה במשחק התקפה דורסני שנשען על הזדמנויות שיצר בניון עבור החלוץ סרגיי קלשנקו. מן האירוע זכורות לי מחוות השעמום של אבי, שכאילו שב לילדותו שלו ונרתע מגסותם של יושבי היציע המפצחים גרעינים תוך שהם מסננים קללות לעבר המגרש. קליפות הגרעינים נוקו מגבי אחת לחמש דקות בתנועות הברשה מצידה של כף יד כבדה מטבעות, זו שכמדומה גם שבה ללכלך אותם בכל פעם מחדש.

בסופו של דבר מכבי חיפה הפסידה להפועל תל אביב 1-0. לא זכיתי ליהנות אף לא מגול אחד של קבוצתי, ובטח לא של בניון. משחק ההכתרה בסך הכול נדחה בשבוע, אולם לאור חווייתו של אבי, שבמשך ימים עוד הלין בעצבנות על התור הארוך שחיכה לנו ביציאה מן החניון בבלומפילד, ידעתי שכבר לא אזכה להיות בו.
בסיום אותו משחק נשכב בניון על הדשא והחל לבכות. בראיונות שלאחר המשחק סיפר שפרץ בבכי משום שחשב על ציפיותיהם של כל האוהדים שכיתתו רגליהם למשחק ושבו ממנו מאוכזבים. דמעותינו נמהלו אלה באלה.

*

בעגת פרשני הכדורגל, בניון היה מזוהה עם "חוצפה חיובית". מהלכים ששחקנים המוגדרים בעיקר על ידי יעילותם (אלון מזרחי, חיים רביבו) היו בוחרים להשלים בבעיטה אחת – בניון העדיף להשלים בחמש בעיטות, תוך רצף הטעיות והיתולים בבלמים ובשוער, על פי היגיון המתעדף לא פעם את היופי על פני היעילות, או לפחות מקנה להם מעמד שווה ערך. אולם חוצפתו של בניון באה לידי ביטוי מובהק וטהור בכל אותן פעמים שבהן לא השלים עם הבחירה להחליפו בשחקן אחר – אם במדי מכבי חיפה או במדי נבחרת ישראל, וגם במחזור ה-30 של עונת 2019, במדי בית"ר, כאשר התעקש להוכיח למאמן ניסן יחזקאל שלא נפגע בידו אף שכמעט שבר אותה.

המקרה הזכור ביותר היה במשחק הדרבי החיפאי בשמינית גמר הגביע בעונת 2000-1999, אז נותר שרוע על המגרש, כתינוק המשתטח על רצפת קניון בהתקף זעם, עד שמאמן מכבי חיפה דאז, אלי כהן "השריף", נאלץ לסגת מהחילוף. בסירובו להתחלף, כמו באותו משחק ירידה של הפועל באר שבע, הציג בניון פעם נוספת אופי מלנכולי המתקשה להשלים עם בואו של קץ – גם במחיר שבירת הכלים. מלנכוליה ילדית, כמדומה, שכן הסירוב להכיר בהפסד הקבוצה התגמד נוכח הסירוב להכיר באוזלת היד האישית, בהכרח לוותר על הפנטזיה הנרקיסיסטית של השער בתוספת הזמן, על האוהדים המקדישים לו את שירו (על פי מנגינת "מאמי" לארנון צדוק) ועל הכותרות המאדירות את שמו במוספי הספורט של הבוקר ("כמה יוסי!").

בניון נותר תמיד מעוגן בתפיסת זמן המעמידה בראש את ההבטחה. את הקץ לא יכול היה לעבד באורח שקול, ועל כן תמיד היה עליו להיערך לקראת אירוע חיצוני, גאולה שטרם התממשה. עבורו היתה ההכרה בקץ בלתי נסבלת, שהרי זו מסמנת את ההיגיון המפסידני של האדם הבוגר. אותו סוג של מלנכוליה רדף גם אותי במשך כל שנות ההתבגרות, נוכח הציפייה שתלו בי רצף של דמויות בעלות סמכות במגוון רב של תחומים – מכתיבה למשחק, מפוליטיקה לעריכת דין, הבטחות שכולן עדיין משתהות, ממתינות לאירוע עתידי שיגאל למפרע הליך התבגרות שגור למדי. כנער, בלילות החופש הגדול המשעממים, כאשר לא היה לנו כסף לבלות אלא בגינות ציבוריות, ההבטחה גולמה בנסים רומנטיים – מישהי שתתוודה על אהבתה ותתנשק איתי ארוכות על ספסל רצוץ, והבוקר היה כמו לוח דיגיטלי של שופט רביעי המורה על חילוף, קובע את קצו של הלילה על סתמיותו המוחלטת. ברגעים שכאלה היתה נוכחות הרפאים של בניון הופכת חשודה, מקוממת, ובעת ובעונה אחת מעוררת קנאה. במדי ליברפול נגד ריאל מדריד, במדי הנבחרת נגד שווייץ או בתוספת הזמן נגד מכבי תל אביב כאשר הוא מטייל על קו הרחבה ושם את הכדור בפינת השער, בניון ידע להיות שם בדיוק ברגע הנכון, מביא את מחזור ההמתנה לכדי רגע טהור של מימוש, כזה שלעולם חמק ממני ברגע שבו שלחתי זרוע לקראתו.

