השעה הסגולה
1.
סוס מעוות, באחרית ימיו, משקיף על הכביש המהיר, שעליו שועטים עדרי מכוניות שכוחן כוחות סוס רבים. הוא אינו יכול לומר מה הוא חושב, אבל הוא בוודאי חש בפעימה הנובעת מן הכביש, לאין הפוגות; עצב מנקר בלבו; תחושת בזבוז של מי שנשא על גבו שנים על גבי שנים של עמל, שהטעינו עליו, שפרקו ממנו, כשכל אותה עת המכוניות, הממלאות את הכביש, כבר נמצאו בעולם. נראה
לו נואל שגבו עוות, שמעולם לא שעט חופשי, שזריחות או שקיעות לנוגּהּ הים היו עבורו שמועה רחוקה; עוד מעט העוול יפוג, ינוסו צלליו, יהיו לאל, ודורות הסוסים הבאים – הוא לא ידע מה עלה בגורלם.
הנה הוא יורד אל האחו, נעלם מעיניי שחלפו על עיניו, שראוהו לרגע.
עתה הוא איננו.
חלף עבר.
2.
אני ותעודת הזהות שלי, הדרכון, חשבון הבנק, חשבון הביטוח הלאומי, השם שנתנו לי הוריי, השם שהענקתי לעצמי, המשפחה שהקמתי, הילדים. משהו לא לגמרי קיים.
ממושב האוטובוס הבין־עירוני ועד הילדּוּת: ביתּהּ, נכון יותר, בית אִמּהּ, היה פתוח בפניי בין שנתי הרביעית לשנתי השישית. הן היו יקרות לי. הן אבדו בזמן. האם נפטרה בשנות נערותי המוקדמות. שנים זכרתי אותן. מעולם לא ידעתי אם הייתי משמעותי עבורן כמו שהן היו הנפשות היקרות לי בעולם. שנים הכחישו הוריי את הדברים. טענו שאני מגזים לגמרי בהיקפם. אחי היה לועג לגעגועיי. מה עשיתי שם ימים שלמים? היכן היו הוריי? מדוע טעם האוכל הביתי הראשון שאני זוכר הוא טעם ארוחות הערב שם? מדוע שפת הגוף שלנו, שלי ושל הבת, דומה כאילו גדלנו באותו בית? מדוע גיליתי שאני הוגה את שמי שלא כדרך הוריי ,אלא דווקא כדרכן, ולא זכרתי שבביתן התחלתי להגות את שמי בדרך שבה אני נוהג להגותו ?
אני אוהב מאוד, מוקיר מאוד, היא יודעת. מצוי במרחק הקשת מספר טלפון מפגישתנו הבאה. זמן נוקף. לא בנקל אני מעז לחייג את המספר.
3.
אני לן בשדרה. על ספסל. מעוות מכאב שאין רואים. אני בן עשרה. אמי ארזה לי תיק ושלחה אותי מהבית. לא בפעם הראשונה. בפעמים אחרות הייתי הולך לישון אצל סבתי, כרבע שעה הליכה. לא הלילה. פעם הלכתי ללון אצל חבר שאת חלונו יכולתי לראות מחלוני. הוריו היו בנסיעה לחו״ל. הוא ראה את אבי מכה אותי. הוא שאל אותי אחר כך מדוע איני הורג אותו כבר ודי. שִתִינו. הלכתי לישון. אותו לילה על הספסל אני לא זוכר שפחדתי, אני זוכר שנרדמתי בבת אחת, כמו גור חתולים מותש. אחרי שני לילות על ספסל בלי שידעו היכן אני – ומתוך הפחד שיקרה לי משהו רע והאשמה תתגלגל עליהם, או סתם מתוך חשש שהסיפור יתגלה וישאלו שאלות – הפסיקו לשלח אותי מן הבית. מעולם לא נכנסתי חזרה.
4.
כבר כמה שעות כאב חד במקום שבו נפער פעם חתך עמוק בגבי כאשר הוטחתי בזווית ברזלית של שידה. כמו חץ הפולח בצד שמאל מן הגב פנימה ולמטה לעבר הבטן העליונה. מזל שאיני יושב ליד ההגה, אלא על גבי מושב נוסעים באוטובוס בין־עירוני, ורק נוסעת צעירה מביטה בי מזדהה ומסוקרנת כי זיהתה עווית של כאב חורצת את פניי. לא מנחשת כי מקור כאביי הוא אירוע חולף שאירע לפני כעשרים שנה ויותר, ופתאום אני שוב נתון בתוכו כמו קומקום המתחיל לרעוד משום שאינו יכול לשאת את הרתיחה.
