וסיפורים אחרים

פרולוג ו\או הקדמה

גבירותיי ורבותיי,
הפּוֹנס, [פאוזה קצרה] הפּוֹנס גיבור הפרולוג — או ההקדמה — הספיק לעשות כבר די הרבה בחייו.
על אף שתנוחתו קפואה לחלוטין, ניחן הפּוֹנס בתנועה וניידות.

״הכל נדמה אבוד״, הפּוֹנס לחש בעודו שוכב על הרצפה, פחדיו וכמיהותיו מרוּצצים סביבו ומציצים מבעד לבשר הבטון הפצוע.

יש יגידו שהפּוֹנסִים אינם בעלי עמוד שדרה כלל. אך אני יודע, שעמוד השדרה שלהם לרוב שורד הכל.
ומכיוון והפּוֹנסִים — כמו הסְפּלִינוֹנִים והדָרְגלַמִים — יישארו פה אחרינו, עכשיו, כששכב הפּוֹנס פצוע על הרצפה נראה היה רפוי ושליו. אך אל לנו להתמהמה בשברי צניעותו ושלוותו הפזורים וחשופים לכל. זו אינה פגישתנו האחרונה.
פתחתי קופסא משומשת ואספתי את שבריו — שאריות יצורים מפוסלים; מאז ולאורך כל סיפוריהם השונים, הם נותרו תמיד בתנועה.

מפגש

הסְפּלִינוֹנִים אינם ידועים כיצורי חגיגות מן המניין. ההיפך הוא הנכון, כשיש מסיבה בסביבה, הסְפּלִינוֹן ייתכנס בחדרו, ולרוב יימצא מתחבא מתחת לשמיכה. אין הסְפּלִינוֹנִים מחפשים דבר בין האנשים, ולרוב מורת רוחם אף קודרת יותר משל הפּוֹנסִים המכונסים. גם בחברת סְפּלִינוֹנִים אחרים הסְפּלִינוֹן מרגיש זר ומוזר, ואף על פי כן, בבוקר יום שישי, ה-19 בדצמבר, גיבור סיפורינו הסְפּלִינוֹן נעמד על רגליו והחליט לעשות מעשה. הוא הזמין לביתו ברחוב חזק 18 את כל הפּוֹנסִים שהכיר בחדר המדרגות, ארבעה סְפּלִינוֹנִים שפגש במקרה בשבוע שעבר, דָרְגלַם תזזיתי שראה מתרוצץ לפני מספר חודשים, ולשמחתי, גם אותי.

ישבתי בין תואנות הסְפּלִינוֹנִים, רצרוצי הדָרְגלַם ונימוסי הפּוֹנסִים, ולבסוף, ניגשתי לשאול לשלומם של הסְפּלִינוֹנִים. הראשון הרכין את ראשו, השני התבונן בשתיקה בחברו השפוף, השלישי הזדקף קלות ומלמל ״טוב תודה״. תהיתי אם יש קשר משפחתי בינם לבין המארח שלנו, אך האמת — אין זה באמת משנה.

מארחנו נכנס ויצא מחדרו הלוך ושוב. הפּוֹנסִים בהו בו (הרי הם לא אוהבים לזוז), והדָרְגלַם ניסה לפתות אותו במחול [פאוזה] אך ללא הצלחה. ריח של חורף נכנס מהחלון הספק פתוח-ספק סגור. הסְפּלִינוֹן העדיף את הקיץ.

גיבור סיפורינו נעמד לרגע בין כולם, עטוף בשמיכה. אחד הסְפּלִינוֹנִים התחיל לפזם. [פאוזה] הדָרְגלַם ניגש אל גיבורינו בזריזות והציע לו כוס יין. מכיוון ורגלי הדָרְגלַם אינן יודעות מנוחה, הוא המשיך בצעדיו וחלף על פני הסְפּלִינוֹן, לא לפני שרגלו המגושמת (הרי לכל דָרְגלַם יש לפחות רגל אחת מגושמת) נכרכה בקצה השמיכה, והדָרְגלַם החליק לכיוון צידו השני של החדר. כוס היין נשפכה לו. הלכתי לבדוק אם הוא בסדר, והחלקתי על הכוס, או על היין. פגעתי בסְפּלִינוֹן, שנפל גם הוא.
שאר הסְפּלִינוֹנִים הזדקפו, הפּוֹנסִים ניסו לייצב את עצמם בתוך ההמולה, ובהו במתרחש.

