חלימה בימי מלחמה

במהלך הלילות שקדמו לשבעה באוקטובר חלמתי חלומות מוזרים שלא הצלחתי לפענח. באחד החלומות מחבל ניסה לתקוף אותי בסלון, ומכיוון שלא הספקתי לקחת סכין מהמטבח, תקעתי לו כף מתכת אל תוך ארובת העין כדי להתגונן. בחלום אחר התבוננתי מרחוק בקבוצת צעירים וצעירות שבמהלך טריפ אסיד קפצו מגשר אל מותם. נראה היה כאילו הם עשו זאת מתוך בלבול ופחד לא מוסבר, וצליל החבטה של הגופות בקרקע זעזע אותי והדהד בכל חלק בגופי. החלומות הללו היו שונים מהחלומות הרגילים שלי, הם לא היו מבוססים בשום צורה על זיכרונותיי האישיים או על התכנים הנפשיים שבדרך כלל מעסיקים אותי, וגם האווירה שלהם, או "המרקם" שלהם, עוררו בי תחושה שהם לא שלי. באותו בוקר שבת, כאשר במהדורת החדשות הראו את המחבלים המנסים להיכנס לבתים, התחלתי לחשוש שיגיעו גם אליי, ואז הבנתי את החלום הראשון. שעות ספורות לאחר מכן, כשנחשף התיעוד קורע הלב ממסיבת הנובה, הרגשתי שאני מבין גם את החלום השני. זו לא הייתה הבנה אינטלקטואלית, לא ניתוח ופירוש, אלא אינטואיציה מיידית, כמו נורה שלפתע נדלקה בראשי.

בימים הראשונים לאחר השבעה באוקטובר קבוצות שונות לשיתוף חלומות התמלאו בעדויות לחלומות מלפני האירוע שנראו נבואיים, או לפחות נתפסו בדיעבד כמרמזים על האסון העומד להתרחש, ואנשים הופתעו לגלות עד כמה התופעה נפוצה. נראה כי למרות החוויה האינדיווידואלית המלווה אותנו בחיי הערות וגורמת לנו לחוש נפרדות וניתוק, בחלומות אנו בכל זאת אנו חלק מהתודעה הקולקטיבית, אותו מארג נסתר המחבר בין כולנו, שאת נימיו העדינים ניתן לזהות בעיקר בעיתות משבר. תופעה זו גרמה לי להתחיל לחקור את הקשר בין מלחמות וחלומות, אך לא במטרה לפענח את תוכן החלום ומשמעותו האישית, אלא קודם כול כדי לדמיין דרכים חדשות להרחבת השיח על חלימה, לקראת הכרה והבנה של הרשת התודעתית שבה כולנו שזורים זה בזה, לרוב מבלי שנבחין בכך.

המלחמה שפרצה מאז השבעה באוקטובר מתנהלת סביבנו ובתוכנו, בכל חזית אפשרית: פיזית, נפשית ורוחנית כאחת. המשבר הקולקטיבי התפשט כמו ערפל מחניק של צער וכאב, והוא ממלא כל פינה בחיינו. אין זה סוד כי בתקופה זו לא מעט מאיתנו סובלות וסובלים מסיוטים בלילה ומחרדות לקראת השינה, לעיתים עד כדי ניסיון להימנע לחלוטין מן החוויה הקשה שעשויה לעלות בחלום. הפסיכולוג מארק בלכנר טבע את המונח "אונירופוביה" (Oneirophobia), שנגזר מהמילה oneiros, "חלום" ביוונית עתיקה, ומציין את הפחד הנפוץ מחלימה. בעקבות פוביה זו, אנשים עשויים לנסות לטשטש את תהליך ההירדמות ולהשכיח את החלומות באמצעות מסכים, אלכוהול, קנאביס וסמים אחרים, בתקווה לחמוק מתרחישים מעוררי אימה. למרות הטשטוש הרגעי והשכחה החלקית, דפוס זה מוביל לבסוף רק להחמרת המצב הנפשי והגופני.

