התמונה של שאקירה

כל הסיפור התרחש בפעם השביעית שבה השתרך בן דודי בתור בפתח משרד הפנים הישראלי, כדי לחדש את תעודת המסע שבלעדיה לא היה יכול להמריא אל מחוץ לגבולות הארץ. בפעמים הקודמות הוא יצא מוקדם מאוד מביתו והגיע בשש בבוקר, אך הופתע מן התור הארוך של אנשים שהזדחל מול הבניין, קצתם הגיעו למקום כבר בחצות הלילה. לאחר שפנה לעמותה ישראלית לזכויות אדם, שמנהלה החליט לטפל בנושא פעם אחת ולתמיד, הצליח בן דודי לקבל מועד כניסה לבניין אשר על מפתנו מתייסרים תושבי ירושלים זה שנים.

הפעם הגיע בן דודי למשרד הפנים בטוח בעצמו. אמונו אמנם התערער כשמצא את עצמו בלב המון של אנשים המתגודדים ודוחפים ללא כל היגיון או סדר, ולצדו שני צעירים על סף תגרת ידיים אשר עקפו את כל האנשים בתור, אבל הוא החליט להימנע מבעיות והניח להם לעשות כאוות נפשם. הוא לא נהג לדבר על סבלותיו עם איש מלבדי. הוא רצה להפגין בפני אנשי השכונה את העובדה שהוא מצליחן, ושאין דלתות אשר נטרקות בפניו.

השומר מעבר לסורג הברזל הכריז: "טלחה שאכּירַאת!" בן דודי הזדרז לענות: "כן, זה אני. אני טלחה שאכּירַאת." השומר פתח את הדלת, ובן דודי חצה את המפתן בבטחה לקנאתם של כל האנשים שהתגודדו בפתח הבניין שעות ארוכות. השומר נעץ לרגע מבט חוקר בבן דודי ושאל אותו: "שאכּירַאת, אתה מכיר את שאקירה?" בן דודי לא היסס לרגע ואמר: "טַבְּעָן, כמובן, היא אחת מבנות המשפחה." השומר נראה מרותק ואמר: "אני מעריץ את השירים שלה, אתה יודע?" שאל בן דודי: "מאיפה לי לדעת? אבל אני יכול להביא לך במתנה כמה מהשירים החדשים שהיא שלחה לי לפני כמה שבועות." הושיט בן דודי יד ללחוץ את ידו של השומר. השומר הושיט את ידו ואמר: "שמי רוני." אמר בן דודי: "אני טלחה שאכּירַאת." אחר כך הוא עלה במדרגות הבניין. הוא היה מלא התפעלות מהיחסים החדשים שהשם שאכּירַאת סלל עבורו במשרד הפנים. הוא היה מלא הערכה לסבו שבצירוף מקרים מוזר נשא את השם הזה בדיוק. שאלמלא כן, לא היתה שאקירה מופיעה בחייו ומשפיעה כך על גורלו. אלמלא חוכמתו של סבו, הוא לא היה מצליח לבנות מערכת יחסים כזאת עם השומר במשרד הפנים במהירות שיא, שאינה עולה על הדעת.

בן דודי הסתחרר בין תלי תלים של תקוות לאור היחסים החדשים, שכן רצה הגורל והוא וכל בני משפחתו היו זקוקים נואשות לשירותים של משרד הפנים. כאשר בן דודי מקיים יחסים כשרים עם מוסד ישראלי (וכאן על בן דודי להתעקש שלא להיחשד בכשרים כמי שמקיים, חלילה, יחסים מפוקפקים עם שלטונות הכיבוש), הוא יוכל לרתום את המשאב הזה כדי להצטייר כמי שבכוחו לסייע לקרובי משפחה ולחברים, המתלוננים ללא הרף על התעללויות נמשכות בכניסה למשרד הפנים.