מחול

הוא הסתובב במקום מספר פעמים ואז שאל אותי
״איך אתה יכול להגיד דבר שכזה?״
אמרתי לו שזה לא משנה דבר.
הוא נענע את ראשו כשולל דבר מה. גם זה לא שינה הרבה.
רציתי ללכת משם אך בחרתי להישאר.
הסתכלתי על הנעליים הישנות שלו,
הוא הסתובב סביב עצמו.
רגליו כמו קיבלו חיים משל עצמן.
שקעתי לרגע במחול הארעי שנוצר מולי.
לפתע הוא עצר.
שאלתי אותו ״למה עצרת?״
אך הוא [פאוזה] לא הבין על מה אני מדבר.
ביקשתי ממנו שירקיד את רגליו בשנית,
רציתי להישאר, זה נעם לי.
הוא רטן קלות, שמט את שריריו והתיישב תשוש על הכורסא.

ספק בטוח

הפּוֹנסִים בטוחים בחוסר בטחונם ובעיקר בספקנותם. על אף שברירותו המדאיגה ובטחונו הארעי, הפּוֹנס ידוע בשלוותו ובקלילותו היוצאת מן הכלל. למרות זאת, כשפּוֹנסִים מביטים בדמותו של סְפּלִינוֹן גאוותן הם מתכווצים במקומם, חיוורונם נפרש על פניהם, ותנועות לא ברורות של חיפוש אחר מפלט מתפשטות בגופם. נדמה היה שתוצר המפגש בין השניים היה כה ידוע מראש, שאף אחד ואחת לא ידעו להגיד אם זה עניין הקיים מאז ומתמיד, או שרק מאה, מאתיים, או אלף שנים.
באחד מימי החול שמעתי שניים מדברים על התרחשות זרה ומוזרה: האחד סיפר לשני שרק אתמול, בשעה בה יצא למרפסת לשתות קפה, ראה סְפּלִינוֹן אחד צועק על פלוני, זה נרתע קלות ולבסוף הרים את קולו מנגד, הסְפּלִינוֹן התרעם ביתר גאווה, ונעמד על שלו. לא רחוק מזירת האירוע, השקיף פּוֹנס אשר מאס בטבעו, פרס את איבריו — והזדקף.

על תלות

כמעט אף פעם לא ראיתי את הפרוטזה של סבא. לא היה ניכר לעולם שאחד מגפיו חסר בגופו. בשנותיו האחרונות, כשהייתי בא לבקר אותו בהפתעה, הוא כבר לא היה קם לעברי וקורא לי לבוא לשבת איתו ליד השולחן. בשנתו האחרונה, היה יושב על מיטה בחדרו העצוב, לבוש תחתונים לבנים, בלי חולצה ובלי רגל. הוא לא יכול היה לעמוד על רגל אחת, ואם רצה לעמוד היה זקוק לסיוע. גם ללבוש את הפרוטזה לא היה יכול לבדו. על אף קמילתו אל תוך המזרון, היה מחייך אליי. הייתי יושב לידו, מלטף את ידו השמאלית ומאחל לו ליל מנוחה.

סבא ידע היטב לעשות צחוק מכל דבר, או כמו שאומרים: היה אדם שמח, בחלקו. בשנותיו האחרונות, כשגופו ומוחו החלו לבגוד ברוחו, התחלתי להבחין שההומור הטיפוסי לו כל כך החל לבטא עצב עמוק. החיוך הפך מקומט יותר מעור ידיו. העיניים הפכו חלולות, קפואות. ישיבתו איבדה את יציבותה והידיים רעדו. גם בשנותיו האחרונות, בדיוק כמו באלו שלפניהן, סבא היה נשען לאחור ומבקש: ״ספר לי משהו טוב״. ברגעים אלו שום דבר כבר לא היה תלוי בו, גם לא שמחתו.

