הרהורים

בעוד היא אחוזה בתוכן מכתבה המוזר ורצה איתו לכיוון האוטובוס, היא הרהרה: האם לשליחת מכתב נחוצים כל המרחקים האלה מאחורי גבו של נהג אוטובוס מותש?

חציתי את העיר לאורכה ולרוחבה בחפשי סניף דואר יאה כדי לשלוח את הניירות שלי. לא, לא הסתפקתי בחיוכן של עובדות הסניף בשכונה היפה שלי, ולא מצאו חן בעיניי לא מרכז העיר ולא העיר התחתית. שללתי מכול וכול את האפשרות שלסניף הדואר הצנוע שבקרבת בית הקפה האהוב עליי תהיה שותפות כלשהי עם דוור הסניף הראשי שיזכה לשאת את המעטפה המלבנית בתוך ילקוט המשלוחים המיוחדים שלו.

לראשונה הרגשתי שאני חוגגת את בואי אל גבר עם חליפה לא משומשת. לא ברור לי למה חשבתי שסניף הדואר המרכזי יֵצא בתופים ובמחולות לכבוד המעטפה שצבעה החום הדגיש את חשיבותה המיוחדת. אולי רמזתי לפקידה על חשיבותה של המעטפה, ואולי הנייר המפואר הבהיר זאת. על כל פנים עברו לפחות שעתיים שבמהלכן שקלתי לבחור בסניפי דואר שונים ופסלתי אותם שוב ושוב עד שהבזיק לנגד עיניי החיוך של פקידת הדואר בסניף הרומנטי של האוניברסיטה. ללא מחשבה נוספת עליתי לאוטובוס, אולי בפעם העשירית, אך הפעם בכיוון הנגדי, ונסעתי לאוניברסיטה. האוטובוס העלה והוריד נוסעים בכל תחנה. ישבתי במושב האחורי, עוקבת בסבלנות אחר תנועת הנוסעים, בעוד הנהג מוודא במבט חטוף במראה שאני עדיין כאן בכל פעם שמישהו עלה או ירד.

כאשר הגיע לתחנה האחרונה במעלה ההר הביט אליי שוב במראה. החזקתי את המעטפה היפה בתוך שקית ניילון לבנה, פן יימרח הדיו השחור שבו רשמתי את הכתובת. שנינו נשמנו לרווחה. הוא חייך כאילו הנסיעה הארוכה במנהרות העיר הפכה אותנו לידידים ותיקים והכריז: "זהו זה". חייכתי אליו חזרה ואמרתי: "נהדר". קיללתי את המכונית שסירבה להניע בכל פעם שרציתי להגיע לסניף הדואר או לבית המשפט. הגעתי למסקנה שצבעה החום גורם לה להיות מרת נפש, והחלטתי להחליפה בהזדמנות הראשונה.
ירדתי בצעדים מהירים למחלקת המשלוחים המיוחדים אשר נסגרת בשעה 12:00 בדיוק. מצאתי את הפקידה נחה במשרדה הממוזג, כאילו המתינה לי. כשראתה אותי מושכת את ידית הדלת הגדולה בכיוון ההפוך, כרגיל, חייכה וסימנה לי בתנועת יד את הכיוון הנכון. לא הודיתי לה כמו בפעם הקודמת, התביישתי להיווכח שלמרות ביקוריי הרבים בסניף הזה נותרה פתיחת הדלת אתגר עבורי.

צצה בראשי מחשבה מעיקה: "היא בטח מתבדחת עם עובדי הניקיון על תפיסתי האיטית", והוספתי, "לו הצרפתייה הזו, בעלת השיער הערמוני הקצר, ידעה שאני מסתובבת משש וחצי בבוקר בין סניפי דואר באוטובוסים מותשים, שברובם המזגנים אינם פועלים, היא לא היתה מסתפקת בחיוך מתוק אלא אולי הייתה מושיבה אותי על המושב הפנוי שלצדה ומגישה לי את הקפה המימי שלה".
אף פעם לא הבנתי למה היהודים חוסכים כל כך בקפה ומסתפקים בכפית אחת לספל רחב כגון זה שהגשת לי כשבאתי לבקר.