בן דודי לא איבד דקה יקרה מזמנו. כאשר עזב את בניין משרד הפנים, שם פעמיו אל חנות הדיסקים הקרובה וביקש לקנות את השירים החדשים ביותר של שאקירה. הוא שמר על הדיסקים היקרים מפז בהקפדה יתרה, עד אשר הגיע איתם לחוף המבטחים של ביתו. לאחר מכן הוא האזין להם ברוב קשב במשך שעות ללא הפסקה. לבסוף הוא  גילה את אוזן אביו שאחת מבנות המשפחה היא זמרת ידועה.

תחילה הפגין דודי מורת רוח מן החדשות, מאליו מובן שהוא התקשה לשאת את העובדה שמישהו ילכלך את השם הטוב של המשפחה במילים בלתי הולמות. אבל בן דודי הקל על אביו המופתע, הוא סיפר לו על השומר רוני שמעריץ את שאקירה (דודי ניסה חודשים להיכנס לבניין משרד הפנים, ללא הצלחה), כמו גם על ההצלחות של שאקירה בעולם המוזיקה. וכיצד המשפחה, משפחת שאכּירַאת, יכולה לנצל את היתרונות האדירים ממערכת יחסים כזו. כאשר דודי הצליח לעכל את החדשות ואת הפוטנציאל הטמון בסיפור ששמע, הוא התעשת ללא צורך בתרופות הרגעה. הוא ביקש מבנו עוד מידע על שאקירה כדי לאתר אותה באילן המשפחה שהוא ידע בעל פה.

לאחר בדיקה מהירה הצהיר דודי בפני אנשי השכונה שביקרו אצלו, שסבה הגדול של שאקירה, רחמת אללה עליו, נמנה עם בני משפחת שאכּירַאת. הוא סיפר להם על המחלוקת המפורסמת של הסבא הגדול עם שני אחיו על הירושה של אביהם. בעקבות המחלוקת החליט להגר ללבנון, ושם המיר את דתו בשל אהבתו עד כדי טירוף לאישה לבנונית יפה, השייכת לדת הנביא ישוע, עליו השלום. הוא התחתן איתה, ונולדו לו ממנה ילדים רבים שהמשיכו להוליד ילדים, עד שאביה של שאקירה הגיע לעולם. ואלמלא התהילה הנוסקת שלה בעולם השירה, היה הענף הזה של משפחת שאכּירַאת נשאר עלום, ואיש מתושבי השכונה לא היה שומע עליו.

כאשר תושבי השכונה נכנסו לעובי הקורה ולמדו פרטים חדשים על חייה של שאקירה, החל דודי להרגיש מבוכה. התברר לו שהצעירה הזאת ששמה שאקירה היתה משוללת רסן. אולי משום שהיא חיה בחלק המערבי של כדור הארץ ("בארץ ששמה קולומביה, יא סידי," זה מה שהיה אומר דודי בשמץ של רטינה). אילו היתה הזמרת המתהוללת חיה פה בשכונה (ואפילו לזמן קצר), לא היה דודי מאפשר לה לרקוד ולשיר כשהיא חצי עירומה. תחילה לא ידע דודי ששאקירה מופיעה חצי עירומה בטלוויזיה, מכיוון  שהוא לא נוהג לצפות בטלוויזיה. אבל נמצאו טובי הלב אשר גילו את אוזנו, שראו אותה מופיעה על מסך הטלוויזיה בבטן חשופה ובירכיים נוצצות כמו יהלומים. דודי היה מקשיב, ולא מעז להכחיש את הדברים, אבל חומק בדרך זו או אחרת מן הסוגיה. בעיקר הוא ניסה להסיח את דעתם מן הריקודים והשירה אל העבר היפה של המשפחה, וסיפר להם על אומץ לבו של הסבא הגדול של שאקירה. כיצד הוא נתקל ערב אחד בצבוע אבל לא פחד ולא נרתע, אלא התאבק איתו גוף לגוף עד שהרג אותו, קילף את עורו ומכר אותו במחיר זול.

כאשר סוגר לבו של דודי פתוח, הוא נוטה להאמין לדבריהם של אנשי השכונה. אלמלא היו רואים אותה רוקדת חצי עירומה, הם לא היו מדברים על זה. הוא פנה לבנו ושטח בפניו את הדאגות שלו. בן דודי לא העז לספר לאביו ששאקירה היתה מעורבת בפרשת אהבים עם בנו של נשיא ארגנטינה. אילו היה דודי יודע זאת, היה ממהר להסיר את תמונתה של שאקירה מקיר ביתו.

