ואני היהודי האחרון

בקיץ לוהט נסעתי לשם.
הייתה שעת בין ערביים.
קרני שמש חדרו מבין עצי האורן והאיקליפטוס
בדרך אליה,
לבית שאן.
מזג האוויר היה חם ויבש.
אחרי שחלפתי על פני כלא שאטה חשתי לפתע מועקה עמומה.
הבחנתי מרחוק בדמותו של איש עומד בצד הדרך,
הוא היה זקן ונופף בידו,
נראה היה שזמן רב הוא ממתין, ושאיש לא נענה לו ועצר לסייע.
עצרתי לידו את הרכב, והזמנתי אותו להיכנס.
אמרתי לו שאקח אותו לביתו.
הוא פתח את דלת המכונית בידיים רועדות
התיישב במושב שלידי
ואמר:
"תודה רבה,
תודה רבה לך.
הרבה נהגים חלפו על פני, אבל אף אחד לא עצר לזקן שכמותי.
אני מחכה כבר שעתיים בצד הדרך.
תאמין לי,
כבר לא נותרו כאן יהודים טובים.
תאמין לי,
לא נותר בארץ הזו אף יהודי.
אתה היהודי היחיד שנשאר כאן.
אני מודה לך מאוד,
אתה יהודי טוב."

הוא דיבר במרירות על האכזבה שהסבו לו בני עמו
ובמשך כל הנסיעה לא הפסיק לדבר.
בסוף כל משפט חזר והודה לי, תוך שהוא מדגיש שוב ושוב שאני היהודי
האחרון שנותר בארץ, שכן כל האחרים חלפו על פניו במכוניותיהם ולא עצרו.
לא גיליתי לו את זהותי, אבל הרגעתי את רוחו באומרי שאני בטוח שנותרו עוד כמה יהודים טובים בכל זאת, ושאולי פשוט לא הבחינו בו.
"לא", השיב.
"תאמין לי,
אתה היהודי האחרון שנותר בארץ הזו."
סיפר לי שהוא פנסיונר,
שאשתו הטובה מתה לפני שנים אחדות,
שהיא נהגה לעזור לעניים ולמוכי גורל, ואף האכילה אותם.
שהיום הוא ערירי
וקצבת הפנסיה שלו אינה מספיקה.
אחר כך חזר ואמר לי שברי דברים:
"אתה יהודי טוב,
אני פנסיונר,
מחר אפנה למנהל הבנק.
אשתי נפטרה,
אתה יהודי טוב,
היא הייתה אשה טובה…"

כשהגענו למבואות בית שאן שאלתי אותו:
"איפה תרצה לרדת?"
אמר:
"בשכונת אליהו."
אמרתי לו:
"אקח אותך לשם."
אמר:
"תודה רבה,
אתה יהודי טוב,
אני פנסיונר,
אשתי נפטרה…"
שבע פעמים לפחות סיפר על אשתו המנוחה,
ולבסוף, כשהתקרבנו לביתו,
הוא ביקש ממני לעצור.
הושיט את ידו הרועדת אל דלת המכונית
ובמאמץ רב הצליח לפתוח אותה.
לאחר שהניח את רגליו מחוץ למכונית
נפנה אלי עם יד מושטת כדי להודות לי
ואמר בהתרגשות:
"תודה, שלום עליך,
ושלום על כל עם ישראל."

הוא אחז את ידי בשתי כפות ידיו ואמר לי שוב שאני היהודי האחרון שנותר בארץ, וסיפר לי שוב על אשתו הטובה שמתה לפני כמה שנים.
אמרתי לו:
"שלום עליך,
שלום על כל עם ישראל,
ושלום על כל העם הפלסטיני גם כן."

משכתי את ידי מידו.
הוא נעץ בי זוג עיניים
ונאלם דום.
אחר שאל בקול רוטט:
"מה אמרת?"
הוא מלמל:
"אה… כן… שלום… האם אתה?… שלום… אה…"
הוציא את פלג גופו העליון מהמכונית
והתייצב בקושי על רגליו.
במבע מוזר על פניו הקמוטות
הסתכל לעברי ואמר בפעם האחרונה
"תודה."
ולא הזכיר עוד את עובדת היותי היהודי האחרון.
נסעתי משם.
הסתכלתי בו דרך המראה.
הוא ניצב על עומדו וליווה אותי במבטו
עד אשר נעלם מאחורי שלט חוצות גדול:
בית שאן – עיר של תיירות.

מהדורה מקוונת, מרץ 2017
פרק מתוך הולך על הרוח, קולאג' של שלוש מיצירותיו של סלמאן נאטור שכונסו לרומן מסעות
הוצאת עולם חדש – סדרת מכתוב בעריכתו של יהודה שנהב שהרבני
תרגם מערבית: יונתן מנדל
דימוי: תחנת בית שאן – בניין התחנה הבריטי, 1935