חבר'ה טובים

האיש הקירח עם השפם אמר "נתחיל?", ויערה הבינה שאין לה ברירה אלא להגיד "כן". בחוץ חיכו עוד שלוש בנות, והאוויר היה חם בבניין הטמפלרי הקטן ליד הקריה, שאליו זימנו אותה. הבוחן אמר שהם צריכים לדמיין שהם בלובי בבית מלון, נגיד ברייקיאוויק, ושהיא, יערה, צריכה לשכנע אותו (הוא רק אמר ששמו אליק) לקנות מסרק, ושהם צריכים כמובן לדבר באנגלית. יערה לא העזה לשאול למה דווקא מסרק, בייחוד שהאליק הזה היה קירח. אז הם התחילו:

יערה: "Sir…"
אליק, שעיין בעיתון שנטל משולחן הכתיבה שלו, לא הגיב.
יערה: "Sir!"
אליק הרים את עיניו.
יערה: "Since yesterday, it seems the snow has been melting"
אליק: "Indeed it has…"
הוא הוריד שוב את עיניו אל העיתון.
יערה: "And this horrific wind…. It looks to me like… the most needed item here is a comb to be carried in one's bag"
אליק(בלי להרים את עיניו): "As you can see Madam, I am not the type who really needs it…"
יערה (במבוכה): "אה אליק, לא חשבתי שגם הדמות שלך היא… בלי שיער… פשוט…"
אליק רק הנהן וסימן לה להמשיך.
יערה: "Well sir, you can never know, there are all kinds of things you can do with a comb"
אבל אז נבהלה כי לא הצליחה לחשוב על שום דבר כזה באותו רגע והאדימה.
אליק חייך ואמר לה: "זה מספיק, את תקבלי תשובה תוך כמה ימים".

כעבור שלושה ימים צלצל הטלפון בדירת הסטודנטים שלה ומישהי בשם דינה ביקשה ממנה להגיע לפגישה עם פסיכולוגית מטעם "המשרד".
היא הגיעה לקליניקה שקירותיה היו צבועים בצבעים בהירים, בתוך בניין רגיל למראה ברמת אביב, שהיתה מחוברת לדירתה של הפסיכולוגית מיכל בנקיר- דותן, שהיתה מתולתלת, בעלת עגילי פנינה ואישה נאה מאוד. היא שאלה אותה איך היא תרגיש לעבוד בעבודה שאי-אפשר לדבר עליה. יערה אמרה שהיא חושבת שתוכל להתמודד עם זה, גם בצבא היתה אמורה לעשות משהו ככה שלא היה להפצה כללית.
"מה זה היה?", שאלה הפסיכולוגית, שפוסטר של הסרט "חנה ואחיותיה" היה תלוי מאחוריה.
אז יערה סיפרה בפעם הראשונה את הסיפור המלא, הסיפור על הדנית שלה, שבסופו כתבה הפסיכולוגית משהו במחברת שלה.

שנה לפני הגיוס שלה הזמינו את יערה למבחנים מסווגים ובחנו אותה בדנית. באחד הטפסים שמילאה היא כתבה שאת מחצית שנות בית הספר היסודי עשתה בעיר קטנה בדנמרק, לשם שלחו את אביה כדי לנהל איזה פרויקט בנייה. היא השלימה משפטים, מילאה מילים חסרות בטקסט ואפילו כתבה פסקה קצרה בדנית בנושא "להיות ישראלי".
כבר כשעלתה על האוטובוס חזרה הביתה ממרכז האבחון והגיוס יכלה לראות את עצמה עושה דברים מסעירים. נפלאים. דברים שאי-אפשר לדבר עליהם. להוריה, שחיכו בציפייה לשמוע מה היה, אמרה שאי-אפשר עוד לדעת כלום, ואמא שלה אמרה: "נו, כשהחלטנו לא לשלוח אתכם לבית הספר האמריקאי ולנסוע כל יום שעה באוטובוס אמרו כאן בארץ שהשתגענו ומה פתאום שתלמדו בדנית ולא באנגלית, אבל מה שלמדת יערה – אף אחד לא יוכל לקחת ממך!"
אבל כמה שנים היה נדמה שאף אחד גם לא רוצה לקחת, עד שהצבא פתאום התעניין בהבנה שלה בפעלים בדנית. בקיץ האחרון לפני הגיוס הדמיון של יערה הוביל אותה למקומות מרגשים. היא קנתה בתחילת העונה בגד ים אדום שלם ושמה לב שהבחורים על החוף מפנים אליה מבטים. היא היתה יושבת שם שעות עם כמה חברות מהכיתה, שמרחו כולן שמן כהה בריח קוקוס על כל הגוף וקיוו להתייצב בבקו"ם שזופות ובריאות. היא היתה שוכבת על המגבת שלה אבל מדי פעם מתרוממת ונועצת מבט בים, ומנסה לחשוב איפה תהיה בעוד ארבעה חודשים. האפשרות להתייבש באיזה משרד כמו שקרה לכמה בנות מהשכבה מעליהן לא נראתה לה מספיק טובה. לא עם הדנית שלה. היא הצטערה שהקשר עם נינה גונרסן, חברתה הטובה לכיתה בדנמרק, התנתק באופן חד כל כך.