*

כילדים, מיקומנו על הגבול שבין המשחק למציאות מאפשר לנו להגיח למשחק החברתי ולנוס ממנו כל אימת שאיננו מתיישרים עם חוקיו: ילדים מורשים להיות כנים להביך, לחטוא בבורות או בחוסר נימוס משווע. בבגרותנו, אנו נזרקים באחת לשדה הציוויים הבוגרים, וכאשר אנו מבקשים לנוס לאחור כבעבר, במקום שבו היתה לנו בעבר דלת סתרים אנו מוצאים שער ברזל מסוגר.

היה לי רגע כזה בקו 63, בדרך מהשכונה ללב תל אביב. בתוך אוטובוס מלא בנוסעים זיהיתי חבר ילדות של אחי הגדול, כזה שהיה שותף קבוע למשחקי השעשוע שאחי היה משחק עימי ("לך תחפש אותי במרפסת"), משחקים שמהם הפקתי עונג צרוף אף שתמיד היו על חשבוני. תחת זכר האינטימיות שעוד השתמרה מאותם ימים, לא הסתפקתי בהנהון קר לשלום. התרגשתי כל כך מהמפגש המקרי, שהיה בו טעם של איחוד מחדש.

בחרתי לנתב את דרכי באוטובוס העמוס באנשים עד למקום מושבו בשורות האחוריות ביותר. בדרך נתקלתי באישה שהתרעמה על כך שאני מנתב את דרכי באוטובוס גדוש ממילא, מילותיה נחרתו בזיכרוני, והן עולות ומהדהדות מאז בכל פעם שבה אני מוצא עצמי באירוע דומה. כשאמרתי "סליחה", שאלה ברטינה: "לאן לסלוח לך בדיוק?".

חבר העבר של אחי הבכור היה נבוך עבורה, ועבור עצמו לא פחות. דרשנו זה בשלומו של זה, אך השיחה גוועה מיד לאחר מכן. על מנת להציל את המצב, התעקשתי להתקשר לאחי באותו הרגע ולבשר לו שנתקלתי בחברו באוטובוס. הושטתי את הטלפון לחבר העבר, שכבר הרשה לעצמו להסגיר סימנים ברורים של מיאוס. מצותת לשיחה שכפיתי על השניים, החל להתחוור לי שגם הם כבר לא בקשר, ולא מחמתו של אירוע יוצא דופן, אלא פשוט כי זהו טבען של רוב חברויות הילדות. כולם מלבדי הבינו שאותו משחק משולש שנהניתי כל כך להיות במרכזו הוא נחלתו של עבר מוחלט, כזה ששוב לא ניתן לשלוח אליו יד ולהעלות מחדש את עלילותיו. נאלצתי לגלות זאת בבת אחת, ללא כל פרק הסתגלות. הייתי נער, בן 13, כבר מבוגר מספיק כדי לשאת באחריות למעשיי. לעיני הנוכחים האדמתי, מנסה לברוח כתמיד במסלול הגנבים הפתלתל אך נתקל באלומות מרשיעות.

כמו כל ילד, חלוף הזמן הרשיע גם את בניון, לעיני המצלמות, בתמונתו זוכת הפרסים של אוהד צויגנברג. בתמונה בניון מתועד בוכה במכוניתו כאשר הוא יוצא ממתחם האימונים של בית"ר ירושלים, לאחר שהקבוצה הראתה לו את הדרך החוצה. בתיעוד המלא ניתן לראות כי נופף בידו לצלמים לאות פרידה, מבקש לשדר עסקים כרגיל, כמשחזר את הטיית הגוף המחוננת המתעתעת בבלם על קו הרחבה. גם ברגע זה עוד ניסה בניון להחיות את תנועות המשחק.

מהדורה מקוונת | פברואר 2021
דימוי: Life in Bubble, מיכאל חלאק, מתוך אדמה
_{העלילה והדמויות הנזכרות בסיפור כולן פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין העלילה והדמויות לבין אירועים שהתרחשו במציאות, וכן בין שמות הדמויות לבין שמות של אנשים ונשים אמיתיים, חיים או מתים, מקרי בהחלט.}