יותר משלוש גיניאות או: הפמיניזם ימנע את המלחמה (הבאה)

אני מתקשה למצוא את הטון הנכון, את נקודת המבע המועילה ביותר, לכתוב את הטקסט הזה.
"יותר משלוש גיניאות" הוא פרק ראשון בחיבור רחב יריעה שהכותרת שלו היא: הפמיניזם יציל את העולם. הכוונה שלי בכתיבת החיבור היא לאסוף רעיונות מתוך ארון הספרים הפמיניסטי ולהראות כי בידינו הכלים הנחוצים כדי להפסיק את החרבת האנושות ולדחות את קץ העולם. כבר בפסקה הראשונה הזאת אני מרגישה צורך להבהיר: לא הנשים יצילו את העולם אלא הפמיניזם; לא הגברים מסכנים את העולם אלא הפטריארכיה. אבל הרי לא הבהרתי דבר. אלה מלים גדולות.
בפרק הקצר הזה איעזר ב"שלוש גיניאות", חיבורה של וירג'יניה וולף שעוסק באתגר: איך למנוע מלחמה. בפרקים הבאים יהיו במוקד המחשבה יצירות-יסוד פמיניסטיות אחרות ובהן "המין השני" של סימון דה בובואר, "העולם השלישי של נשים" מאת סוזן סונטג, "מעבר לאלוהים האב" מאת מרי דאלי, "ילוד אשה" של אדריאן ריץ', "אמהות" של ז'קלין רוז ו"מקור הפטריארכיה" של גרדה לרנר.
לקושי העכשווי שלי בכתיבה יש כמה הקשרים. קודם כל, הבעיה היא שאני משוכנעת שאני צודקת. אני יודעת באופן עמוק שאם כולם ייענו לקריאתה של הסופרת הניגרית צ'ימננדה נגוזי אדיצ'ה – "על כולנו להיות פמיניסטים" ("We Should All Be Feminists"), בחיבורה הצנום שנשא שם זה – יצטמצם באנושות כוח השפעתם של האטימות, התוקפנות והרוע, ויגדל כוח השפעתן של התבונה, האמפתיה והאכפתיות.
אלא שתחושת השכנוע הזאת שלי היא נקודת מוצא גרועה לכתיבה. כדי שהכתיבה והקריאה ינועו ויזיזו חובה עלי לעקם כל סימן קריאה לכדי סימן שאלה. עלי להטיל ספק בדברים שלי עצמי וללכת בעקבות הסקרנות והאי-ידיעה. עלי להעלות בדעתי שאני טועה: שאולי הפמיניזם מסוכן לעולם ודווקא הפטריארכיה היא שתציל אותו.
ההקשר השני של הקושי טמון במונח פמיניזם ובמוניטין הבעייתיים שלו. כמי שעסקה בשלושים וחמש השנים האחרונות בכתיבה מתוך ההגות הפמיניסטית ובהשראתה, אני מרגישה שזו השליחות שלי – לקרב את ההגות הזאת למי שאינם מכירים ולחזק את השפעתה. כאן הבעיה היא כפולה: של אמנות הכתיבה ושל השדה הפוליטי. איך לכתוב באופן משכנע לקוראים שאינם פמיניסטים, או שלא קראו מעולם הגות פמיניסטית, בלי להשתמש במושגים כבדים, מרתיעים אבל יסודיים – כמו פמיניזם או פטריארכיה. איך להוביל תהליך של התנערות מכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים – מה שנקרא באנגלית Unlearning – לפני שאנחנו מבינים ממה להתנער. איך לקחת רעיונות מעמיקים ולחלץ אותם מקורי העכביש האקדמיים כדי להעביר אותם לשפת בני אדם, באופן שיצליחו לנער ולעורר. איך להפיץ את הבשורה הפמיניסטית לאנושות שעדיין נרתעת מעצם המושג.
וכן, אני מתקשה למצוא את הטון הנכון לכתיבה מסיבה אחת נוספת: תחושת הדחיפות. מצד אחד, אני משוכנעת שהפמיניזם מציל זה כבר את העולם ועוד יציל. מצד אחר, אני מרגישה שכולם צריכים להצטרף למאמץ כבר ברגע זה ממש, לא בעוד דקה או בעוד שעה, אלא עכשיו, כעת, אחרת יהיה מאוחר מדי. זו כמובן סתירה בהגדרה. ואני צריכה להתמודד איתה.