אני יכול להעמיק לחדור אל הכאב ואל נסיבותיו, אני יכול לתאר לי שוב את האירוע שבו שתתי דם ועוד דם, ואיש לא חשב לאסוף אותי אל הרופא או אל בית החולים, שידמם, שידמם, נעצור לו את הדם. העיקר שאיש לא יחשוד ושאיש לא יֵדע. ניעור בי משפט אחד מתוכי הקפוא, הוא חופר דרכו החוצה בקול אוב: אני יודע לשמור על גבו של כל אדם. על גבי שלי איני יודע לשמור.
הנערה שהבחינה קודם במסע הפנים מארשת לארשת מבינה שהוקל לי מעט.
אכפת לה. היא מבליעה חיוך קטן של קרבה בלתי נראית ושל הבנה.
דרך חלון האוטובוס, מעל הכביש, בתווך שבין הכביש ובין הים (יום אפור), חולפת להקת חסידות. כמה עשרות בנות־כנף הנעות בכמה ראשי חץ מתחלפים, מתמזגים, מתערבלים זה בזה, דומים למצח חרוש קמטים, ששורות קמטיו משתנות חליפות כל הזמן. אני מניח כי מבנה התעופה שלהן מבריח מהן והלאה את העופות הדורסים, שכן ניתן לדמות במבנה הזה משהו דמוי מניפת זנב של טווס או קורי עכביש, משהו הנותן מורא בלב הצופים בו, המעלה על הדעת, מפני גודלו ולכידותו, חשש להיתקל באיזה איתן טבע לא נודע, ולפיכך רצון להתרחק.
אני חושב על עגורי איביקוס. על הליסטים שרצחו את המשורר איביקוס ואחר כך הודו ברצח הבלתי מפוענח הואיל וחלפה סיעת עגורים גדולה מעל כפרם. אפשר כי מה שחזו בו הפורעים היה מראה דומה מאוד לזה שהתגלה זה עתה לעיניי. הפחד מפני העונש המטפיזי, מפני יום הדין הנרקם להם ממרומים ,הביאם לזעוק: ״עגורי איביקוס הם הנוקמים!״, ולהודות קבל עם ועדה בפשעם. יושבי ערים לא נוטים בימינו לשאת עיניהם למרום כדי לחשב את תוצאותיהם – הם בוחרים ממשלות שיקבלו החלטות במקומם. העגורים עדיין חולפים בשמים כקדם. ישנם איביקוסים רבים, ואיש אינו מזהה עוד במסע חסידות בשמים תנועה מטפיזית. ההיה אי פעם יחס כלשהו בין איביקוס ובין העגורים? בין העגורים ובין גופתו של איביקוס המוטלת ביער ?
שלושים ימים קודם מותו של אדם מבשרות ציפורים את דבר פטירתו, כך מוסר ספר הזֹהר. איש אחד לימד את התוכי שלו לדבר כדי שיוכל לבשר לו מראש את עת פטירתו. התוכי למד לדבר אבל מעולם לא הסכים להביא לאותו איש את בשורת פטירתו, לא שלושים יום לפני, לא שבוע לפני; גם לא ביום הפטירה.
פעמים שואלת נפשי להיות ציפור; פעמים הכאב הארור; אורך ודאי מעל עשרים שנה.
5.
תמיד תהיי חלק ממפת כאביי. בכל אשר אעשה. בכל אשר אהיה. בכל רכבת או אוטובוס שעליהם אעלה. בכל רחוב שבו אלך. בכל יער חשוך שבו אתהלך באיבו של ליל. לא אתגבר עלייך לעולם. אסתובב כדמות רפאים. כמי שננטש ושוב לא מצא את ביתו. אגלגל את זכרך כסלע במורד ובמעלה. כגלגל רפאים מוטל בשדה
ללא חפץ. את לא תניחי לי. אני לא אניח לך. איך אוכל להניח.