מימיי לא ראיתי דָרְגלַם סטאטי

כשבחוץ סערות בלתי פוסקות, בתקופת ״טלטלת הסתיו הלא צפוי״, דָרְגלַם אחד איבד את שפיותו. הַדָרְגלַם ידוע לכולנו כיצור די חביב, מעט מגושם אך בעל חן יוצא מן הכלל. יש כאלו אשר ירחיקו לכת ויגידו שהוא שוטה, אבל הַדָרְגלַם יודע היטב לאן הוא הולך ומה מעשיו. הַדָרְגלַם לא מפסיק לזוז, ורק עצם עניין זה מסוגל להוציא אדם מדעתו. לעולם לא תראו דָרְגלַם עומד — הוא צועד, פוסע, רץ, רוקד, נע בכיוון כלשהו, זה לא משנה מה יעשה — תמיד יהיה בתנועה.

באותה עת, סער מכל עבר; מכוניות נסחפו אל כניסות הבניינים, כבישים רקדו כשם היו גלים. בקיצור, הים החליט לפרוץ אל העיר והעננים לא הפסיקו ליבב. גם בתקופה זו, גיבורינו הדָרְגלַם גלש על אדני רכבת, קיפץ מבניין לבניין במחול, רץ ברחובות שנשארו מעט יבשים, ונסחף בשחייה בסמטאות המוצפות.

כשהדָרְגלַם נשאר בביתו, הוא מהלך מצד לצד, ואם הולך הפוך על ידיו, גם הן נעות בתזזיתיות האופיינית לו כל כך. את הדָרְגלַם לעולם לא תראו שוכב, ואם חשבתם שראיתם אותו קמל אל מנוחתו, כנראה שטעיתם. [פאוזה] יש כאלו אשר אומרים שראו אותו נח בפארק או בסמטה צרה ויבשה. שיגידו. אני יודע היטב ששקר בפיהם, או שהם פשוט מבולבלים עד מאד. דבר כזה לא יכול להתרחש, ובזה אני בטוח! ומאיפה מגיע בטחוני אתם ודאי שואלים, גבירותי ורבותי. הבטחון הזה מגיע בדיוק מהמקום בו אני כותב אליכם ברגעים אלו. או יותר נכון מהנוף הנשקף ממנו. פשוט כך, הבניין בו אני מתגורר ממוקם בדיוק אל מול הבניין בו מתגורר הדָרְגלַם: דירה 3 קומה 4. חלוני ממוקם בדיוק מול חלונו, ובהתאם לכך הנוף הנשקף מחלוני הוא חלל דירתו. חייו הפרטיים של הדָרְגלַם הינם שעשועיי היום-יומיים, וכמו שניחשתם, את הדָרְגלַם במצב סטאטי לא ראיתי.

באותו היום שבו לא נותר רחוב יבש אחד (ואף לא יצאתי מביתי בכדי לעבוד), ישבתי יום שלם מול החלון וידעתי בדיוק מה עושה הדָרְגלַם. כמו שמתחיל כל יום בשבוע — בבוקר — הוא הלך באיטיות יחסית בביתו, הרים כוס, מזג מים תוך כדי פיזוז, שתה תוך כדי הליכה, ומתח את רגליו כדרך הגב. היה נראה שהוא חושב המון, שהוא מבולבל, אולי כי רצה להיות בחוץ — אך את זה לא אדע לעולם. שעה קלה עמד מול החלון ונענע את גופו התזזיתי. לאחר מכן קיפץ על ידיו הצנומות אך חזקות, הלך עליהן לכיוון השירותים ונעלם שם לזמן מה. לבסוף הוא יצא מהשירותים, עדיין על ידיו. [פאוזה קצרה] מעניין איך הוא עושה את צרכיו. [פאוזה] אך שכחו לכם מדברים שוליים שכאלו, כי מיד לאחר מכן קרה דבר מוזר עוד יותר: הדָרְגלַם התזיזיתי קיפץ מידיו אל רגליו, המשיך ללכת מספר צעדים, מתח את גופו הצנום, ואז פסע מפינה לפינה, פעם מהר ופעם לאט. שעה ארוכה הוא הלך בדירתו הקטנה, מצד ימין לצד שמאל, קדימה ואחורה, בדיוק כמו שהיה עושה בכל יום. הוא הלך מספר צעדים נוספים ולבסוף נעמד.

