חיפה-תל אביב-ירושלים, שיחה עם רונה ברנס

הפסיכואנליטיקאי השנוי במחלוקת הרולד סירלס מספר באחד מספריו על המפגש הבא בינו לבין מטופל שלו: "כאשר ישבנו בשקט, ומרדיו לא רחוק התנגן שיר עדין ורומנטי… חשתי לפתע שהאיש הזה יקר לי מכל אדם אחר בעולם, כולל אשתי" (בתוך על אי-היכולת לחלום, תומס ה' אוגדן, עם עובד, 2011). המשורר האפריקאי-אמריקאי סטרלינג קיי בראון נולד להורים אקדמאים והתחנך באוניברסיטת הווארד היוקרתית (Howard University). כשסיים את לימודיו עבר לווירג'יניה שבדרום, שם גילה לראשונה את תרבות הרחוב האפריקאית-אמריקאית. למרות זרותו לתרבות כאיש אקדמיה מהצפון, הרגיש קרבה אליה יותר מאשר למקום שממנו בא, והתחיל לכתוב שירה בזכות המפגש. מה גורם לחיבור שלנו עם מקום מסוים, עם דמות חולפת או עם רגע בזמן? מה מעורר בנו את תחושת השייכות? האם האדם קשור למקום שממנו בא, או אולי למשהו מעט יותר מבהיק וחמקמק?

רונה ברנס כתבה את הסיפור מפנקסו של איש על אי, שהתפרסם בגיליון השני של גרנטה בעברית. היא חיה בירושלים, עורכת ומתרגמת. מאמריה, סיפוריה ושיריה התפרסמו עד כה במקומות שונים בארץ, בדפוס ובאינטרנט, ובאופן קבוע באתרהּ "אשפתון". רונה פרסמה את ספר השירה חצץ אדמה ב-2017 בהוצאה עצמית, ומחפשת בימים אלה אכסניה לקובץ סיפורים ונובלות. היא עורכת עם אמיר מנשהוף ושי מנדלוביץ' את "עירובין" (קבצים ספרותיים) ובעלת תואר שני בספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. שוחחנו איתה על המקום כפסיפס הנשזר ממקומות, צלילים ורגעים שונים ועל הניסיון לשלב בין הקולות הסותרים  שמבקשים להידבר.

חיפה

נולדתי ברוממה. אבא שלי בא משכונה בלונדון בשם אדג'וור (Edgware), אמא גדלה בשטח מפעלי הזיקוק של חיפה. אביה היה בכיר בבתי הזיקוק וידוע כאנגלופיל. הוא קיבל את המשרה שלו בבתי הזיקוק מהמנדט הבריטי, ומספרים עליו שהיה מסתובב במפעלים בחליפה, עם מקטרת. הם גרו בשטח המפעלים ואחר כך בקריית ים, עד שאמא ואחותה פיתחו אסתמה, והרופא המליץ למשפחה לעלות לכרמל. לסבא היה רכב מהמפעל, דבר שלא היה מובן מאליו בשנות השישים, אז הם יכלו לעלות לרוממה, ונשארו עד היום בכרמל. אבא עלה לבד מאנגליה ב-1978. זאת היתה התקופה של בגין והשלום עם מצרים, ואבא היה מאוד ציוני, מאוד פעיל, למרות שהוא ידע רק מעט עברית. אבא ואמא הכירו דרך חבר משותף במסיבה בחיפה, והתחתנו תוך שנתיים. אימא סיימה את התואר במשפטים, והתחילה לעבוד בפרקליטות. אבא היה איש מכירות, הוא עסק בתיווך דירות עד שהגיע לגיל ארבעים, ואז החליט לעזוב את עסקי הנדל"ן. הוא השלים את התואר הראשון שלו בספרות אנגלית, והפך למורה.

הבית שגדלתי בו היה דו-לשוני. אבא דיבר איתי ועם אח שלי באנגלית, ועם אימא גם וגם, אבל בעיקר עברית. בהתחלה הייתי עונה לו בעברית, עד שבגיל חמש התחלתי לדבר אנגלית באופן שוטף. כל הספרים והשירים מהילדות שלי הם באנגלית. אבא הקליט את מצעד המאה של השירים הבריטיים הטובים מהרדיו לפני שהוא עלה לארץ, והוא היה משמיע לנו את השירים האלה כל הזמן, מרתון של שעות. היו שולחים לנו מאנגליה קלטות עם תוכניות של ה-BBC. כילדה לא ראיתי בכלל טלוויזיה עברית.