אני מאמין כי המיקוד וההתבוננות בחלומות שלנו נחוצים במיוחד עכשיו. סיוטים אינם תופעה ייחודית למלחמה, אך אין ספק שהמצב מעצים את החרדות והצער, והם מחלחלים פנימה בכל יום שעובר. לכן נדרשת היערכות מיוחדת לחלימה בימי מלחמה. בזמנים אלה כתיבה על חלימה יכולה לרפא, מפני שהיא מייצרת דיאלוג פנימי בין הצדדים השונים בתוכנו – העצמי של הערות והעצמי של השינה – ומאפשרת להציף אל הרובד המילולי את התכנים המבקשים עיבוד ואינטגרציה. לאחר מכן, דרך שיתוף והדהוד של החלומות האישיים עם הסביבה, ניתן להבין טוב יותר את הדפוסים הקולקטיביים ולפעול לקראת ריפוי וחיזוק הדדי. כדי לנסות להבין כיצד לעשות זאת, איעזר בכתיבתן של שתי סופרות וחוקרות עצמאיות שעסקו בחלימה בימי מלחמה.

החולמת הראשונה היא מרי ארנולד-פורסטר (Mary Arnold-Forster), סופרת בריטית מלונדון שפרסמה בשנת 1921 את ספרה 'מחקרים בחלומות' (Studies in Dreams). בעקבות סיוטים שרדפו אותה במהלך ולאחר מלחמת העולם הראשונה, היא החלה לפתח מודעות בזמן החלום ולתרגל יכולות של "שליטה בחלומות" בלשונה, או חלימה צלולה, כפי שמכנים זאת כיום. בחלומות צלולים יש לחולמת מודעות לכך שהיא חולמת, ואף אפשרות להשפיע על המתרחש בחלום. באמצעות השיטות שגילתה הצליחה ארנולד-פורסטר להתגבר על סיוטי המלחמה ולכוון את הנרטיב של החלום לפי רצונה.

החולמת השנייה היא שרלוט בראדט (Charlotte Beradt), עיתונאית גרמנייה מברלין שעם עליית הנאציזם ופרוץ מלחמת העולם השנייה החלה לאסוף מסביבתה הקרובה תיעודי חלומות שהראו כיצד התודעה הקולקטיבית מושפעת מעליית המשטר הטוטליטרי. כיהודייה ואקטיביסטית קומוניסטית, בראדט נאלצה לעזוב את גרמניה, ובשנת 1939 עברה לניו יורק. לכן, פרויקט איסוף החלומות שנמשך בשנים 1939-1933 נקטע עם הגירתה, ופורסם כספר רק בשנת 1966 בתמיכתה של חנה ארנדט, תחת הכותרת: 'הרייך השלישי של החלומות' (The Third Reich of Dreams).

דרך היכרות עם צמד הסופרות והחולמות הרגישות הללו, ועם האופן שבו התמודדו עם הסיוטים הנפוצים בסביבתן הקרובה בזמן המלחמות הקודמות, ניתן לקבל השראה, כלים ושיטות רלוונטיות גם לגבי החלימה במלחמה הנוכחית, וכך לנסות למצוא מזור עבור חיי החלום האישיים והקולקטיביים גם יחד – החלמה דרך חלימה.

۞۞۞

מרי ארנולד-פורסטר (1861-1951), שם העט של מרי לוסי סטורי-מסקלין, היא החולמת הצלולה הראשונה שהעלתה את חוויותיה על הכתב. היא נולדה בלונדון למשפחה אריסטוקרטית של פוליטיקאים, חוקרים וסופרים, ואלמלא כתבה את ספרה יוצא הדופן על חלימה, סביר להניח שלא הייתה זוכה להכרה בנפרד מאילן היוחסין שאליו השתייכה. בספר זה, שפורסם כשהייתה בת שישים, ארנולד-פורסטר שיתפה בשיטה שפיתחה לנטרול אלמנט הפחד בסיוטים והפיכתם לחלומות נעימים וחיוביים. התובנות שאליהן הגיעה בחיי החלום שלה, אף שנכתבו לפני יותר ממאה שנים, יכולות לסייע לנו בתהליך גם כיום.

בתור אם לארבעה בזמן מלחמת העולם הראשונה, ארנולד-פורסטר חוותה סיוטים חוזרים ונשנים. לאחר שהחלה לרשום את חלומותיה בקפידה, מצאה שמספר רב מתוכם הושפעו ועוצבו בבירור על ידי רוח התקופה על כל החרדות שבה, אם סביב התרחשויות מקומיות כמו ההתארגנות לאכלוס ולטיפול בנפגעים ובניצולים ואם בשל הדאגה לשלומם של קרוביה. חלום נפוץ אשר רדף אינספור נשים ושבר את ליבן בשנים 1914-1919, כתבה ארנולד-פורסטר, היה על קבלת מברק ובו חדשות רעות בנוגע לבעל או לבנים שבחזית. בדומה לאמהות אחרות, גם היא סבלה מסיוטים אלה, עד שפיתחה שיטת סוגסטיה עצמית שבעזרתה למדה לזהות ולהזכיר לעצמה שזה "אינו אלא חלום", וכך להקיץ במהרה ולהירגע.

