ועכשיו קיץ

לפני שנים רבות פנתה לפיזיקאי הנודע אלברט איינשטיין אישה צעירה ומודאגת וביקשה לקבל עצה כיצד עליה לגדל את בנה הצעיר כדי שיהפוך למדען מצליח.
"סיפורי אגדות", השיב לה איינשטיין מבלי להסס לרגע.
"בסדר, אבל מה עוד אני צריכה לקרוא לו?" שאלה האם.
"עוד סיפורי אגדות", פסק איינשטיין.
"ואחרי זה?"
"אפילו עוד סיפורי אגדות", הוא השיב ונופף במקטרת שלו כמו קוסם המנבא סוף טוב לסיפור הרפתקה ארוך.

בעבודתי אני מתעדת סביבות עטויות פאר ופולקלור אשר בהן הדמויות חוקרות ומבצעות טקסים שונים. טקסים אלו מרמזים על זיכרונות והיבטים של זהות שאבדו בתנאים קיצוניים של מגדר, כוח ונוף. מיצבי הווידיאו שלי מוצגים לרוב לצד עבודות זכוכית, כאשר הזכוכית מספקת עדות לתהליך החומרי של שחזור חפצים מאותם זיכרונות וטקסים אבודים. האובייקטים חושפים מעבר קולח ושביר של זיכרון וזהות בין עבר לעתיד. אלו הם שרידי זיכרון – הכפית שמופיעה בווידיאו היא לא אותה אחת שמופיעה בחלל. זאת שבחלל גדולה יותר ועיצובה שונה; הרי כשאנחנו זוכרים משהו, זה תמיד משתנה, זה אף פעם לא אותו דבר, ובכל פעם שנספר את אותו הסיפור, נספר אותו באופן שונה – לכן האובייקטים בחלל נוצרו מחדש ובכך קיבלו חיים חדשים.

״היה היה לפני שנים רבות, בארץ רחוקה״ – כך נפתחים בדרך כלל סיפורי מעשיות המכניסים את הקוראים לעולם קסום, לעולם שחלים בו חוקים אחרים. הדמות הראשית יוצאת אל הלא-נודע, מתמודדת עם מכשולים בדרכה ומסיימת על פי רוב במצב טוב מזה שהתחילה בו. המסע האינדיבידואלי מתואר כמסע התבגרות, אולי מסע פנימי-נפשי שבמהלכו הדמות הראשית מתמודדת עם חרדות קיומיות העוטות צורות פיגורטיביות, כגון זאב, מכשפה, מפלצת, דרקון וכיוצא באלה. הסוף הטוב מפציע מיד לאחר שהדמות גוברת על האיום וממשיכה במסע חייה המוצלח.

התערוכה "אני שרפתי את פרנק ברצלונה" הוצגה במשכן האמנים בהרצליה במשך חודשיים. רגע הפתיחה הוא הרגע שבו הסיפור שנכתב במשך כמה שנים מתחיל להדהד בתוך גופם של הצופים, או אולי נכון יותר לומר המאזינים.
במהלך החודשיים האלה היו רגעים שבהם איש לא היה נוכח בתערוכה, ותהיתי מה הרגעים האלו אומרים? רגעים סטטיים כאלו, שבהם הדבר מתקיים בשביל עצמו. בתוך הסטטיות הזאת הרגשתי שהעבודות מספרות את הסיפור שוב ושוב אל תוך חלל, והחלל הוא המאזין, המכיל בתוך הדממה.

פירוק התערוכה ארך לא יותר מיום, הפסלים נארזו למכונית הטויוטה של אבא שלי, כיביתי את המקרן ונסעתי. האורות כבויים. נגמר. כלומר, שנים של עבודה, איטית, בכל פעם קצת ותמיד מתוך הקהילה, "המכשפות", "סופיה", "סי ג'יי" ואני, העבודה על הזכוכית עם ד"ר בוריס שפייזמן, ג'וליאן פלאבין על הסאונד. זו אמנם היתה תערוכת יחיד, אבל היא היתה באותה מידה תערוכה של שבט שלם. כל זה התנקז לחודשיים של תערוכה וכמה שעות בודדות של פירוק.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – ה-סוף?! – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הכול נעטף בפצפצים והתפזר בחדרים השונים של הבית.
לאן הולכות התערוכות כשהן נסגרות? מה ההמשך שלהן? היכן עבודות הווידיאו והפסלים ממשיכים להתקיים? האם יהיה עוד פרק?
העיסוק המתמיד שלי בזיכרון לא מרפה. איך משמרים? איך מעבירים הלאה?
הרי אני מהאנשים שגם בשנת 2022 יושבים ומסדרים אלבומי תמונות. כדי שיהיה. שהרגע ימשיך לחיות.
אז איך מסדרים את הזיכרון של התערוכה?

הרבה שקט של אחרי מורגש עכשיו.
הזאב הרע נשרף. הדמות אדומת הרגליים כבר לא מסתובבת לבד במרחבים לא ידועים. היא ממשיכה לצעוד ביערות במרחבים הפתוחים, אבל איתן. הן שלוש עכשיו.

כמו מספרת סיפורים מסביב למדורה, שמספרת בכל לילה את ההמשך של הסיפור מהלילה הקודם, בחצי אלתור, כי אין באמת נרטיב. הרי שום דבר לא ידוע. אלו הם החיים. לאט.
עוד לילה מסביב למדורה.
והרבה שאלות לפני השינה.
עד מחר. עד הווידיאו הבא, עד המיצב הבא.
ובינתיים הכתיבה הקצרה הזאת מהווה עוד פרק, עוד לילה של רפלקסיה.

את התערוכה אצר רן קסמי אילן, והפיקה דנה רז.
צילומי סטילס: לנה גומון.

מהדורה מקוונת | יולי 2022
דימוי ראשי: I set Frank Barcelona on fire – Still from video – 2021