***

את "שלוש גיניאות" כתבה הסופרת והמסאית הבריטית וירג'יניה וולף ב-1938, רגע לפני המלחמה הגדולה שהחריבה את לונדון, עירה האהובה, חיסלה מיליונים של בני אדם, הרגה יותר משליש מהיהודים בעולם (מקרב יהודי אירופה, שניים מכל שלושה נרצחו במלחמת העולם השנייה) והראתה כי האנושות מסוגלת לייצר רוע שיטתי ויסודי לשמו, חובק כל, שאין מלים לתארו.
"כיצד לדעתך נוכל למנוע מלחמה?" זו השאלה שוולף מבקשת לענות עליה בחיבורה. היא כביכול עונה למכתב שנשלח אליה, ושישב אצלה במגירה ללא מענה יותר משלוש שנים. כותב המכתב, שאת שמו אנחנו לא יודעים, הוא גבר משכיל ואמיד. וולף מסבירה לנמען שלה מדוע התקשתה ובוששה כל כך לענות על השאלה הזו, ששאל אותה במכתבו. בעצם, החיבור שלה כולו הוא תיאור הקושי לענות והמאמץ להתגבר על הקושי הזה.

"לא נרצה להשאיר מכתב כה ראוי לציון כשלך – מכתב שכנראה לא היה כמותו בתולדות ההתכתבות האנושית, שכן מתי אי פעם שאל גבר משכיל אשה איך לדעתה אפשר למנוע מלחמה – ללא מענה. לפיכך, הבה נערוך ניסיון; אף שהוא נידון לכישלון".

[מעניין להבחין שגם היום, 85 שנים אחרי שראה אור החיבור של וולף, יהיה נדיר מאוד למצוא גבר המבקש בפומבי את עצתה של אשה בשאלה: כיצד נוכל למנוע מלחמה].

בשונה מוולף, שכתבה את "שלוש גיניאות" בלונדון בין שתי מלחמות עולם, אני כותבת את הטקסט הצנוע הזה בתל אביב, באוקטובר 2023, אולי בעיצומה, או בתחילתה, של מלחמת עולם שלישית.[אני עוצרת לרגע כשאני כותבת את השורות האלה. מתלבטת אם למחוק. רועדת. ממשיכה]. וולף ידעה כבר דבר מה על מלחמה, זו שנקראה לימים "הראשונה", ועדיין לא ידעה על המלחמה הגדולה שבפתח, ובכל זאת ניגשה למשימה, למאמץ לחשוב איך למנוע אותה. ברגעים שבהם אני כותבת את המשפט הזה, אני יודעת שכבר אי אפשר למנוע את המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 – זו שהתחילה בטבח שטבחו טרוריסטים של הארגון הדתי-המוסלמי חמאס ביותר מאלף ושלוש מאות אזרחים בדרום ישראל; הרגו ושחטו וחטפו ואנסו [ואולי עלי להתעכב כאן ברעד על אנסו ואנסו ואנסו] ונמשכה בתגובה של הצבא הישראלי, שהטיל מהאוויר אלפי פצצות על העיר עזה והרג אלפי אזרחים, והעמיקה עוד בתגובת הטרוריסטים מהארגון הפונדמנטליסטי חיזבאללה שבלבנון, וברגעים אלה עושה רושם שהרע אינו בהכרח מאחורינו; המלחמה הזאת כבר מתרחשת, בני אדם נפגעו ונפגעים, קהילות שלמות נהרגות או מתפרקות, בתים וחיים נהרסים ועוד ייהרסו, מעצמות כמו רוסיה ואיראן מצטרפות, או מעודדות, ואולי הן בכלל עומדות מאחורי כל הרע; הרבה כלי נשק בעולם מחכים לממש את סיבת קיומם.
האם נצליח לעצור את המלחמה הזאת לפני שהכל ייחרב? האם נצליח לעצור את המלחמה הבאה? ואיך כל זה קשור לפמיניזם?