בהקדמה לספרה כתבה שלא הצליחה למצוא בסביבתה ולו ספר אחד על שליטה בחלומות. באותה תקופה רווחה הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, שלדעתה החמיצה ואף הסתירה את הפוטנציאל העמוק של החלימה, מפני שהציעה תיאוריה המבוססת על מטופלים מסוימים כאילו היא תקפה לכלל החולמים. כמו כן, מכל היצרים והרבדים של החיים, הפסיכואנליזה הציבה במרכז דווקא את היצר המיני ואת מנגנון ההדחקה כהסבר מרכזי לחלום, ובכך צמצמה את המגוון הרחב של חוויות החלימה. ארנולד-פורסטר התנגדה באופן אינטואיטיבי לכל תיאוריה של חלימה המנסה להסיק מכמה מקרים בודדים על הכלל. כפי שמחשבותיו של כל אדם שונות מאלה של זולתו, כתבה, כך גם חלומותיו. בגישה פתוחה זו, של תיעוד והרהור ביקורתי ללא כל יומרה לביסוס תיאוריה חדשה ומקיפה, ניגשה לכתוב את ספרה.

לפי האמונה שרווחה בתקופתה, בזמן החלום כוח הרצון מושעה, אך ארנולד-פורסטר האמינה כי אם רק נחליט, נוכל לזכות במידה משמעותית של חופש בחירה ושליטה בחלומותינו. כדוגמה לכך היא ציינה את חוויית היקיצה מרצון בשעה מסוימת שהחלטנו עליה לפני כן, כאילו כיוונו שעון מעורר פנימי לפני ההירדמות. כוח הרצון שפועל במקרה זה כדי לעורר את האדם הישן ברגע מסוים, הסבירה, מעיד על כך שלא מדובר באובדן מוחלט של שליטה ומודעות בשינה. לכן, טענה, באמצעות פיתוח הדרגתי של משמעת, ניתן להגיע לדרגה גבוהה של כוח רצון והשפעה על חוויית החלימה.

יש לציין כי למרות שהשתמשה בספרה בביטוי "שליטה בחלומות" (Dream Control), היא הבהירה שמעולם לא ניסתה להגיע לשליטה מלאה בחלומותיה, וגם לא האמינה שזה רעיון טוב לכוון לכך. היא העידה כי מעבר ליכולת לעצור סיוטים, מידת ההשפעה שהצליחה להשיג היא מוגבלת, והסתכמה ביכולת לגרום לחלום נעים לחזור שוב בצורה רצונית פחות או יותר ולהגביר את התחושות החיוביות שבו. אם השליטה תיעשה מושלמת, הזהירה ארנולד-פורסטר, ההנאה שלנו מחלימה תדעך והחלומות יאבדו את הקסם הטמון בעצם היותם בלתי צפויים. אולם אל לנו לחשוש, הוסיפה, שכן טבע התודעה ידאג לכך שמידת השליטה שלנו לא תגיע רחוק מדי, וכך הספונטניות והחופש היצירתי של חלומותינו לעולם לא ייפגעו יתר על המידה.

כדי לפתח מיומנות זו, ארנולד-פורסטר החלה לדקלם לעצמה ולחזור בליבה על נוסחה של סוגסטיה עצמית, במשך היום ולפני השינה, תמיד באותן מילים: "זכרי שזה חלום, אינך חייבת להמשיך לחלום". מפעם לפעם הסוגסטיה הפכה ברורה ועוצמתית יותר, עד שברגע שחלום מסוים החל להטריד אותה, הנוסחה צצה באופן אוטומטי ואז הייתה יכולה לומר לעצמה: "את יודעת שזה חלום, הפסיקי לחלום. התעוררי". ברמה המעשית, היא הדגישה כי יהא אשר יהא הנוסח שעליו יוחלט, יש לחזור עליו לעתים קרובות, לפעמים בקול רם, ותמיד באותן מילים. אם אפשר, מומלץ לחזור על הנוסחה רגע לפני ההירדמות, עד שתהפוך להרגל מנטלי. בהתחלה הסוגסטיה הייתה מעוררת אותה באחת, אך עם הניסיון גילתה שאינה חייבת עוד להתעורר, מפני שהסיוט נפסק והחלום ממשיך ללא האלמנט המטריד. בספרה תיארה סיוט מלחמה שהתגברה עליו בצורה רצונית ומודעת ושינתה את אופיו:

במהלך חלום ארוך הצלחתי לגלות את קיומה של מזימה מסובכת ומסוכנת נגד ארצנו, ולהתחקות אחריה. הקושרים פנו נגדי משגילו כמה ידעתי. המעקב אחריי היה כה צמוד, והסכנה האישית שארבה לי כה גדולה, שהנוסחה לקטיעת חלום הבזיקה במוחי ואוטומטית החזירה לי את ביטחוני. זכרתי שביכולתי להבטיח את שלומי. אך לצד תחושת הביטחון הבנתי גם שאם אתעורר, הידע היקר שברשותי אודות הקשר המסוכן יאבד, שכן הבנתי כי מדובר בידע שנמסר לי דרך חלום. הייתה זו דילמה איומה – ביטחוני האישי קרא לי בכיוון האחד, אבל השכנוע כי חובתי להישאר ולסכל את פעולת הבוגדים, היה חזק מאוד. חששתי פן אוותר. כרעתי ברך והתפללתי שיינתן לי האומץ לא להבטיח את שלומי דרך יקיצה, אלא להמשיך עד שאעשה את הנדרש. אי לכך לא התעוררתי; החלום נמשך. מנהיג הקושרים, גבר לבן פנים חבוש מגבעת דרבי, איתר אותי בבניין בו הסתתרתי, שהיה כעת מוקף. ברם, כל פחדי נעלם, ותחושה נעימה של גבורה גדולה, שרק החשים עצמם בטוחים מכל רע נהנים ממלואה, הייתה נחלתי. החלום הפך להרפתקה מרנינה, מאחר שמרכיב הפחד לא היה נוכח בו עוד (תרגום: אביבית רווח, הוצאת גשם על ההר).

שיטה נוספת שארנולד-פורסטר הציעה נגד סיוטים היא התעופה בחלום. היא כתבה על סיוט שזכרה מילדותה, שבו נמלטה במדרגות מפני ישות כלשהי שאפילו לא העזה להסתובב ולהביט בה, ולפתע גילתה שקל יותר לרחף במורד המדרגות מאשר לרדת ברגל. ברגע שרגליה עזבו את הקרקע, הפחד התפוגג והיא התמלאה בתחושת ביטחון. גילוי זה שינה מאותו לילה את טבע חלומותיה – בכל פעם שמשהו הרתיע אותה בחלום, מיד ניסתה להתרומם ולרחף. עם זאת, בשנים הראשונות עשתה זאת בהצלחה חלקית בלבד, מפני שבתחילה לא הגיעה לגובה רב ולא ידעה כיצד לשלוט בתנועות התעופה.

בשיחות עם חולמות וחולמים אחרים הבחינה ארנולד-פורסטר כי יש הבדל ניכר באופן שבו אנשים שונים עפים בחלום. היא שיתפה שבמקרה שלה, היא עוזבת את הקרקע באמצעות דחיפה קטנה בכפות רגליה או זינוק קליל ללא מאמץ, בפעולה פשוטה של כוח רצון. אחר כך, תנועה עדינה של חתירה בידיה מגבירה את קצב התעופה, ומאפשרת לה להגיע גבוה יותר או לעבור במקומות צרים יחסית, כמו דרך דלת או חלון. קשה להבין כמה גדול המרווח שבין התקרה לבין משקופי הדלתות והחלונות, כתבה, עד שמגלים שכדי לעבור מחדר לחדר תחילה יש לרחף מטה מרחק מסוים ואז להחליק מבעד לפתח.

עבר זמן רב עד שהצליחה לעוף גבוה יותר ממטר וחצי או שניים מעל הקרקע, וזאת רק בעקבות התעמקות בתעופת הציפורים. היא בחנה סוגים שונים של ציפורים ולמדה את האופן שבו עפו, דאו, הכו בכנפיים, עלו וירדו מגבהים שונים, עד שהחלה לקבל את יכולות התעופה של הציפורים שהתבוננה בהן. לאורך היום דמיינה את עצמה עפה מעל העצים והבניינים, וכך גם בחלומות הצליחה לעלות לגבהים אלה בפחות ופחות מאמץ. בהמשך עברה להתבונן בתעופה של מטוסים, ואז בחלומות מצאה את עצמה במקומו של הקברניט, מנווטת מטוס קטן במיומנות ואף מבצעת לולאות באוויר.