נינה היתה היחידה שניגשה אליה ביום הראשון ללימודים והציעה לה לצאת יחד לחצר. היה מעונן כל הזמן בשעות ההפסקה, לפחות בהתחלה. בשנים שאחרי, יערה חשבה שאולי ביקשו מנינה לעשות את זה, לגשת אל הילדה שהיתה לבושה קצת לא לעניין, עם קפל במכנסיים וסרט עבה מאוד בשיער. יערה ידעה שסרט התכלת העבה שלה מגוחך, אבל הפוני בעיניים שיגע אותה עוד יותר. כמה שנים אחר כך הסתכלה פעם באלבום ואמרה לאמא שלה: "איך נתתם לי ללכת ככה?!" "נו באמת יערה", אמרה אמא שלה, "את היית כבר בת אחת-עשרה, מה את רוצה מאתנו?"
אבל נינה ניגשה והציעה לה לבוא ולעמוד בחצר עם ילדה ג'ינג'ית גבוהה שקראו לה פטרה. פטרה בחנה את יערה במבט לא אוהד, ויערה הסיטה את מבטה אל העלים הכתומים שכיסו את העצים בחצר בית הספר. בהפסקות התפשט תמיד ריח מתוק של מאפים שנמכרו לא רחוק משם, בכיכר של המרכז המסחרי. פטרה המשיכה להתנהג אליה בעוינות רוב הזמן, אבל נינה הפכה להיות חברה שלה ולפעמים הצטרפה אליה לארוחת צהריים אחרי הלימודים. אצל נינה בבית אכלו הרבה פעמים רק כריך בצהריים ויערה חשבה שזה דווקא נחמד, אבל נינה אכלה בשמחה שניצלים ואורז בבית של יערה ואמרה לה שזה הרבה יותר שווה.
בכיתה ז' עברו שתיהן לאותה חטיבת ביניים ויערה קיבלה כבר ונינה לא. ליערה היתה תמיד תחושה שהבנים מסתכלים על נינה, שצמחה כל הזמן והזכירה ליערה שיבולת, ולא עליה כשהן ביחד. אבל יום אחד היא הגיעה לשיעור אחר הצהריים וקשרה את האופניים שלה, ואיזה ילד מכיתה שהחלון שלה פנה אל מגרש החניה שרק לה. הפנים שלה בערו כשהורידה את התיק מהסבל, אבל כשצעדה לשיעור שלה, הרגישה שמשהו השתנה. היא הלכה אחרת, לאט יותר, והביטה קדימה. מאז אותו יום היא סבלה בגבורה את השיער שלפעמים הסתיר לה והיה צריך להסיט אותו הצדה בתנועה גנדרנית. אמא שלה נאלצה להתלוות אליה יותר ויותר לסיורים בחנויות, ויערה בחרה חולצות טי שהיו לפעמים צמודות. השריקה של הנער מהכיתה הגבוהה יותר הפכה אותה לנערה, השאיפה למשוך מבטים הפכה בעיניה חשובה והיא בילתה שעות מול הראי שהיה דבוק לארון הבגדים שלה ורקדה עם מוזיקה של קאט סטיבנס. זה כבר היה סוף השנה, וקצת אחרי זה ההורים שלה ארזו מכולה והם חזרו.