בפתח דבריה, וולף מבהירה שלכאורה אשה היא לא סוג האדם הנכון לענות על השאלה "כיצד נוכל למנוע מלחמה", כי מלחמות הן עניין של גברים, ולנשים יקשה מאוד להבין מה מניע את הגברים בצאתם למלחמה, וממילא יתקשו להעריך איך לעזור להם להימנע ממנה.

"הנה שוב אנחנו עומדות לפני קושי נוסף. כי אף שדחפים רבים משותפים לשני המינים, הדחף להילחם היה מאז ומעולם מנהגו של הגבר, לא של האשה. החוק וההרגל פיתחו את ההבדל הזה, בין שהוא מהותי ובין שהוא מקרי. נדיר מאוד שאדם במהלך ההיסטוריה נפל חלל מרובֶה של אשה; רוב רובם של ציפורים ובעלי חיים אחרים נהרגו בידיכם, לא בידינו; וקשה לשפוט דבר מה שאיננו חולקות איתכם".

שלא נטעה: כבר בנקודה הזאת וולף מבהירה שאין הכוונה שנשים באופן מהותי טובות יותר מגברים, או שגברים באופן ביולוגי מסוכנים יותר מנשים. היא מביטה באופן שבו החברה עיצבה את הגברי ואת הנשי, ומראה שבהקשר הזה הגבריוּת והגברים שמגלמים בגופם ובהתנהגותם את ערכיה הם אלה שהורגים והורסים, הם אלה שיוזמים מלחמות, שנלחמים, שמתחמשים, שתוקפים; הם אלה שאונסים. הגבריות והגברים שמעלים על נס את הגבריות ומבקשים להגשימה בחייהם; לא הנשיות ולא הנשים.
וולף מעמיקה לחשוב על ההסדרים החברתיים שגורמים למאפיין התוקפני של המגדר הגברי. והיא תוהה כיצד יכולות נשים להשפיע על הדפוס הזה של גברים. בנקודה ההיסטורית שבה וולף כתבה, נשים בנות מעמדה יכולות היו זה עשר שנים בלבד להשתתף בבחירות, אחרי מאות רבות של שנים שבהן הורחקו מהזירה הפוליטית ומהאפשרות להשפיע בה. ברגע שבו היא כתבה את "שלוש גיניאות" נשים רק צעדו את צעדיהן הראשונים אל תוך העולם האקדמי, אחרי שנאסר עליהן כל השנים להיכנס אליו, והן רק התחילו לגשש את דרכן אל עולם בעלי המקצוע. כיום נשים הן רוב באקדמיה, גם אם עדיין לא רוב בצמרת שלה, חלק מרכזי בעולם המקצועי, גם אם עדיין לא בראש הפירמידה של התעסוקה והשכר, והן יכולות להיות שותפות מלאות בזירה הפוליטית, אבל הן עדיין לא, הלכה למעשה.
שלוש הגיניאות שבכותרת מייצגות בחיבורה, במיטב המסורת של לשון ההמעטה, שלוש תרומות של גיניאה אחת כל אחת (קצת יותר מלירה שטרלינג), שוולף בוחנת אם כדאי לה לתרום לשלוש התארגנויות שעשויות לעזור למנוע מלחמה: ארגון שפועל למען שלום, ארגון שמטרתו להקים מחדש מכללת נשים, והתארגנות לקידום נשים בעולם המקצועי. בעזרת ההתלבטות כביכול ביחס לשלוש התרומות הדלות האלה, וולף בוחנת הנחה שלפיה כדי שנשים יוכלו בכלל להשפיע על גברים בכל הקשור למניעת מלחמות, הן צריכות להחזיק בעמדות של כוח והשפעה (ולכן להצטרף לארגון הפוליטי, להשיג תואר אקדמי ולהשכיל, ולהיכנס לעולם העבודה, היצירה והפרנסה). אבל וולף לא מקבלת שום מסגרת כמובנת מאליה ומטילה ספק בכל אחד מהרעיונות שהיא עצמה מעלה. אם נשים ייכנסו לעולם העבודה כמו גברים, ויקימו מכללות לפי הדגם של האוניברסיטאות של גברים, ויפעלו בארגון שלום שהקימו גברים – לא בטוח שהן יצליחו לחולל שינוי, משום שהן עלולות לקבל על עצמן את כל הנחות היסוד, צורות המחשבה, המטרות, השאיפות והאמצעים, שיצרו הגברים לפני שהן נכנסו לתמונה.