התעופה בחלום שינתה את יחסה של ארנולד-פורסטר לסיוטי המלחמה; הם הפכו מחלומות של חרדה לחלומות של הרפתקה. כך משנה לשנה, ככל שהשתרשה בה ההבנה שהיא תמיד יכולה להימלט דרך האוויר, תחושת הפחד החלה להתנתק מחלומות אלה. בדרך כלל היקיצה מחלומות התעופה לוותה בתחושה רעננה ונעימה, ולעיתים היא אף הצטערה שהחלום נגמר. היא הבחינה כי כאשר חשבה באופן קבוע על חלומות התעופה, ובייחוד כאשר דיברה עליהם, הם חזרו יחסית במהרה, כעבור כמה לילות, בהתאם למידת המיקוד לאורך שעות הערות. אם התקשתה בתעופה, או שלפתע החלה לאבד מכוחותיה ולצנוח מטה, היא השתמשה בנוסחה נוספת: "את יודעת שכוח הכבידה לא פועל עלייך כאן. את יכולה לעוף לפי רצונך. האמיני בעצמך. אין צורך לפחד". הביטחון העצמי, הדגישה ארנולד-פורסטר, הוא המרכיב החיוני לתעופה בחלום, וברגע שמצליחים להשיב את הביטחון גם יכולת התעופה חוזרת. כל חלום של תעופה הופך את הפעם הבאה לקלה יותר, הסבירה, כי זיכרונות קודמים של תעופה נוטים להדהד ולחזור על עצמם שוב ושוב.

ארנולד-פורסטר עודדה חינוך של ילדים לחלימה צלולה ככלי להתגברות על סיוטים, אשר נפוצים בילדות גם בלי קשר למלחמה המתרחשת ברקע. התשתית לחינוך שכזה היא ביסוס תקשורת פתוחה ובלתי שיפוטית לגבי הסיוטים, מתוך אמון מלא בין הילד להורה. הילד חושש כי הפחדים הכה ממשיים עבורו, אלה שקשה לנסח במילים ועשויים להישמע מוזרים, ייענו בלעג או בביטול מצד ההורה, הסבירה ארנולד-פורסטר, אך שתיקתו של הילד לגבי סיוטיו רק מוסיפה לכוח שיש להם עליו ולמידת הסבל שנגרם לו. ייתכן כי ירצה לדבר דווקא על חלומותיו הטובים, ויתבייש לשתף בסיוטים שתוקפים אותו. בעניין זה כתבה כי אם רוצים לסייע לילד, ראשית יש לטעת במעמקי לבו ביטחון ושכנוע מוחלט שלא יצחקו עליו.

בניית הביטחון העצמי של הילד, לפי ארנולד-פורסטר, היא המפתח לחיזוקו והעצמתו מול סיוטיו. ברגע שהילד לומד כי אינו חסר אונים מול הסיוטים, כוח הרצון שלו הופך לכלי ממשי ויעיל, והוא מבין כיצד להשתמש בו. היא הציעה כי עלינו ללמד ילדים את השיטה לשליטה בחלומות באמצעות הנוסחה לסוגסטיה עצמית, והדגישה שעבור הילד עדיף לבחור נוסחה קצרה ופשוטה ככל הניתן, למשל: "זה רק חלום – הוא חייב להיפסק". יש לחזור יחד עם הילד על הנוסחה שנבחרה לעיתים תכופות, ובייחוד לפני השינה, עד שבזמן הסיוט המילים יעלו לפתע בתודעתו. נוסף על כך, היא חשבה שהשיטה תעבור לילדים בצורה הקלה ביותר דרך סיפורים פשוטים על דמויות של ילדים אחרים וחלומותיהם, כאשר הדמות צריכה לא רק לבלום ולנטרל סיוטים, אלא גם להמשיך בחלימה ולגלות את ההנאה הטמונה במסעות הדמיוניים ובחוויות המתאפשרות בה, למשל ריחוף ותעופה. באמצעות עידוד כישרונו של הילד בעיצוב רצוני של חלומותיו, חיי החלום שלו עשויים להשתפר לטובה באופן ניכר.