את התמונה הביא הביתה בן דודי. הוא מצא את התמונה בעיתון ולקח אותה לצלם השכונתי בבקשה שיגדיל אותה. הצלם הגדיל את התמונה, ובן דודי הביא אותה לאביו והציע לתלות אותה על הקיר המרכזי בחדר האורחים. אבל דודי חשב שהדבר אינו ראוי ואמר: יא טלחה, ממתי אנו תולים תמונות של נשים בחדר האורחים שבו מתכנסים אנשים רבים? בן דודי חסך את המשך הוויכוח ותלה את התמונה באחד מחדרי הבית שהיה מיועד לנשים.

דודי נאלץ להיכנע לרצונו של בנו (הוא נאלץ בשל תקוותו להשיג תעודת זהות, שתאפשר לו לחצות את גשר הירדן, שכן תעודת הזהות שלו, שקיבל מהישראלים לאחר כיבוש ירושלים, הלכה לו לאיבוד). עם זאת, הוא כיסה בצעיף את מסגרת התצלום כדי להסתיר את שערה של שאקירה ואת כתפיה החשופות. דודי עשה זאת כדי לשמור על המוניטין של שאקירה כמו גם על זה של המשפחה מלשונות הנשים שבאות מדי פעם הביתה לבקר ונוהגות לרכל ולפזר שמועות.

להבדיל מבית האב שבו התנוססה תמונה אחת בחדר הנשים, משרדו של בן דודי התמלא בתמונות רבות של הזמרת המפורסמת. הבחנתי בהן כאשר ביקרתי אותו במשרד. הושטתי לו יד לשלום ובירכתי אותו במבט מאשים, כמי שאומר לו: אתה כלב. הוא מצדו לחץ לי את היד והעיף בי מבט כמי שאומר: אתה חמור. הוא אמר לי: אתה עדיין שמרן ישן. תכניס קצת מלח ופלפל לחייך. התנאים השתנו, ואנחנו חיים בזמן של אינטרנט ופצצות חכמות. אני יושב במשרדו המלא בחפצים טכנולוגיים, עוקב אחר שיחות הטלפון שהוא מקיים בזו אחר זו, מנסה לברר מה קורה על מסך המחשב שעל שולחנו, ולא רואה דבר. מפעם לפעם כשהוא רוצה לנוח מן הדיבורים איתי או להתחמק משאלה שאינו רוצה לענות עליה, הוא צוחק ונועץ מבט מבטיח במסך המחשב.

בן דודי מנהל מערכות יחסים רבות מסוג זה, והוא משוכנע שיום אחד הן תחזרנה לו תועלת, בבחינת שלח לחמך על פני המים. לדוגמה, כשהתפשטו החדשות על אודות יחסי האהבה בין שאקירה לבנו של נשיא ארגנטינה, הדבר לא העסיק את מוחי ליותר מאשר רגע. אבל בן דודי הוסיף את החדשה לתוכנית העבודה העתידית שלו. הוא אמר לי: אני עומד לחזק את היחסים עם ארגנטינה, ואהפוך סוכן של תאגידים מארגנטינה, ואולי גם לקונסול כבוד של ארגנטינה בכל המרחב הערבי. כשחייכתי אליו בלעג, הוא צחק בהתגרות ואמר: אתה חתיכת דרוויש (בכוונתו כמובן לומר: אתה חמור). בן דודי מתהדר ביכולותיו הלוגיות, תוך הקפדה יתרה על הקצב וההיגיון של התקופה: אתה יכול לייצר בעצמך את העובדות ולשכנע אנשים רבים באמיתותן, למרות שלא ניתן למצוא הוכחות מוצקות לקיומן. הדבר החשוב הוא שיש לך מידה של שחרור ופיקחות, כושר המצאה ואינטליגנציה.