רוממה זכורה לי רק כמקום טוב. מאוחר יותר ההורים עברו לאחוזה, ואני זוכרת את הפרידה כדבר עצוב. ברוממה גרנו ליד סבא וסבתא, והכרתי כל דבר ואת כולם, את בעל המכולת, את בית הכנסת ליד הבית. הדירה ברוממה זכורה לי עד היום כבית. חצי חדר שהיה מלא בפסנתר ענק שבא מאנגליה, כי ניגנתי בפסנתר מגיל ארבע בערך. הדירה באחוזה היתה יותר גדולה, אבל למרות שהשתלבתי מהר בשכונה לא הרגשתי שייכת. זו היתה דירה שכורה, ובסופי שבוע היינו מבקרים את סבא וסבתא ברוממה.

בתור אדם צעיר, אתה לא מבין מה זה להיות אמן. הבנתי רק שאני רואה דברים אחרת, אבל לא הבנתי למה. הביטוי האמנותי הכי בולט שלי בחיפה היה המוזיקה. ניגנתי בפסנתר כי אבא שלי ניגן. בהתחלה חיקיתי אותו. ניגנתי את האינוונציות של באך, ואחר כך פשוט המשכתי. ההנחה של כולם הייתה שאני אהיה מוזיקאית, אבל אני הרגשתי כמו שרלטנית. רק בגיל שתים-עשרה הבנתי שאני רוצה להיות סופרת. אז לא ידעתי מה לעשות עם זה. הבנתי רק אינטואיטיבית שצורה ועניין הולכים ביחד.

חיפה היא עיר שהולכים בה לים. התחושה היא שזאת לא ממש עיר, וזה מה שיש לעשות בה, ללכת לים. הייתי מבריזה באופן קבוע מבית הספר לאמנויות שבו למדתי בקריית אליעזר, והולכת לחוף בת גלים שהיה מעבר לכביש. למדתי שם במגמת מוזיקה, ואחרי הלימודים הייתי הולכת לקונסרבטוריון למוזיקה וממשיכה לנגן. אהבתי את המוזיקה עצמה, אבל למרות שנחשבתי למוכשרת בבית הספר, לא הלחנתי. יכולתי כנראה להיות פסנתרנית, אבל היה לי ברור שזה לא זה. הפריע לי שאני לא מלחינה. כשעברתי לתיכון התחלתי להחסיר אפילו יותר. שנאתי את התיכון, וכל הזמן הייתי נוסעת או הולכת ברגל לים. אני מאוד אוהבת את חיפה, אבל כמו שאוהבים עיר שהיא לא שלך. יש משהו בודד בלראות דברים אחרת. הרגשתי בודדה בחיפה. כשאני חוזרת אליה, זה תמיד מזכיר לי את זה.

תל אביב-קשמיר-ג'איסלמר

בצבא שירתי בקריה. הייתי נוסעת כל יום מחיפה לקריה ובחזרה, ובשלב מסוים התחלתי לכתוב ברכבת באטרף סיפורים ושירים. כנראה בגלל שהתחלתי לקרוא באטרף. אני זוכרת שקניתי יום אחד בסטימצקי את ספר השיחות של ישעיהו ליבוביץ' על מורה נבוכים של הרמב"ם. זה ספר שמאגד שיחות שנאספו על ידי תלמידים של ליבוביץ', זה אפילו לא ספר שנכתב, אבל העניין הזה של איך לחשוב, הקריאה הצמודה, ההתעכבות על כל מילה, זה פתח לי דרך למחשבה. נכנסתי לפרויקט בן יהודה באינטרנט, וקראתי את ספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים, ואחר כך קראתי בשקיקה כל מה שבא ליד. במקביל כתבתי. נפרץ הסכר.

לקח לי שנה למצוא את עצמי בתל אביב. רק אחרי שנה הבנתי שאני נמצאת במרכז הארץ, שהמוזיאון וספריית בית אריאלה הם מעבר לכביש. הייתי גרה במקומות האלה, הולכת לקונצרטים של הפילהרמונית או במוזיאון, והכול בחינם, כי אני חיילת. אולי לא הייתי אמיצה מספיק בשביל להתחבר אליה עד הסוף, אבל אהבתי את תל אביב. הוצאתי את כל הכסף שלי על ספרים. כתבתי שירה, סיפורי פנטזיה קצרים ורפורטז'ות על אנשים שהייתי רואה סביבי ברכבת. בשלב כלשהו שלחתי שירים שלי לכתב עת תל-אביבי ידוע, וענו לי שאולי כדאי לשלוח אותם למגזין לילדים, עיניים. נעלבתי מאוד, אבל היה ברור לי שאני ממשיכה. כתבתי בשלושה ז'אנרים, אבל הרגשתי שאני הכי מוצאת את עצמי ברפורטז'ות. אהבתי את הרפורטז'ות, כי הן היו מבוססות על המציאות. שיניתי אותה בכתיבה, אבל עדיין, לא המצאתי כלום.