۞۞۞

העיתונאית שרלוט בראדט (1907-1986) ניגשה לסוגיית חלומות המלחמה מזווית שונה, אם כי חשובה ורלוונטית לא פחות. בתחילת ספרה הציגה את המוטיבציה העומדת מאחורי פרויקט איסוף החלומות: חלומות אלה יהוו עדויות עבור היום שבו המשטר הנאצי יעמוד למשפט כתופעה היסטורית, והם ילמדו אותנו על המבנה הנפשי והרגשי של מי שהיו כגלגלים קטנים במערכת הטוטליטרית. הפרויקט מייצר מעין "סיסמוגרפיה", בלשונה של בראדט, להשפעות המעודנות ביותר של אירועים פוליטיים על הנפש.

מרגע עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, בראדט החלה לקבץ בסתר חלומות של חברים, קרובי משפחה ושכנים, מבלי לחשוף את כוונותיה. עם הזמן הכניסה שותפים לסוד, למשל רופא שהעביר לה בחשאי דיווחי חלומות של מטופליו, עד שבסופו של דבר בשנת 1939 הצליחה לאסוף חלומות של יותר משלוש מאות אנשים. עם זאת, היא הכירה בחלקיות של הפרויקט, מפני שלא עלה בידה להשיג תיעודי חלומות של חיילים נאצים או של תומכי משטר נלהבים. למרות מחסור משמעותי זה ניתן ללמוד רבות מהמאגר שהצליחה לבנות ומהדפוסים השונים שזיהתה.

עבור בראדט, החלומות שאספה אינם ייצוג של קונפליקט אישי או של פצע נפשי, אלא תולדה של האווירה הפוליטית שבה נמצאו החולמות והחולמים. ברוח ביקורתית כלפי הפסיכואנליזה היא כתבה כי המשמעות של חלומות אלה גלויה וברורה, מה שמצוי בהם על פני השטח הוא שנמצא גם בשורש, ואין צורך באדם חיצוני שיפרש את דימויי החלום – החולמת עושה זאת לבדה, ולמעשה הפרשנות העצמית תמיד הייתה חלק אינהרנטי מהעדויות שאספה. לכן, בספרה לא התמקדה באנליזה של החלום לאור העבר האישי של החולם או החולמת, אלא במיפוי רוחבי של הקווים המשותפים, בתמונה הגדולה. בכל פרק הציגה סוג מסוים של חלומות לפי הדפוסים שזיהתה בהם, למשל חלומות של השפלה, חלומות של התנגדות וגבורה, חלומות של יהודים וחלומות של שיתוף פעולה מרצון או שלא מרצון. אמנם כל פרק מציג דפוס בולט אחר בנפרד, אך לעיתים הם חופפים זה את זה, וכולם כמובן נרקמים יחדיו לכדי מארג פסיכו-פוליטי רחב ומורכב.

החלום הפרדיגמטי הפותח את ספרה שייך לאדון ס', בעל מפעל בן שישים, שכמה ימים לאחר עליית היטלר לשלטון חלם שיוזף גבלס מגיע לבקר במפעל שלו. גבלס סידר את כל עובדי המפעל בשתי שורות, והורה לו לעמוד במרכז ולהצדיע במועל יד. גבלס צפה בשעשוע קל במאבק הפנימי של אדון ס', וכאשר הצליח לבסוף להרים את ידו אמר גבלס: "אני לא מעוניין בהצעדה שלך" וצעד החוצה. כך מצא את עצמו אדון ס' עומד בלב המפעל שלו, מוקף בעובדיו, כשידו מורמת בהצדעה נאצית. הוא נותר קפוא במקומו, אך חש כאילו בכל רגע הוא עלול לקרוס ארצה, ונקמתו הקלושה הייתה להתבונן בדממה ברגלו העקומה של גבלס בעודו צולע החוצה עם חייליו. בחלום זה, הסבירה בראדט, ניתן לראות כיצד עלייתו של היטלר חלחלה אל תודעתו של בעל המפעל ועוררה בו ניכור כפול: ראשית מתפיסת העצמי האותנטית שלו, ושנית מתחושת השייכות והבעלות על המפעל שאיתו הוא מזוהה. דפוסים אלה, היא הבחינה, חוזרים בווריאציות שונות ומראים כיצד התבצע השעבוד הטוטליטרי של התודעה.

