ותמיד כשאני מתעוררת אני בוכה

משוחרר/ת מכל זהות
יפהפ/ייה בכל צורה של יופי
נמצא/ת בו-זמנית בכל מקום
קיימ/ת רק דרך תנועה ומפגש.
תכף כבר לא כאן, לא שם,
לא/כן/לא/כן
אין לו/ה שארית של עצמו/ה, רק משאיר/ה עקבות
הם היו כאן

מתפשטת על פני הכול ואינה מוכתמת
זה אפור כמו ברגעים שבין שינה לערות, במצב שבו כמעט נרדמים, כשעדיין לא חולמים אבל גם לא שולטים, מתמוססים. כמו חומר מוצק שנמס ומתמוסס אל תוך מים ואז מתמזג בהם ונעלם.

יש ל"רגע" הזה צבע אפור.

כמו כשמתעלפים…

כל חיי אני נוטה להתעלף. מאז שהייתי ילדה צברתי אינספור סיפורי התעלפויות בכל מיני מצבים מוזרים; למשל פעם כשעשינו "בחבורה" שבועת דם וחתכתי את האצבע באולר… פעם בכיתה בשיעור תנ"ך… בתל אביב, ברחוב, כשקיבלתי מכה בברך… בזריקות בשרשרת החיול כשהתגייסתי לצה"ל, ואפילו לאחרונה מצאתי את עצמי מתעלפת כמה וכמה פעמים בבדיקות דם בסניף של מכבי בבלפור.
אבל הסיפור הוא לא על "הסיפורים", לא על "הזיכרונות" ו"סיפורי המסגרת", שכמובן כבודם במקומם מונח.
הסיפור הוא על ההתעלפות עצמה ועל מה שקורה ברגע שמתעוררים.

יש לזה צבע אפור וזה יפה.

פתאום אני עוזבת את הסיטואציה, כאילו מוכרחה, עוזבת את הגוף, כל המשקל שלי נופל לרצפה, אני מאבדת שליטה; אם אני רוצה או לא רוצה זה גורם לי להתמסר אל הלא נודע, והכול הופך להיות צבוע אפור… אני נוסעת למקום אחר.
הזמן משתנה…….. כמו גומייה שנמתחת…………. ואז בסוף כאילו מישהו עוזב, משחרר את האחיזה בגומייה ואני נהדפת חזרה. זהו! נגמר! בשנייה אני חוזרת להווה, למציאות, מתעוררת.
יש משהו חזק, מוזר ומפחיד בהתעוררות מהתעלפות, אפילו שהיא נמשכה רק כמה שניות.
יש כמה רגעים שבהם התמונה של המציאות חוזרת ומתבהרת בהדרגה, כמו תמונה לא מפוקסת שהולכת ומתחדדת. כמו להיות בתוך מים, בשקט מוחלט שלאט ובהדרגה חודרים אליו הצלילים והקולות שבחוץ.
ברגעים האלו, כשאני מתעוררת מההתעלפות, אני לא זוכרת מי אני, אני לא יודעת אם אני אישה או גבר, לא יודעת מה אני עושה כאן ומה זה כל הבלגן והרעש סביבי; השאלות הראשונות שעולות בדרך כלל הן – איפה אני? מי אני? מי כל האנשים האלו? מה קרה לי?
יש תחושת זרות ומחיקה מוחלטת של הזהות. כמו להתבונן החוצה אל העולם מתוך מקום שקוף, חסר זיכרון, נקי מהטבעות וחופשי כמו הרוח.
זה מפחיד וקשה אך יחד עם זאת משחרר, אמיתי… וגם עצוב.

קצת כמו להיות במצב הגולמי של עצמך.
לא שייכת לשום מקום בחוץ, אחת עם הרגע.

אפור.

ותמיד כשאני מתעוררת אני בוכה.

עלמה שניאור, דצמבר 2022

מהדורה מקוונת | דצמבר 2022
דימוי ראשי: ״Circel" מתוך הסדרה "שקיעות 21״ צילום ישיר של השקיעה בחשיפות רבות על הנגטיב בהם כדור השמש כמו יוצר כוראוגרפיה במרחב הפריים, הדפסת למדה. 100×100 ס״מ, 2007

דימוי 1: "24 השתקפויות בעיניי״, צילום שמורכב מ24 פורטרטים שלי מאוחדים שכבה על גבי שכבה לפורטרט אחד. 60×80 ס״מ, 2007
דימוי 2: עינים סגורות פקוחות צילום, הדפסה על אלומיניום, 55×80 2018
דימוי 3: עיינים סגורות פקוחות צילום, הדפסה על אלומיניום, 55×80 2018
דימוי 4: ללא כותרת (שקטי מתעוררת) סריקה של אור פנס בסורק שולחני, הדפסת UV על פליז. 70×100 מתוך תערוכת היחיד שלי ״מחזירהאור״ בגלריה ג'ולי מ 2014
דימוי 5: אד הד, סריקה של הנשימה שלי על מראה, הדפסת פיגמנט על נייר ארכיבי, 40×60 ,2013
דימוי6: ״מוניק״ צילום, טכניקה מעורבת. הדפסת פיגמנט על נייר ארכיבי. 40×28 ס״מ, 2008
דימוי 8-7: "שקיעות 21״, צילומים ישירים של השקיעה בחשיפות רבות על הנגטיב בהם כדור השמש כמו יוצר כוראוגרפיה במרחב הפריים, שתי עבודות מתוך הסדרה. הדפסת למדה. 110_120 ס״מ, 2007
דימוי 10-9: "שקיעות 21״, צילומים ישירים של השקיעה ב21 חשיפות על הנגטיב בהם כדור השמש כמו יוצר כוראוגרפיה במרחב הפריים, שתי עבודות מתוך הסדרה. הדפסת למדה. 85_85 ס״מ, 2007
דימוי 11: "המגדל הנופל״ צילום, טכניקה מעורבת. הדפסת פיגמנט על נייר ארכיבי. מתוך התערוכה ״הריקוד של הנייר והרוח״ 108_118 ס״מ, 2009