"אף אשה אינה בת בית במוסדות שגודלו על ברכי התודעה הגברית" / אדריאן ריץ, "דם, לחם ושירה".

כלומר, כדי להביא קץ לנשק, לחרחורי המלחמה, לקטל ולאונס, לא די במטרה השוויונית הפשטנית של הפמיניזם – ייצוג שווה לנשים ולגברים בזירות של השפעה – אלא יש לחתור לשנות מהיסוד את זירות ההשפעה עצמן.
מטרתו הגדולה של הפמיניזם היא יצירת חברה שמאפשרת אמנסיפציה – אפשרות להגדרה עצמית, לחירות של מחשבה ולהשתתפות בעיצוב החברה – לכל פרטיה, נשים וגברים כאחד. וכדי להשיג את המטרה הזאת, כמו שכתבה לימים גרדה לרנר, צריך לכל הפחות להוסיף את נקודת המבט של נשים לנקודת המבט של גברים. אחרת אנחנו כלואים לעד בתפיסת המציאות הדו ממדית של העין (הגברית) האחת; לעולם לא נוכל לצאת מהמערה; לעולם לא נצליח לראות מעבר להשתקפות הגברית במראה.

"אנחנו מוסיפים את נקודת המבט של נשים לזו של גברים וזהו תהליך של שינוי עמוק (…) רק כאשר שתי העיניים מביטות יחדיו אנחנו מסוגלים להשיג שדה ראייה רחב ותפיסת עומק מדויקת" / The Creation of Patriarchy, Gerda Lerner, 1986.

לפי הגישה הזו, בהקשר של מניעת מלחמה – או עצירת מלחמה, או ניהול מלחמה, או הפסקת מלחמה – לא נוכל להסתפק במומחיות לכאורה של גברים; אלה שיושבים כיום באולפני החדשות ומסבירים ומסבירים. גברים הם "המומחים" למלחמה רק כי הם הגורמים לה – ולכן זו מומחיות מפוקפקת בלשון המעטה. נצטרך את שתי העיניים, של הגבריות הארכיטיפית (התוקפנית, הרציונליסטית) ושל הנשיות הארכיטיפית (המכילה, האמפתית). כלומר, לא רק שאנחנו זקוקים למפקד וגם למפקדת, לראש ממשלה ממין זכר ולראש ממשלה ממין נקבה, לשר ביטחון ולשרת ביטחון, אלא שנצליח לתפוס את תמונת העולם הרחבה והמעמיקה והמדויקת ביותר הנחוצה למניעת מלחמה רק אם המפקד יביא לחמ"ל גם את החמלה שלו, גם את האהבה שלו לילדיו, נניח; והמפקדת תביא לחמ"ל, לצד החמלה שלה, גם את האומץ והנחישות שלה, וממילא את היכולת לתפוש את התמונה הרחבה ולהחזיק במלוא המורכבות של ההוויה האנושית ובכלל זה הכרה ברוע, במצוקה, בסכנה. ובעצם, אולי נצליח למנוע מלחמה רק אם נסרב כנשים להיכנס לחמ"ל, ונקים התארגנות אחרת של הגנה על החברה.

או במלותיה של וולף ב"שלוש גיניאות":
"זו התשובה לשאלתך: נוכל לעזור לך למנוע מלחמה בצורה הטובה ביותר לא בכך שנחזור על המלים שלך ועל שיטות הפעולה שלך, אלא בכך שנמצא מלים חדשות וניצור שיטות חדשות. נוכל לעזור לך למנוע מלחמה בצורה הטובה ביותר לא בכך שנצטרף למנגנון שלך, אלא בכך שנישאר מחוצה לו ובשיתוף פעולה עם היעד שלו. והיעד הזה משותף לשנינו: המטרה המשותפת היא להבטיח את הזכות של כולם, כל הגברים וכל הנשים, לכבד בישותם את העקרונות הנעלים של צדק ושוויון וחירות".