למרות שבחיי הערות אדון ס' לא חווה רדיפה אישית מצד הנאצים או פגיעה במפעלו, חלומות אלה המשיכו להטריד את שנתו. באחת הפעמים, המאמץ של הרמת ידו גרמה לזיעה לזלוג במורד פניו כמו דמעות, כאילו בכה בפני גבלס. בפעם אחרת, הרמת ידו הייתה כה מאומצת עד שגבו נשבר ממש באותו רגע שהצדיע במועל יד. הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים, באחרית הדבר שכתב לספרה של בראדט, הצביע על הקונוטציה של הביטוי Rückgrat בגרמנית – המקביל לביטוי Backbone או Spine באנגלית, או "עמוד שדרה" בעברית – כמייצג הן את האיבר האנטומי והן את עמדתו ועקרונותיו של אדם. כלומר, הרגע שבו "עצם הגב" או "עמוד השדרה" של בעל המפעל נשבר, בדיוק כאשר הרים את ידו בהצדעה נאצית, הוא גם הרגע שבו נשברו עקרונותיו וכוח הרצון שלו.

בראדט סיפרה כי חלומו של אדון ס' שימש אותה כפיתיון, שדרכו עודדה אנשים נוספים לשתף בחלומותיהם על הנאציזם. דמותו, כפי שזיהתה גם בחלומות רבים של אחרים, היא זו של הלא-גיבור (Non-Hero). הלא-גיבור מאופיין בחוסר יכולתו לבצע פעולה כלשהי, בין אם חיובית או שלילית, והוא לוקה בקיפאון מתמשך. בחלומותיו הוא משותק ומושפל, ונאלץ לגלם את תפקיד המוכפף שוב ושוב, עד שהדבר מוביל לאובדן אישיותו ואף לבוז ולתיעוב עצמיים. דוגמה נוספת שאספה בראדט היא של פקיד שחלם שהוא מתכנן לשלוח מכתב ביקורת על התנהלות המשטר, אך לבסוף מכניס למעטפה דף חלק. בפעם אחרת, הפקיד חלם שניסה לטלפן למשטרה כדי להתלונן, וכאשר ענו בצד השני, לא הצליח להשמיע קול. הלא-גיבור, כתבה בראדט, הוא אדם בעל תודעה כפולה ושסועה המצוי בתחושות מעורבות כלפי העולם שסביבו, שכן צד אחד מקבל בכניעה את תנאי הקיום בעוד הצד השני רוצה לסרב ולהתנגד להם.

דפוס נוסף שזיהתה בראדט הוא "החיים ללא קירות" (Life Without Walls), כלומר חלומות שבהם הטוטליטריות פורצת אל תוך המרחב הפרטי, כפי שאפשר לראות גם בחלומו של בעל המפעל. דוגמה אחרת היא של רופא בן ארבעים וחמש שחלם שהוא יושב בחדרו ושומע מהרחוב רמקול המכריז: "החל מחודש זה יש צו איסור על קירות". דפוס זה מתבטא גם בביטול של הקירות הפנימיים, למשל בחלום על חוק נאצי חדש שלפיו אסור יותר לומר את המילה "אני", או בחלום של מתמטיקאית שבו אסרו על מתמטיקה, המהות של זהותה ושל עשייתה, ולכן היא נאלצה לכתוב נוסחאות בסתר. כדוגמת קיצון, בחור צעיר אף חלם שאסור יותר לחלום, ולכן דאג שחלומותיו יכילו צורות מופשטות בלבד.

סוג נוסף של חלומות "ללא קירות" כלל חדירה של המערך הטוטליטרי אל הבית דרך חפצים ורהיטים שהתגלו כאמצעי ריגול. אישה אחת חלמה שחייל נאצי מגיע אל ביתה, פותח את דלת התנור, ולפתע מושמעות הקלטות של כל השיחות שניהלה בקרבתו בעבר, כל בדיחה או הערה ביקורתית שהביעה על המשטר. החייל קשר את ידיה והוביל אותה החוצה, בזמן שהיא כלל לא הצליחה לעכל את המתרחש והשיבה במבוכה: "אתה לא רציני – זה לא יכול להיות!". כאשר התעוררה, למרות שלא האמינה שטכנולוגיה כזאת אפשרית, בכל זאת מצאה את עצמה מביטה בתנור שלה בחשד קל. בראדט ציינה כי באותה תקופה, הרבה לפני שג'ורג' אורוול פרסם את ספרו 1984, מכשירי ריגול הטמונים במוצרים יומיומיים נחשבו פנטזיה פרועה. כידוע, טכנולוגיה זו לבסוף התממשה ושימשה את המודיעין של המשטר הנאצי, אולם באותן שנים האזרח הממוצע לא יכול היה לדמיין כי דבר כזה אכן קיים. החלומות כמו ניבאו את הטכנולוגיה, לא בהכרח בגלל כוח מאגי של ראיית הנולד, אלא כתולדה של התחושה המשותפת שאין יותר מרחב פרטי.