משהו יסודי מאוד פרום לגמרי, פרוע מהווייתו, חסר תקנה. שמי הערב על סף שקיעה. תמיד הכול נדמה לי נתון בשקיעה. אני מהרהר באנשים שונים שליוו את נערותי; את חלקם לא ראיתי מאז. האם הם עדיין נמצאים באזור זה של העולם? האם עודם בחיים? האם הם נזכרים בי לעתים כפי שאני נזכר בהם, אם לחיוך אם לעוגמה? דרך החלון הומה מרחוק – הים. אולי כל החיים הם המולת הגלים הזאת ;שאון ותנועה מכסים על דומיית המצולה. כך מכסה הזיכרון על הנשייה; היש על האין. האחרונים נוכחים יותר מן הראשונים, אלא שאיננו מרגישים בהם תמיד. תנועתו הדקה של האישון נדמית כעת לתנועתם של כעשרת אלפים שכירי חרב יוונים הנותנים קולם ברוח, הסותרת את צעקתם, תקוותם לשוב לביתם שהייתה לממשות: Thalatta! Thalatta!. כמה פעמים רצתי כך אל חוף הים וגיליתי שאין ים, רק תעתועי אור וחול; ובכל זאת, תמיד לרוץ עד אליו, כילד תמים ומוקסם, המוותר על פחדיו.
6.
בספר מאת סטאדס טירקל, ״ענקי הג'אז״, מובאים דברי לואי ארמסטרונג כי הולדת הג׳אז הייתה בתהלוכות המונים אל בית העלמין של ניו אורלינס. בדרך הלוך עם הארון היו מנגנים מוסיקה נּוּגה שנתכנתה ברבות הימים בלוז; בדרכם של החיים חזרה אל עיבורי העיר ניגנו המנגנים מוסיקה עליזה יותר, משיבת נפש.
לניגונים הללו קראו ברבות הימים ג'אז.
אין יודעים להעריך נכונה את נוכחותו של אדם עד שהוא מסתלק לבית עולמו. חסרונו של אדם הוא נעלם גדול. אם רבים הגעגועים הריהם מתנועעים רצוא ושוב, פעם בלוז ופעם ג'אז, לכל אורך תהלוכת החוסר של הלב.
היכן הייתי בתהלוכת הנגנים? על הגיטרה? על האקורדיון? אני חושב שוודאי הייתי בין הליצנים. הייתי ליצן הזיכרון. בהלוך הייתי בוכה, בחזור הייתי צוחק ,וכמו נענוע כנפות העוף המוזר הזה ששמו אקורדיון הייתי הולך וחוזר, חוזר והולך.
כנגדי, ודאי היה שם מתופף מברשות, שכל תפיפה וטפיחה שלו מוחקת עוד מעט. מוחה את המתים מלב. מותירה חלל הולך וגדל.
מחוץ לחלון, לאור השקיעה הכתום, סיעת צפורים מנקרת מים מתוך שלולית
צל שמטיל אילן פרוע על פני שדה חיטה צהוב. זה עובר לפני העיניים וכבר חולף. מי יודע כמה זמן זה כבר נמשך שם. רק עבורי זה פתע פתאום.
7.
כלב זאב עומד לבדו על דיונות חול המובילות לים ומיילל. על מה הוא מיילל – על היום שחלף עבר? אולי זה המנון לחשכה המבעבעת מתוך הים? אולי הוא חש אותה בעצמותיו? אולי אדונו הנתון בשלשלאות נלקח שבוי והורד לים וכבר הפליג אל האופק? אני איני יכול עוד לשבת על סיפון האוטובוס הזה. אני קם נחוש ומצלצל בפעמון. תהא התחנה אשר תהא. אני נתון בשלשלאות. כאילו נשביתי בעולם הזה. אני מוכרח להיחלץ מכאן.
אין כל סימן חיצוני לרגישויות הללו. אני נותר אדיב ומחויך. כאשר האוטובוס עוצר בתחנה לאורך כביש החוף אני לא משתהה. אני מוכרח לראות את הים. זה כוח חזק ממני ומן החשבון שאאחר לשוב אל ביתי. זה לא הזמן לחשבונות קרים. יכול להיות שאתאחר, אתפוס אחר כך מונית שירות דוהרת למרכז. אבל אני ממאן להמשיך לנהות אל המרכז. אני יוצא ממקומי. בלי אומר ודברים אני מוקא אל תחנת ההורדה, כיונה ממעי הדג.
בדרך אל החוף, רוח קרה מטלטלת ייבבה בשדות הקמה האפורים. אני חושב על כך שיש מי שחושב עצמו כאילו נפדה ויצא לחופשי, ובכל זאת מהלך הוא עדיין בבטנו של לווייתן. אפשר אָמָצא פוסע יחידי בדרך העפר; ארד בדרך התלולה בין סלעי הכורכר ואגלה שהים היה ואינו. פעם נח שם. כעת לא. בלי מורא, מחיש צעדיי, מהירים ודמומים, אל המקום שבו מסתמנת מרחוק צורת צוק ושביל יורד; אחריו אולי גם הים יבוא.
גרנטה 2 – שיטוט | פברואר, 2015
דימוי: ללא כותרת, עמר בן צבי