יערה כתבה מכתב ארוך ומפורט לנינה אחרי שחזרו לארץ והיא חיכתה לעלות לכיתה ח' ובינתיים היה חופש גדול וגם מלחמה. היא סיפרה לה שהיא הולכת כל יום לבריכה ושכבר פגשה חלק מהילדים שיהיו איתה בכיתה בחטיבת הביניים ביישוב. היא כתבה לה אפילו שהיא מתחילה לחבב במיוחד ילד בשם ארז שגר לא רחוק ולומד כנראה במגמת ספורט. כעבור חודש חיכה לה מכתב במעטפה כתומה והיא פתחה אותה בהתרגשות. הפסיכולוגית הרימה לרגע את גבותיה בהזדהות כאשר יערה סיפרה איך הרגישה פתאום חולשה נוראית והתיישבה על הספה חיוורת כולה ואבא שלה נבהל, "מה קרה יערונת?!". היה שם משפט אחד שהיא זוכרת אותו בעל פה כי קראה אותו אחר כך שוב ושוב עוד כל כך הרבה פעמים:

Yaara, undskyld, men jeg har ikke tid til af skrive til dig mere – skriv aldrig tilbage igen, Nina

יערה, סליחה אבל אין לי זמן יותר להתכתב איתך, אל תעני לי יותר, נינה. היא אמרה לפסיכולוגית שעד היום היא לא מבינה מה גרם לנינה לכתוב לה משפט אכזרי כזה זמן קצר כל כך אחרי שנפרדו בחצר בית הספר בחיבוק ונשיקה, אבל המבוגרים אמרו לה שזה אולי בגלל מה שקרה עכשיו בסברא ושתילא, שאולי הוריה של נינה אמרו לה שהם לא רוצים שתהיה בקשר עם ילדה מהמקום "הזה". "אל תיקחי ללב חמודה", אמרו לה, "לכי תדעי מה חושבים שם עלינו". אבל המשפט הזה לא יצא לה מעולם מהראש, הנה היא מדקלמת אותו עכשיו ואפילו עם המבטא, ופעם היא בכל זאת תרצה לפגוש את נינה ולשאול אותה.
הפסיכולוגית שאלה אותה אם היא ניסתה למצוא את נינה מאז ויערה אמרה שלא. עוד לא, אבל לפעמים היא מדמיינת את עצמה נוסעת לעיר הקטנה, אורבת לנינה במרכז המסחרי ואז שואלת אותה, תגידי נינה, מה עבר לך בראש כששלחת את המכתב הזה? ואז נבהלה קצת שאולי הפסיכולוגית תחשוב שהיא איזה טיפוס כפייתי תוקפני, ואמרה: "היא בטח כבר עזבה מזמן לקופנהגן, לאוניברסיטה. אולי היא בכלל בשנת חילופי סטודנטים באיזו ארץ חמה, רחוק מהשלג".
הפסיכולוגית ביקשה שתחזור לקיץ שלפני הגיוס ותספר מה היא תיארה לעצמה.
יערה חייכה ואמרה שהיא יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל היא דמיינה לעצמה פגישות, מעקבים וישיבות עם קצינים שבהן היא לא מגישה את הקפה אלא יושבת איתם לשולחן ומדווחת.
"על מה?"
"לא יודעת…" היא הסמיקה קצת ואמרה שהיתה באמת טיפשה ואיגנורנטית לגמרי, אבל למה כבר בחנו אותה בדנית אם הם במרחב דובר ערבית? אז היא חשבה שזה אולי קשור לכל מיני טיפוסים שמסתובבים כאן ושצריך לשים עליהם עין.
היא לא סיפרה לפסיכולוגית שהיא דמיינה גם סיפור אהבה עם איזו דמות של בחור גבוה ובלונדיני –שהיה לו שיער חלק לגמרי ושדמה מאוד לילד בשם סטיג שלמד איתה בכיתה בדנמרק ושיחק הוקי.
"מה קסם לך בסיטואציה?"
"המסתורין", אמרה יערה, "וזה שבסוכנים נורדים יש משהו קריר ומסעיר הרבה יותר מאיזה בסיס מאובק בנגב, לא?"