באחרית הדבר שכתב לספר, בטלהיים לא השתכנע שהחלומות שאספה בראדט אכן חורגים מתחומי הפסיכואנליזה. הוא טען כי ללא ניתוח של התוכן החבוי, אותו רובד לא מודע המסתתר מאחורי דימויי החלום, כל התובנות נשארות על פני השטח והן לא יותר מאשר "ניחוש מושכל". למרות הדוגמטיות שהפגין בכתיבתו, ניתן למצוא ערך בניתוח שהציע גם מבלי לאמץ את המודל הפסיכואנליטי. בטלהיים הסביר כי כאשר אנו ילדים, הנוכחות הדומיננטית של ההורים והתלות בסביבה החיצונית מובילות לחרדה המתבטאת בין היתר בחלומות של כניעה. בחלומות שאספה בראדט הוא זיהה כי הרייך השלישי הפר את האיזון הקיים בדרך כלל בין חלומות של חוסר אונים לבין חלומות של גבורה, או במילים אחרות, בין חלומות שבהם האדם כנוע ופסיבי לבין חלומות שבהם הוא נחוש ועומד על שלו. המשטר הנאצי נתפס כמו הורה כול-יכול (כאמור, הביטוי "האח הגדול" טרם נטבע באותן שנים), כזה המסוגל לחדור ולשפוט אפילו את המחשבות הפרטיות ביותר, מה שהחזיר את תודעת המבוגר למבנה אינפנטילי יותר של הנפש. הטוטליטריות מעוררת חרדה כה עמוקה, הבחין בטלהיים, עד כדי רגרסיה קולקטיבית.

עם זאת, לא כל החלומות שאספה בראדט היו בעלי אופי כנוע. היא זיהתה גם דפוס יוצא דופן יחסית, שכינתה "אלה שפועלים" (Those Who Act), כלומר אלה המביעים בחלום רוח של התנגדות ומרי. בחלומותיהם הם אינם נלעגים או מושפלים, ולמרות שאינם מצליחים להתעלות מעל לנסיבות החיים, הם בכל זאת מבטאים את מצפונם בצורה ישירה. על כך, כתבה בראדט, יש לתת להם קרדיט. למשל, אדם אחד חלם שהוא קורע את צלב הקרס מהדגל מבלי לחשוש, ובחורה בת עשרים ותשע, פעילה בקבוצה שפרסמה עיתון מחתרתי, חלמה שהיא מעודדת את הציבור למרד, וכנגד הגישה הכנועה של "מה כבר אפשר לעשות", טענה כי ההתנגדות לנאצים חיונית ואפשרית, "פשוט צריך לרצות את זה". על בסיס דפוס זה, בראדט הבחינה כי ככל שעמוד השדרה המוסרי של אדם מסוים חזק יותר, כך חלומותיו פחות אבסורדיים ויותר חיוביים ואקטיביים.

בשונה מהמיקוד של ארנולד-פורסטר בחוויה האישית של החלימה, בראדט עסקה באופן שבו החלומות האישיים מצביעים על דפוסים של הקולקטיב הפוליטי, ולכן אין בספרה הצעות ושיטות מעשיות לשיפור חיי החלום או נתיב כלשהו לתרפיה נפשית. בכל זאת, דרך שילוב התובנות העמוקות שאליהן הגיעו צמד החולמות הללו – תוך מיזוג בין האישי והפוליטי, המודע והלא מודע – ייתכן כי ניתן יהיה לצמצם את הפער בין אלה שחולמים לבין אלה שפועלים. לשם כך עלינו לייצר שיח חדש של חלימה, כזה המוביל להגברת המודעות בזמן החלום ככלי לריפוי עצמי, לצד הגברת המודעות לחשיבות התיעוד לאחר החלום, כדי שבהמשך נוכל להציע ריפוי גם לתודעה הקולקטיבית.

מהדורה מקוונת | ינואר 2025
דימוי: רות פוירשטיין, חזיון, 61×46 ס"מ. מתוך: חֲלוֹמָלֵאֱלֹהִים