הסבל נח בי כמלאך

רות פוירשטיין

תַּחַת הָרִיק זִכְרוֹנוֹתַי שָׂדֶה מַבְהִיק, מִרְבָּץ טָהוֹר,
אַךְ לְהַנִּיחַ רֹאשׁ עַל רוּחַ-עוֹר לִשְׁמֹעַ:
צְרִיחָה בַּמְּצוּלוֹת, הָאוֹר פּוֹקֵעַ מִן הַבּוֹר.
אֵיךְ לֹא לִשְׁאֹב אֶל תּוֹךְ יָדַי אֵיךְ לֹא
לִדְמֹעַ? הָרְקִיעִים מַעֲמִיקִים בְּצֵל כּוֹכְבֵי-הַשִּׁכְחָה
(– תַּחַת אוֹרוֹת הָעִיר דָּהוּ אֶל הֶעָבָר –)
אַךְ אֵין זֶה נֶצַח, אֲהוּבַי הַנִּסְתָּרִים, הֵן כָּל דָּבָר
שֶׁהֻעֲוַר מִן הָעֵינָיִם מְצַלֵּק אֶת הַשָּׁמַיִם בְּאִבְחָה
שֶׁל צְלִיל אוֹ נְשִׁיקָה. וּתְעוּקַת הַכּוֹכָבִים
מִן הָרָקִיעַ הַשּׁוֹמֵם, וְהֶבְזֵקוֹ שֶׁל אוֹר-כָּעוּס
שָׁט בִּשְׁרִיקָה. הָעוֹלָם נוֹשֵׁם אֶל פֶּתַח אֹזֶן רְחוֹקָה
שָׁנִים שֶׁנִּרְדְּמוּ. שְׁתִיקָה צִלְּקָה בִּי הֶבְזֵקָהּ
וּרְחוֹבוֹת נִדְמוּ עָלַי כְּרוּחַ-הֶבֶל. הַסֵּבֶל נָח בִּי כְּמַלְאָךְ
(פּוֹרֵחַ אוֹר שֶׁלֹּא נִפְתַּח) הַיּוֹם סָגוּר וּמְנֻסָּח, נְפוּחַ-אֵבֶל.
שָׁמַעְתִּי נֵבֶל שֶׁנִּפְלַט מִן הֶעָבָר (אַיֵּה יְדֵי מִי
שֶׁפָּרַט בִּי קוֹל מִדְבָּר וּדְבַר-בָּשָׂר?) בְּנִגּוּנוֹ סָב אֵל
עַל צִיר – צָרוֹת פָּנָיו עַכְשָׁו עַל עִיר – זַרְקוֹר
בָּהִיר לְהַעֲוִיר עָלֵינוּ אוֹר אֲשֶׁר אֵרַע וְאֵין לַחְקֹר –
בָּרוּר וְצַח – הַסֵּבֶל נָח בָּנוּ מַלְאָךְ
וְאַךְ הַשִּׁיר אֲשֶׁר נִשְׁכַּח פָּקַח צְלִילָיו:
"לֵילִי-לֵילִי הֲלֹא אֵין לִי אֶלָּא לִקְרֹא בְּקוֹל עֻלִּי
לֵילִי-לֵילִי עַד כִּי יִקְרָא עֻלִּי אֵלָיו".