אבל הסוף היה מר, באופן יחסי. בסוף הטירונות, ממש ברגע האחרון,  אמרו ליערה שחיל המודיעין על שלוחותיו החליט לוותר על הדנית שלה ושאלו אותה אם היא תרצה ללכת לאחד הקורסים שמופיע במנילה שלה או ליחידה קטנטונת וייחודית שהיא לא סודית אמנם אבל רצוי לא להרחיב עליה את הדיבור. ויערה אמרה: "את האופציה השנייה".
אז היו לה כמה חוויות, כמו יום עם האלפיניסטים האוסטרים בחרמון או סיור עם עיתונאי בלגי במוצבים בגבול הדרומי, אבל מסתורין או מתח לא ממש היה שם. היא עבדה במשרד שמפות ענקיות היו תלויות על קירותיו ושהמפקד בו היה שואל אותה ואת החיילות האחרות לפעמים שאלות לא קשורות, כמו האם היא תעז להיכנס טופלס לים בלילה?
"בעצם", אמרה, "זו הפעם הראשונה שאני פתאום חושבת על זה שזו היתה הטרדה מינית, זה מה שזה היה". "את צודקת", אמרה הפסיכולוגית.
הדנית שלה דהתה במהלך השנים מאז, היא תוכל אולי להבין סרט בלי כתוביות, לקרוא עיתון. באוניברסיטה החליטה לשלב כלכלה עם לימודי מזרח אסיה דווקא.
"אז איך תרגישי עם עבודה שאי-אפשר לדבר עליה בשום שפה?", שאלה הפסיכולוגית.
"אני אתרגל לכל דבר", ענתה יערה, כי חשבה שזה מה שמצפים ממנה להגיד וכל תשובה אחרת תפסול אותה.

היא יצאה מהבניין של הפסיכולוגית ברמת אביב ונסעה באוטובוס למרכז העיר. הפעם זה לא יהיה מעקב אחרי דנים בלי מניע ברור שמסתובבים ליד הלונדון מיניסטור, אלא משהו חובק עולם. אם תתקבל ל"משרד" יהיו לה נסיעות בזהות בדויה, פגישות בבתי מלון ליד שדות תעופה, קולגות שהם בוודאי "חבר'ה טובים" כמו שסבתא שלה אהבה לומר. היא הרגישה דגדוג של התרגשות בשיפולי בטנה. הנהג צפר לרוכב אופניים שעקף אותו מימין ואמר לקשיש שישב לפני יערה, במושב הקדמי, "כל אחד כאן חושב שהוא מלך, תאמין לי".
היא ירדה בדיזנגוף וחשבה שלא יזיק שהיא תעורר קצת את הדנית הרדומה שלה. בטופס שהיתה אמורה למלא כתבה "הבנה טובה" כשנדרש ממנה לפרט את השפות שהיא דוברת. היא לומדת עכשיו גם יפנית, אבל האם היא תוכל לנסות למכור למישהו מסרק ביפנית? יערה הרגישה פתאום חוסר ביטחון, אבל אז נכנסה לחנות ומדדה שמלה ירוקה קיצית שהיתה מוצגת על בובה בחלון הראווה, וראתה את עצמה פוסעת בסן ז'רמן בדרך לפגישה בלובי אפלולי של מלון קטן.
מיכל בנקיר-דותן קראה לעבר הדלת הסגורה של הקליניקה: "אלוני, יש שניצל ופסטה, ותשטוף ידיים, אני עוד שתי דקות מחממת!". היא כמעט סיימה לכתוב את חוות הדעת על יערה תלם הזו שאין לה מושג למה העבירו אותה שלב, זה בטח האליק הזה שמתלהב מכל זוג שדיים. היא חתמה במשפט: "ולכן, לפי הערכתי, אינה מתאימה לפעילות מבצעית מסווגת". היא קמה ופתחה את הדלת, ואז נזכרה שהיום דווקא הפשירה כדורי בשר.

גרנטה 5 – שפות זרות | דצמבר, 2016
דימוי: ללא כותרת, לוטם גינתון, 2015