על הפּוֹנסִים

כפי שידוע לכל, הפּוֹנסים שומרים את כמיהותיהם בבשר, שלא כמונו. היה פּוֹנס תמיר וצנום, שמדי יום ישב על הספסל שמול ביתי. תכופות נדמה היה כי הפּוֹנס מחכה בציפייה מתמשכת לדבר מה. אימצתי לי הרגל, ובכל פעם בה יצאתי אל הרחוב, הקפדתי לקחת מספר דקות; לבחון את הפּוֹנס. באחד הימים ראיתי אותו מחזיק סכין. [פאוזה] תהיתי מה יעשה. [פאוזה] הפּוֹנסִים ידועים כיצורים בעלי אישיות יחסית נוחה [פאוזה]. הפּונס בצע פיסת בשר מחזית ירכו המקומטת, הניח אותה על הספסל לצידו והחל פוסע מן המקום בפעם האחרונה.

על גלגולים

סְפּלִינוֹן אחד נוטה ליפול במדרגות. קומות הבניין בו מתגורר מתחברות על ידי מדרגות עשויות שיש איטלקי, והסְפּלִינוֹן הגמלוני אינו רגיל לפסוע על משטח חלקלק שכזה. מכיוון והיצור התשוש עבר אל הבניין כבר לפני מספר חודשים, עשרות חבורות מכסות את רגליו, ידיו, ותודה לאל, רק מספר חד ספרתי של חבורות מכסה את פניו. מזל שאותו סְפּלִינוֹן לקח חופש מהעבודה ונסע לאמריקה, כי באמריקה מרפדים את המדרגות בשטיחים. בזמן החופשה הסְפּלִינוֹן החבול נח, ונתן לגופו לנפוש הרחק משיש טורדני. כשחזר מן החופשה, החלים לגמרי ונותרו על בשרו רק מספר צלקות. בבוקר, כשהתעורר, התרחץ, אכל לחם עם ריבה, שתה כוס קפה ויצא מביתו. צעד אחד מחוץ לדירתו הספיק…

חבורות ירוקות, שיהפכו כחולות, ולבסוף — סגולות.

על תפקידים בסיפור (הערת שוליים)

סבא היה מספר מיני סיפורים, כך שלא היה ברור האם הם אמת או בדיה. מאז שאני זוכר את עצמי, היה מתחיל בסיפור ומיד מוסיף: ״תעצור אותי אם כבר שמעת אותו״. הוא טען שזכרונו כבר לא חד, אך זהו עניין יחסי למדי, מכיוון ולא ידע כמה ידעך זכרונו בשנים מאוחרות יותר. גם אם כבר שמעתי את אותו סיפור, לעולם לא עלה בדעתי לעצור אותו. כשחלפו השנים וזכרונו הלבין אף יותר, הפסיק לספר לי סיפורים.
לאחר שאיבד את שפיותו לגמרי, הוא ביקש ממני לקחת את תפקיד המספר, אך לרוב גמגמתי מולו. חשבתי לי שלכל אחד יש תפקיד: את החבל לא תולים על הכביסה.

ככל שעובר הזמן, אני כבר לא זוכר את רוב סיפוריו, וגם סיפוריי — נהפכים איתו — אמת לבדיה.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2022
דימוי ראשי: וסיפורים אחרים, ניתאי חלופ – צילום: טל ניסים
מראה הצבה, גלריה ארטפורט
אוצרת: נעמה הנמן
צילום: טל ניסים