אחרי שהשתחררתי ההורים שלחו אותי להודו. הם ממש התעקשו, למרות שלא רציתי. רציתי לנסוע לאירופה, אבל אימא שלי התעקשה שאני צריכה להכיר עולמות אחרים. נסעתי לבד לקשמיר בחורף. היה קפוא והדרכים היו חסומות, אבל בסופו של דבר, כשהגעתי לניו דלהי פגשתי את דקל, מי שיהיה בהמשך בן הזוג שלי. הסתובבנו עם עוד חבר בהודו, ואחר כך המשכנו שנינו לטייל במזרח. לקחתי איתי שני ספרים להודו, את התנ"ך ואת הבהגווד גיטא. ערכתי קובץ של הסיפורים ושל השירים שלי, ולפעמים שרבטתי דברים על מה שבא ליד, אבל התקופה בהודו ובמזרח לא היתה תקופה של כתיבה. ניסיתי יותר להבין את הקולות שאני שומעת.

כשאתה מסתובב בעיירות של הודו, אתה שומע כל הזמן קולות מרחוק, של קבוצות של נזירים שמתפללים או של נוודים ששרים. לילה אחד למשל התעוררתי בג'איסלמר, על גבול פקיסטן, ושמעתי קולות מרחוק. אני, ודקל שהצטרף אליי, קמנו, התלבשנו וחצינו את כל העיר ברגל באמצע הלילה, עד שהגענו לבית בקצה העיר שבתוכו היתה חבורה של אנשים ששרו ותופפו מזמורי הרא קרישנה. ישבנו איתם עד עלות השחר. הייתי בת עשרים. במזרח חזרתי גם למוזיקה. יום אחד דקל מצא פסנתר בלובי של מלון בעיירה שטיילנו בה בסין, ולקח אותי לשם. התיישבתי לפני הפסנתר והתחלתי לאלתר, ופתאום משהו בנגינה שלי השתחרר. אני מאוד אוהבת לנגן, אבל בספרות אני יכולה להגיע לרמות של מורכבות שאני לא יכולה להגיע אליהן באמצעות המוזיקה.

ירושלים

כשחזרתי מהודו הלכתי ללמוד משפטים בירושלים. הכרתי את העולם הזה מאמא, ומאוד אהבתי את החשיבה המשפטית, זה עניין אותי, אבל הלימודים עצמם היו חוויה נוראית. חצי מהתלמידים היו בנים ובנות של האליטה המשפטית, וההתנשאות בכיתה הייתה בלתי נסבלת. לא הכרתי אף אחד, לא הייתי שייכת, לא יכולתי לדבר עם אף אחד, אולי רק עם הסטודנטים הערבים, שגם הם היו בקבוצה משלהם, אבל לפחות יכולתי לדבר איתם. אז התרחקתי מהלימודים, ורוב הזמן כתבתי וקראתי ספרים. היה לי מזל, התחלתי לעבוד כמזכירה במכון לחקר המשפט העברי. זה היה מין מקום רפאים כזה, אף פעם לא היה שם אף אחד, רק אני הייתי שם, אז יכולתי לקרוא ולכתוב. עזבתי את השירה, עזבתי את הרפורטז'ות והתמקדתי בסיפורים.

כתבתי על דמויות שלמדתי להכיר דרך הכתיבה. למשל בנובלה רשימות גוף, שעדיין לא פורסמה, מסופר על אישה בשם גברת הלפרין, שמתעדת כל דבר בחיים שלה במחברות. מחשבות, הפרשות, על הכול היא מדווחת. המספר מוצא את המחברות שלה, ומתאהב בה. גיליתי את השם הפרטי של גברת הלפרין רק כשהגעתי לסוף הנובלה. זה שם שלא הכרתי, ודמות שלא היתה דומה לאף דמות שהכרתי, אבל בדמיון הכרתי אותה ממש טוב. במציאות אני לא חושבת שהיינו מסתדרות, נראה לי שעם רוב הדמויות שלי לא הייתי מסתדרת במציאות, אבל אני יכולה לכתוב עליהן. הרבה מהסיפורים שלי ניסו לתפוס את התימהונים של ירושלים, את האנשים שמסתובבים במרכז העיר. ניסיתי להבין את העולם דרך הכתיבה.