***

ממלחמת 7 באוקטובר, בולטות ברגע כתיבת השורות האלה כמה דמויות מופת שסיפוריהן ייכנסו לדברי הימים; נשים שיכולות בסיפורן לשפוך אור על הקריאה הפמיניסטית לצרף את נקודת המבט של נשים לזו של גברים בבואנו להשפיע על גורלנו המשותף. רחל אדרי, תושבת העיר אופקים בת 64, שיחד עם בעלה דוד היתה בת ערובה של מחבלים שפרצו לביתה ובמשך כעשרים שעות איימו עליה, נושאים נשק קטלני ותאוות מוות. אדרי הציעה למחבלים קפה ותה ועוגיות. "אדם שהוא רעב אין לו מצב רוח", הסבירה לעיתונאים אחרי שחרורה. היא קשרה עם הטרוריסטים שיחה, חבשה אחד מהם, שוחחה איתם על מוזיקה, כיבדה אותם במזון ובמשקה, דרשה בשלומם כי הבינה, לדבריה, שאם "יהיו עצבניים ורעבים הלך עלי ועל בעלי". כך – על ידי פנייה לאנושיות שמצאה בתוך נפש מפלצתית – הצליחה למשוך זמן, להסיח את דעתם ולהישאר בחיים עד שהגיעו המחלצים.
או יוכבד ליפשיץ, חברת קיבוץ ופעילת שלום בת 85, שהשתחררה משבי החמאס אחרי 17 יום שבהם היתה כלואה במנהרות תת קרקעיות בעזה, וסיפרה לעיתונאים אחרי שחרורה הן על המכות שחטפה בדרך לשבי והן על הטיפול המסור יחסית שקיבלה משוביה; כאשר הטרוריסטים העבירו אותה לאנשי הצלב האדום לקראת השחרור תפסה המצלמה את ליפשיץ משתהה לרגע, פונה אל השובה שלה רעול הפנים, לוחצת את ידו ונפרדת ממנו לשלום במחווה של הכרת טובה. היכולת לתפוס כך את המורכבות של ההוויה האנושית – איך בתוך הרוע והתופת מתקיימות גם האמפתיה והחמלה, ואיך אשה יכולה להיות אמיצה כל כך, חזקה כל כך, עד שהיא לא רק שורדת את התופת אלא גם יכולה להכיל את הרוע ולהבחין בטוב, זעיר ככל שהיה – היא יכולת נדירה כל כך, חיונית כל כך במקומותינו, ונחוצה כל כך בזירה הציבורית, במחוזות של קבלת ההחלטות. קל לראות איך היא נובעת מתוך התרבות של האימהות.
בצד נשים אלה, בולטות גם דמויות אחרות: ענבל ליברמן בת 25 מקיבוץ ניר עם, רכזת ביטחון שוטף, ששמעה בשבת בבוקר קולות ירי בקיבוץ, ובתושייה רבה הצליחה בשורת פעולות להציל את חיי התושבים: "היא פתחה את הנשקייה, עברה מבית לבית לאסוף את אנשי כיתת הכוננות והעמידה גברים במארבים על הגדר. כל המחבלים שהגיעו לקיבוץ נהרגו על הגדר", כפי שדווח בעיתונות. או יאיר גולן, אלוף במילואים, חבר כנסת לשעבר, שלבש מדים, הצטייד בכלי נשק וירד דרומה במכוניתו הפרטית כדי להציל באופן אישי צעירים שהיו תחת מתקפה אכזרית של טרוריסטים במסיבה ליד קיבוץ רעים; ובה בעת, כאיש ציבור ופוליטיקאי, הוא פועל להחליף את הפרדיגמה הצבאית השלטת בתוכנית להבאת שלום לאזור, כי אחרת, לדידו, כל הרוע והסבל לא ייפסקו.