דודי החליט להמר. הוא היה משוכנע שרוני, השומר בפתח משרד הפנים, יאסוף אותו לזרועותיו כאשר יספר לו על סבה הגדול של שאקירה. הוא יסביר לו שזה ענף של המשפחה שנודע באהבתו למוזיקה ובנטייה לשירה זה זמן רב. הוא יספר לו, אם יאפשר לו הזמן (מדובר ככלות הכול, בזמן של רוני), סיפורים משעשעים על סבה הגדול של שאקירה. דודי היה בטוח שתעודת הזהות החדשה כבר מונחת לבטח בארנקו. הוא גם ישיג תעודת מעבר (אפילו זמנית) ויוכל לנסוע לעמאן. היתה לו גם תוכנית לטוס לספרד לכמה שבועות. תוכנית הנסיעה לספרד נודעה במקרה לתושבי השכונה: "אני עומד לנסוע לספרד לבקר את בת דודתנו." מכיוון שאנשי השכונה ידעו שכל בנות הדוד גרות כאן בשכונה, הם מיהרו לשאול אותו: באיזו בת מדובר? הוא ענה להם בגאווה: שאקירה, יש לה בית מידות בספרד, שבו היא מתגוררת כמה חודשים בשנה.

בן דודי לא הסתפק בביקור המתוכנן אצל שאקירה (האישה המופקרת הזאת שרקדה לכול צליל אפשרי), והחליט גם לעלות למכה, למסע החאג', לאחר שנים רבות של דחיינות. כאן צריך להדגיש ולומר שבן דודי לא ויתר על חובותיו הדתיות והיה מתפלל חמש פעמים ביום באדיקות. אבל הוא חש חרטה על שק חטאים שצבר בצעירותו. כיצד יפגוש את אדוננו, ריבון העולמים, ומה יהיה מצבו כאשר יצטרך לתת דין וחשבון בפני המלאכים אשר יתחילו לחשוף את מעשיו כשיומו יגיע. פעם עבד בן דודי במסחר. הוא היה נוסע לאחד הכפרים בעונת מסיק הזיתים, קונה חמישים מכלים של שמן זית, מאחסן אותם במחסן מיוחד, ושם היה מוהל אותם וממלא מאה מכלים של שמן מהול (היו לו שיטות גאוניות לנוכלות). בן דודי רצה לטפל אחת ולתמיד ברגשות האשם שנלוו למעשים הללו. הוא אמר: אצא למסע החאג' כדי שאללה יסלח לי על עוונותי. אגב, לבן דודי מיוחסים גם חטאים אחרים. בוקר אחד הגיעה מוכרת החלב לביתו. הוא פתח לה את הדלת והתפעם מיציבתה החזקה. הוא הושיט את ידו אל חזה ונטפל אל שדיה ללא רשות. מוכרת החלב התרחקה ממנו ואמרה: אין לך בושה, יא חמדן? בן דודי התעקש לומר שלא חטא בשום חטא נוסף, אבל כמה מן השמועות אומרות אחרת.

למרות זהירותו הרבה, החליט דודי להמר. בעבר היה הוא עצמו מתפלא מחוסר סבלנותו של בנו ומתשוקתו הדחופה להגיע מהר לתהילה ולעושר. "לאט־לאט, בני, המהירות מן השטן." אבל בפעם הזאת איבד דודי את הזהירות והחליט ללכת על כל הקופה.

בוקר אחד הוא הלך עם בנו לבניין משרד הפנים להוציא תעודת זהות. התלוויתי אליהם מתוך סקרנות. יצאנו בשעה מאוחרת של הבוקר, מפני שבן דודי היה בטוח שהשומר רוני יקבל את פנינו לכשיראה אותנו, ודלת הברזל של הבניין תיפתח בפנינו מיד. הגענו לבניין ונבהלנו מכמות האנשים שהתגודדו שם תחת השמש החמה. בן דודי הסתכל מבעד לסורגי הברזל והצביע בהתלהבות על אדם עם שיער בלונדיני ארוך. זה היה רוני. דודי הרים את ידו לשלום, והלה לא השיב לברכתו. אמר בן דודי: הוא עסוק. הוא תמיד עסוק. הוא אמר: נמתין מעט עד שישים לב אלינו. שאל אותו דודי בחשש: מתי בפעם האחרונה פגשת אותו? בן דודי ענה: לפני שבועיים, כאשר הבאתי לו חבילת דיסקים של שאקירה. התשובה הרגיעה את דודי מעט, אבל עדיין ניכרו בו סימני דאגה.