באמצע התואר הראשון עברתי ממשפטים לספרות, ואחרי שסיימתי המשכתי לתואר שני. לפני שהחלטתי לעבור זלזלתי בלימודי הספרות, כי שנאתי ללמוד ספרות בבית הספר. שנייה לפני שעמדתי לעזוב את האקדמיה החלטתי בכל זאת לנסות, ונשארתי. עברתי חוויה הרבה יותר טובה. הרגשתי שייכת, בבית. הרגשתי שירושלים היא המקום שלי. התחלתי גם לפרסם ולקבל יותר ביטחון בכתיבה. במקביל אני ואמיר מנשהוף פיתחנו עם אנשים נוספים את כתב העת עירובין. הרגשנו שכתבי עת לספרות הרבה פעמים מזלזלים באסתטיקה. רצינו ליצור ביחד כלי ביטוי אסתטי שונה, שמנסה ליצור עולם אחר. הוצאנו עד היום שלושה גיליונות, ואנחנו עובדים על הרביעי.

ב-2013 התחלתי לכתוב הרבה מאמרים פוליטיים ותרבותיים. פתאום הרגשתי שיש לי צורך להגיד דברים מפורשים יותר, לצעוק, לא רק לפרסם סיפורים. כשאתה כותב סיפור אתה לא יכול להיות דידקטי, כשאתה כותב מאמר אתה חייב להיות. אז יצרתי לעצמי את האתר "אשפתון" שבו אני יכולה להיות מי שאני רוצה ומה שאני רוצה, לעשות ניסויים. אני כותבת באתר תחת הרבה שמות עט, ומשתפת בו פעולה גם עם כותבים ואמנים אחרים.

קול ייצוג מציאות עולם (על הכתיבה)

כשאני כותבת אני שומעת קול ומנסה לייצג אותו. אני אישית לא ממציאה את החומר. אני רק חושבת על מהלך הדברים האפשרי, אבל הדברים עצמם כבר קיימים. הם קיימים כקול, כחיזיון. אני ממש יכולה לראות אותם. כשזה עובד טוב, אני כותבת באבחה אחת. אני לא אגיד שאני לא עורכת, אני עורכת, אבל אחרי הרבה זמן. כשאני ניגשת לערוך, אני שוב בן אדם רגיל, אז קשה לשחזר את מה שעברתי. אני לא אשנה למשל עלילה בעריכה. אם הסיפור טוב, אני לא נוגעת או משנה, רק מתקנת כפילויות או סתם דברים שלא מהותיים לקול. בסיפור ארוך או נובלה, כשיש כמה קולות ועולמות שמתנגשים, אני בדרך כלל כותבת מראש, כטיוטה, תחנות לעלילה. אני לא תמיד נאמנה להן, אבל אני צריכה אותן כסוג של מצפן לדרך, כדי לא לשכוח את כל הפרטים שרציתי לספר.

כשהייתי חיילת לקחו אותנו לסיור סליחות בירושלים בלילה. הלכנו בסמטאות של נחלאות, ואני השתרכתי מאחור, וראיתי משהו שאני יכולה רק לתאר כמין חיזיון. ראיתי איש זקן עטוף טלית עם בדילי כסף, שהלך באחת החצרות במסלול מרובע והתפלל. הדבר הבא שאני זוכרת זה שכמעט התעלפתי, וכשהתעוררתי העלו אותי לאוטובוס, כי לא יכולתי לעשות שום דבר. כשאני כותבת אני מרגישה שאני עדיין אותה חיילת שעומדת מול האיש עם הטלית בחצר. רק אני רואה אותו. יש לי את היכולת להעביר הלאה מראות, ואני חייבת להעביר את המראות שקיבלתי בנאמנות רבה ככל האפשר. זה סוג של ריכוז. כשאני כותבת אני מרגישה שזה התפקיד שלי.

מאמרים, בניגוד לסיפורים ולשירה, גומרים אותי, כי אני מרגישה שאני מסבירה דברים, ואני צריכה להיות מאוד ברורה, מאוד מדויקת. בסיפורים אין התמודדות כזאת. אני פשוט מקשיבה לקול, ומורידה אותו לדף. עד היום לא הצלחתי לחבר בין המאמרים לסיפורים. אולי כי אלה פשוט שפות שונות, שתי תפיסות מנוגדות של אמנות. כסופרת אני מרגישה שאני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם המציאות, איך להכניס אותה לסיפורת שלי. לפעמים אני מרגישה שהמציאות כל כך כבדה שאני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלהראות אותה. אבל הסיפור הוא לא החיים, הוא רק עוד אופציה של מציאות. אולי זו המוגבלות שלי כסופרת. אני לא מצליחה להתרחק מהחומר, ממה שאני רואה ושומעת. אולי יום אחד אני אצליח. אני רוצה.

מהדורה מקוונת | אוגוסט, 2018
דימוי: Traidah, קורות, חורף 2015