כאשר המטרה היא למנוע מלחמה, הטענה אינה שצריך להחליף את המנהיגים במנהיגות, כביכול אשה תמיד תהיה טובה מגבר לצורך העניין זה. בארגוני השלום פועלים מיטב הגברים לצד הנשים הרבות המובילות אותם. על כל דב חנין – חבר כנסת לשעבר ופעיל שלום ורווחה ומנהיג מלא השראה של שותפות עם הפלסטינים – יש גם אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות ופעילה גזענית, לאומנית ותוקפנית ללא כחל ושרק. הנקביות של אדם אינה מבטיחה את יכולת האמפתיה. הזכריות של אדם אינה מנבאת בהכרח תאוות כיבוש וגסות לב.
העניין הוא שמנהיגות של מדינה, של חברה, חייבת להביט בשתי עיניים: זו שרואה את הצרכים המיידיים – נניח, איך להכניע ברגע זה טרוריסטים שתוקפים אותך, או איך לדאוג לחטופים השבויים – וזו שרואה את צורכי העומק: איך להביא את הקץ לשאיפה של טרוריסטים לתקוף אותך ולחטוף אזרחים. איך לוודא שבני ובנות העמים יזכו לאמנסיפציה, לשחרור מלפיתת המנהיגים הלאומנים, הפונדמנטליסטים, האלימים, בין שהם פלסטינים ובין שהם ישראלים.
מה שרבים שלא קראו טקסטים פמיניסטיים יסודיים אינם יודעים הוא שהמטרה של הפמיניזם במיטבו אף פעם לא היתה להחליף פטריארכיה במטריארכיה, אלא ליצור שיתוף פעולה אמיתי ובר קיימא בין נשים לגברים בהובלת האנושות. כדי שזה יקרה, הרבה מאוד עוד צריך להתרחש. כדי שנשים יהיו חלק מרכזי ומשפיע באנושות לצד גברים – ובעיקר כדי שנשים וגברים כאחד יעדיפו להימנע ממלחמה – עלינו להמשיך ולערוך כמה שינויים עמוקים, שבהם אעסוק בהרחבה בפרקים הבאים; שינויים שיצאו זה כבר לדרך, בכמאתיים שנים של תנועה פמיניסטית מעוררת השראה, ועוד היד נטויה.
למשל, אולי עלינו לעצב מחדש את פניה של האלוהות – להסיר ממנה את הפאלוס – עד שלא יהיה עוד להמוני אדם הדחף לקדש את השם, לקדש את אללה, לצאת למסעות צלב בשם איזו ישות זכרית נקמנית ואלימה. ואולי, כדי שנשים יתפסו לצד גברים עמדת כוח והשפעה באנושות, כדי לייסד חברה שמעלה על נס את החירות של כל אחת ואחד מאיתנו להגדיר את עצמנו, לשאת באחריות לסביבתנו ולשאוף לשלום ואחווה – עלינו לחשוב מחדש ולעצב מחדש את מקומה של האמא בחברה? ואולי כדאי לפרק את המשפחה הגרעינית ולבנות אותה מחדש – גברים שאוהבים גברים ימשיכו להקים משפחות ולטפל בעצמם בילדים, נשים כמוני וכמו בת זוגי ימשיכו לקיים משפחות ללא גברים, וגברים ונשים שאוהבים זה את זה יחשבו מחדש על מבנה הכוח של המשפחה שלהם. ובוודאי, חובה עלינו לעשות הכל כדי לחסל את תרבות האונס (כלומר, לגרום לגברים לפחוד באמת מסירוס – אם רק יעזו לאנוס), וכן, נחשוב מחדש מה מלמדים במוסדות חינוך – אולי כל הלימודים חייבים להיות מכוונים להצלת האנושות ממחריביה? לימודי האמפתיה והאקולוגיה והערבות ההדדית? אולי עלינו ללמוד את ההיסטוריה של הפטריארכיה ופגיעותיה האיומות בחברה, בעולם? אולי ללמוד את תולדותיהן של תנועות המחאה והשינוי והתיקון החברתי? אולי כל לימודי המדעים והעיצוב והטכנולוגיה יהיו ראויים לקיום רק אם יוקדשו לתיקון ושיפור החיים לטובת עתידו של כדור הארץ ועתידם של נשים וגברים באשר הם? יש עוד הרבה עבודה (אעמיק במקצתה בפרקים הבאים).
אבל לפני כל אלה, ותוך כדי, אפשר לעצור לרגע עכשיו ופשוט לזעום.