בן דודי ניסה להבדיל את עצמו מעט מההמון המצטופף סביב סורג הברזל ומול דלת הבניין. הוא התרומם על קצות בהונותיו, הרים את ידו גבוה מעל ראשו והתחיל לנפנף בידו לרוני כדי שיוכל לראות אותו. רוני נראה עסוק בהדיפת אנשים שהתעקשו לאפשר להם להיכנס לבניין, ובן דודי לקח הפוגה קצרה עם נפנופי הידיים. עם זאת, הוא נסער כששמע את דודי משתעל כביטוי למצוקה ולדחיפות, והחליט עכשיו להרים את קולו: רוני. הוא התחיל בטון עמום, אבל רוני לא הבחין בו. הוא חזר בטון מתמשך ובטוח: רוני. אחר כך שוב קרא לו בטון מבולבל: אדון רוני. בן דודי ניסה לגייס את תחושת הקצב וההיגיון של התקופה: אדון רוני. רוני הפנה מבט מהיר לעבר בן דודי, אחר כך סובב מסיבה כלשהי את מבטו. בן דודי ניסה את כוחו בכמה שפות: "מה שלומך, אדון רוני?" "?How are you, Mr. Rony" "כיף חאלכ, יא סייד רוני?" אין ספק שרוני שמע אותו, אבל לא הפגין בנו כל עניין.

דודי לא היה יכול לסבול את ההתעלמות של רוני השומר. הוא קרא בקול רם: החוואג'ה רוני. תענה לנו, יא חוואג'ה. רוני שמע את הזעקה הכואבת של דודי ושאל בהתגרות: מה אתה רוצה? אמר דודי בטון ידידותי ומלא תקווה: בני, טלחה, קורא לך. והשומר רוני שאל: מה רוצה הבן שלך? בן דודי חייך חיוך רחב כמבקש להשרות נינוחות על המצב, ודודי נאלץ לשלוף את השפן האחרון מן הכובע כדי לרענן את זיכרונו של השומר רוני מתרדמתו הארורה. הוא אמר: אנחנו הקרובים של שאקירה, שכחת אותנו? בן דודי שתק לרגע שתיקה מעיקה שהקדירה עוד יותר את המצב, ולבסוף אמר בתחינה: הרשה לנו להיכנס, יא אדון רוני. רוני ענה בקרירות: אתה צריך להמתין. אני לא פנוי עכשיו. אחר כך הוא הפנה את גבו מבלי לומר דבר. התבוננתי בפניו של בן דודי: (כלב), הוא התבונן בפני (חמור), ולא החלפנו אף מילה.

דודי פרש מן הציבור והתבודד במשך שלושה ימים תמימים. במהלכם הוא הוריד את תמונתה של שאקירה מן הקיר, השליך אותה בכוח על הרצפה, רסיסי הזכוכית התפזרו לכל עבר. בן דודי לא נסע לספרד, וגם לא למסע החאג' למכה. אבל כן הודיע לי שהוא מתכוון ללכת פעם נוספת אל השומר רוני ולהביא לו דיסקים משירתה של בת המשפחה, שאקירה האהובה, אלוהים ישמור אותה.

מהדורה מקוונת | אוגוסט 2021
פרק מתוך הספר הולכת כמו נעמי קמפבל: קובץ סיפורים מאת מחמוד שקיר, הוצאת פרדס ומכון ון ליר בירושלים, סדרת מכתוב, 2021
תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
עריכת תרגום: לואי ותד
דימוי: מתוך פורטרט עצמי מרחף, פאטמה שנאן, Green Window, 2018-19, oil on canvas, 111×213