יחידות דיור קטנות
שיחה בין יונתן גולד ויניב שפירא
יניב שפירא: העבודות שלך מהשנים האחרונות מבליטות שני נושאי עניין עיקריים. האחד הוא בזיקה ל"אבות" אמנותיים מקומיים, שפעלו ועיצבו את האמנות הישראלית המוקדמת. השני הוא הפעולה הציורית כפרקטיקה אמנותית עצמאית. כיצד אתה תופס את הקשר בין שני הערוצים האלה ביצירה שלך?
יונתן גולד: שני המישורים שציינת הם מקומות שאני רואה כקשורים בקשר עמוק לזהות שלי כאדם ויוצר. אתייחס קודם לציור כפרקטיקה אמנותית. אני תופס את עצמי כצייר כבר מגיל שבע עשרה )כבר יותר מעשרים שנה(, כפרקטיקה שמאפשרת לי להתמודד בעיקר עם שאלות פנימיות שקשורות באופן מלא בי ובעולמי הפנימי. יחד עם זאת, מעניין אותי לפעול בזירה האמנותית גם במובנים חוץ–ציוריים, חברתיים וקיומיים: אני פעיל ברשת תחנות לאמנות ברמלה–לוד עם הצייר דוד וקשטיין, אני מלמד בשנקר ועוד, אבל רק בציור אני מתמודד עם שאלות פנימיות שקשורות באופן מלא בי ובעולמי הפנימי. שאר הפרקטיקות הן חברתיות-קיומיות. אני מייצר הפרדה מוחלטת ומלאכותית ביניהן — אולי זה קשור לחברה הקיבוצית שגדלתי בה, שם כל עיסוק בעצמי נחשב לנרקיסיזם ולאגוצנטריות. לגבי האבות, זה טבעי לחלוטין בשבילי. גדלתי על האמנות הישראלית הרבה לפני שידעתי שזאת אמנות. השפה המקומית של הקיבוץ היא נגזרת עמוקה של הציור המודרניסטי הישראלי.
י.ש.: בסדרת הציורים הנוכחית שלך מתוארות פעולות חוזרות ונשנות של פועלים–צבָּעים. האם הבחירה לצייר בסגנון של "צייר–צבָּע", מעבר לעיסוק הטכני והחומרי, מעידה על תפקידו של האמן היום, כפי שאתה תופס אותו?
י.ג.: אני תופס את מלאכת הצייר בסטודיו כמשהו ששייך לגילדה של בעלי מקצוע. כשציירים נפגשים, השאלות שהם עוסקים בהם נסבות על סוג הגרונד, הפיגמנטים והמסגרות. לגביי פעולת הציור היא בעיקרה טכנית, של הכנה וסידורים. אני אוהב את הצבע, את הפיזיות שלו, את ההתמודדות שלו עם המרחב. אני מכין את הצבע לבד, מערבב את הפיגמנט עם דבק ושעווה — הכול דורש הכנה ותכנון. זו פעולה שחייבת להתרחש מהר ובלי הרבה מקום לטעויות. אני רואה לנגד עיניי אמני קיבוץ כיוחנן סימון או אהרון גלעדי, שתיארו את הדמויות שלהם באופן דומה, בלי אפיון פסיכולוגי, אבל עם נוכחות פיזית חזקה מאוד. מעבר לכך אני מנסה להימנע מהצהרות כוללות. העיסוק ברפלקסיה "פנים–אמנותית", על כל מה שנובע ממנה, לא מעניין אותי. קשה לי לראות את עצמי כאמן שיושב בסטודיו, עושה אמנות ומשגר מיילים ל"מומה" או למקום "מפונפן" אחר. חייתי מחוץ לישראל, עסקתי רק באמנות, ואלה היו שנים אומללות עבורי. הרי כל מה שמעניין אותי נמצא באזור הים התיכון. אני מאמין שיש היום הרבה איים של "עולם אמנות", ואם יש "אי אמנות" שמעניין אותי הוא זה שמתקיים במפגשים ובמתחים שמתהווים כאן, במפגש עם השונה.
י.ש.: סדרת העבודות הנוכחית שלך מבליטה ייצוגים שאפשר להגדיר כקשורים לראשית המדינה: יחידות דיור קטנות, גגות רעפים, סולם, ארגז, מקלט וחלון. הופעתם בציור עכשווי מעוררת ממד נוסטלגי. באיזה אופן המבט על היסטוריות מקומיות מזין את הציור שלך?
י.ג.: את ציורי הבתים ציירתי על פי כמה צילומים גנריים של בתי סוכנות. באותו זמן למדתי מקרוב את ציורי ה"יסודות" של שלום סבא, ובפרט אלו של ה"מים". חיפשתי נושא גנרי שעסקו בו רבות. הבנתי שנושא כמו ה"בית" בראשיתה של האמנות הישראלית הוא מעין מקבילה לציורי השמים באירופה, מבחינת התוכן הנפשי שהעסיק את האמנים. במקביל רציתי לבחון את כוחי כצייר ואת הצבע שפיתחתי — האם זה יכול להחזיק בלי נרטיב, בלי גימיקים. בדיעבד, המבט על המקום יצא קצת הפוך. הצריפים נראים כאילו הם באירופה וכך גם הצבעוניות של אחדות מהעבודות. היום הייתי רוצה לצייר אותם עם הפלטה של אהרון כהנא, לבחון איך האדומים והירוק חאקי שלו מאירים טריטוריה של נוסטלגיה ישראלית, אבל זה כבר פרויקט חדש.
י.ש.: ההתכתבות שלך עם מודרניזם מקומי בציור מבליטה את התמודדותם של ציירים כשלום סבא ויוחנן סימון עם שאלות ציוריות שהיו נגזרת של מציאות מקומית–קיומית. כאמן, יליד הארץ, מורה לאמנות ומחנך, האם אתה מייחס חשיבות גם לממד הזה בציור שלך?
י.ג.: אני מוצא את תקופת הפעילות של "אופקים חדשים" כרגע מרתק באמנות המקומית. אם בוחנים אותם כקבוצה, נמצא שהם לגמרי אקלקטיים מבחינת הסגנון האמנותי שלהם. אני רואה בתשוקה שלהם להתכתב עם המודרני ולהגדיר את המקומי כפרויקט שרחוק מלהסתיים. הרי רבים מהם יצרו ציור חזק שמחזיק עד היום, ולא בגלל המבט הכוחני או הפוליטי שהרבו לכתוב עליו. הרי הם יצרו קבוצת יחס ואפילו אמן כסבא, שהוא צייר מהדרגה הראשונה, הגדיר את עצמו כאאוטסיידר ביחס אליהם. הם נתנו לכל השדה נקודת קונטרסט. הרי היום, לפי מה אתה מגדיר את עצמך כצייר? ביחס למה? ישנן אינסוף גחמות שאני לא יכול אפילו להבין אותן.
ספטמבר, 2015
גרנטה 3 – קרוב לבית | אוקטובר, 2015
יניב שפירא הוא דוקטורנט בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, אצר עשרות תערוכות בארץ ובעולם. בשנים 2009-2004 שימש כאוצר גלריית הקיבוץ בתל אביב. מאז 2016 משמש כמנהל ואוצר ראשי במשכן לאמנות, עין חרוד.