***

"עלינו לזעום, כולנו!" כתבה צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה. עלינו לזעום על חברה שבנויה על יסודות העיקרון שלפיו יש לגברים מעצם גבריותם – ובשם אלוהים שנוצר בדמותם – בעלוּת על נשים, על ילדים, על אומות שלמות, על שטחים, על עסקים, על עובדים ועל חיים (זו, אגב, ההגדרה של פטריארכיה). חברה שבה גברים יכולים להגיד ברבים שהם מקריבים את בניהם ובנותיהם למען המדינה או האלוהים או הממלכה (דברים ששמענו כאן ושם במלחמה הנוכחית ובכל אלה שקדמו לה, כביכול לא היה משהו עקום וחולה בעצם האמירה).
[נשים, ובעיקר אמהות, יודעות לעומת זאת מרגע הלידה שהילדים אינם שייכים להן, ובהשלכה – שהעולם אינו שלהן; הן יודעות מעצם הגדרת האימהות שהתפקיד שלהן הוא ללוות את הפרידה של הילדים, של האנושות, מהרחם שלהן והלאה משם, ושאם יש כאן יחסי שייכות, הרי הכיוון הוא הפוך: האמהות שייכות לילדים, לעתיד, לדורות הבאים; אמא טובה דיה היא אם שמכילה את דחפי הזעם של הילדים שלה ואינה מתפרקת. מהו אב טוב דיו? אולי זהו אב שיודע לכבוש את הזעם התוקפני שלו ועושה כל מה שהוא יכול כדי שהילדים שלו לא יהרגו ולא ייהרגו?].
עלינו לזעום על כל ההרס, הכאב, החורבן, ההתעמרות, ההקטנה, ההגבלה, הסיוטים שיצר בשבילנו הסדר הפטריארכי; שגרמו לנו גברים המבקשים לשלוט, לכבוש, לתפוס, לרמוס, להחזיק בשלהם את שאינו מגיע להם. עלינו לזעום וזכותנו למחות ויש לנו כוח להשפיע. אני מדמיינת התארגנות עולמית של נשים, שמצהירות ומקיימות: לא נביא עוד ילדים לעולם, לא נעשה עוד אהבה, עד שלא תפסיקו לחרב את האנושות. ואם זה קשה מדי, לפחות זאת: לא נתמוך במנהיגים גברים שלא חוברים לנשים מנהיגות במטרה להציל את העולם. לא נעבוד, לא ננקה את הבית, לא נכין כריכים, לא נארגן ישיבות הנהלה, לא נלמד בבתי ספר, לא ננהל עסקים, לא נייצג אף אחד בבית משפט, לא נעשה שום דבר – אבל שום דבר – מהדברים שהאנושות מסתמכת עלינו לקיומה, עד שגברים ונשים לא יעשו יד אחת כדי להצילה.
ואחרי שנזעם, אומרת לנו אדיצ'י, אפשר גם לקוות. כי האנושות מסוגלת לתקן את עצמה. לתקן את הגבריות, לתקן את הנשיות, למוטט את הדיכוטומיה ביניהן, להרחיב את שדה הראייה האנושי, להעמיק את היכולת האמפתית, להרחיק ראות אל העתיד, לחזק את הרעות בהווה. הפמיניזם הוא תנועה של תיקון האנושות. בלעדיה לא נוכל לקום מהמלחמה הנוכחית. ואולי לא נרצה לקום מהמלחמה הנוכחית, אם לא נדע שגברים ונשים ביחד עושים כל שביכולתם כדי למנוע את המלחמה הבאה.

מהדורה מקוונת | נובמבר 2023
עריכה: צפי סער
דימוי: עדי הכט, ׳בית׳ 2023, 10×15, צילום מטופל
שלוש גינאות מאת וירג'יניה וולף, מאנגלית: אהרון אמיר, פרוייקט בן יהודה. מהדורת מקור: שוקן, 1985