כמו תמיד נעמדתי מולה בחיוך רחב, והיא לחשה כהרגלה בעודה מעיינת במעטפות המלבניות שלי: "דחוף מאוד". מילאתי את הטופס הלבן שהושיטה לי למרות שעד עכשיו נהגה למלא אותו בעצמה. ניקדתי את האותיות הראשונות של שמך ורשמתי בכתב מודגש את שם רחובך הפתוח לכול, את שם העיר, והיא תיעדה בעט שלה את השעה ואת הדקות. אתה מבין כמה חשוב נהיית עבור סניף דואר חולמני על ההר הגבוה ביותר בעיר!? בצד האחורי של המעטפה רשמתי רק את מספר תא הדואר שלי ואת שם העיר, כך שאם הדוור יסתבך וילך לאיבוד ברחובות הפתוחים לכול, המכתב יחזור אליי. לחשתי, במבוכה, עד כמה מוזר הדבר, תושבי העיר באמת הסתבכו מרוב כינויים נרדפים למקום אחד, כל רחוב מופקר הפך אף הוא לפתוח לכול בפיהם. המחשבה הזו הכעיסה אותי ותהיתי אם העירייה שלכם מסוגלת לפתור את הבעיה הזו. העירייה שלנו, למשל, אינה סובלת מבלבול בקביעת השמות: לעובדיה הערניים יש כתב ברור והדור, והיא סובלת רק משגיאות כתיב איומות. אבל אצלכם כל השלטים מבולבלים, הפוכים, לוקים בחסר. מעניין אם שמת לב למצב החמור הזה שאליו הידרדרה העיר. אבל למה שזה יטריד אותך כל עוד אתה לא עוזב את עמודי הספר אלא כדי לישון או לשתות קצת וודקה? אני זו שדואגת לעתיד הערים שנהנות במידה רבה ממעמד של מעוז פתוח לכול.

המזגן בדואר הקפיא אותי. יצאתי ועיינתי בטופס שנתנה לי הפקידה כאילו מדובר בתעודת הצטיינות בתחום המשלוחים המיוחדים, ולא בטופס רגיל על נייר זול.

הבטתי בתחתית הטופס ומצאתי את המספר האהוב עליך, שנכתב בתשומת לב בספרות מרובעות שלא קיימות במכונת הכתיבה שלי. אחר כך נאמר לי שבמוסדות הממשלתיים יש כאלה בשפע. מספרך המועדף, עשרים ואחת, השתטח שם והזכיר לי את תאריך הולדתי. מעניין אם המחשבה על דמיון מקרי בינינו מצאה חן בעיניך, או שעליי לצפות שתזדרז להחליפו כדי שיתאים לאישה אחרת? למעשה זה לא מעסיק אותי אחרי ששלחתי אליך את כל סודותיי במעטפה חומה.

**

האם אוכל שוב, אחרי כל מה שקרה, לשלוח אליך בעילום שם את יומני הקצר? מה אכתוב? הרי אני יודעת שדרכי הכלא אינן כדרכי הערים. לא נעזרים שם בדוורים, לא ממיינים את המכתבים אלא לוקחים את כל המעטפות, רגילות כדחופות, לכתובת אחת ויחידה: משרד מפקד הכלא. המילים האינטימיות מאבדות את הלהט שלהן במסדרונות האפלים ובמעברים הארוכים. ואם הן מגיעות ליעדן, הן כבר נטולות צוף ודמעה.

מה עושים עם מכתבי האוהבים? למה מנערים מהם את הנשיקות לפני שתערערנה את קצב פעימות הלב? האם הנהלת הכלא מבחינה בין מכתבי המאהבות לבין מכתבי בנות הזוג? האם מטרידים אותה למשל ניסוחיי הנבוכים המעידים על רגשותיי בנוגע לקשר הלא ברור שלי איתך? האם הבינו מהבושם שנטף מקצות אצבעותיי שהפרתי את מנהג הנשים כדי לשמור על הבכורה אצל גבר, ושאני נשוא המכתב הראשון? והאם הם יודעים שזו תבוסת האישה האוהבת מול הטכנולוגיה המודרנית ואפשרויותיה הבלתי מוגבלות? הרי היא אינה מסוגלת לשגר את רטט לבה לגבר שהיא אוהבת.

מהדורה מקוונת, גיליון 8 – התכתבויות | אוקטובר, 2018
מתוך "כותבת המכתבים امرأة الرسالة" רומן בכתובים
תרגמה מערבית: קלייר אורן, עריכת תרגום: נביל טנוס
דימוי: מולי גולדברג, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות