ירושלים-כפר עציון-חמאם אל-מליח-אמסטרדם: שיחה עם דעאל רודריגז גארסיה

לפעמים המקום יכול להיות מורכב מריבוי מקומות שונים הנדחסים זה על גבי זה, הסותרים זה את זה, המבטלים זה את זה פעמים רבות. ובכל זאת עליהם להצטופף אל מקום אחד בגוף אחד המלא בקרעים ובהדהודי עבר. הסופר היהודי פרנץ קפקא ראה למשל את ריבוי הזהויות שלו, צ'כי, יהודי, גרמני, מזרח-אירופאי, כקללה. באחד ממכתביו הוא כותב שלפעמים היה רוצה לדחוס את הזהות היהודית שלו אל תוך מגירת שידה ולפתוח ולסגור את המגירה עד שהזהות המקוללת שבפנים תיחנק ותחדל. הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין תוהה בראיון שהוא מקיים עם הבמאי השוודי אינגמר ברגמן על ההבדל בינו לבין האיש היושב מולו שכולו זהות אחת, שוודית, פרוטסטנטית, מוצקה, תולדה של מקום יחיד שאותו הוא תופס כחלק ממנו וכשייך לו באופן מוחלט, כצפוי ממי שאינו מכיר זהויות ומקומות אחרים המחלחלים ומרעילים את הביטחון הגמור באמת היציב והקיים. בניגוד לכך בולדווין עצמו הוא אפרו-אמריקאי, אמריקאי, הומוסקסואל ואמן; כל אחת מהזהויות הנאבקות בתוכו דחויה על ידי האחרת ובריב איתה, אך כל אחת מהן היא גם חלק בלתי נפרד ממנו. בפריז על בולדווין להצניע את האמריקאיות שלו, בהארלם להסתיר את היותו הומוסקסואל, ברחבי ארצות הברית הלבנה עליו להצטמק אל תוך העור השחור המצורע והנבזה. בשונה מברגמן אף אחת מהזהויות של בולדווין אינה יכולה לשהות בבטחה במקומה של האחרת, אך כולן חלק ממנו וממה שהוא- איש המורכב משכבות, שכבות של מקומות שונים.

דעאל רודריגז גארסיה פרסם את הסיפור בלב ובנשק בגיליון גרנטה קרוב לבית אשר ראה אור לאחרונה גם באנגלית, במסגרת שיתוף הפעולה בין גרנטה לכתב העת אילנות ריוויו. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. הוא פרסם שירים בבמות שונות, וזכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שיריו הראשון עתיד לראות אור השנה. שוחחנו איתו על ההתמודדות עם החיבור בין זהויות ומקומות שונים.

ירושלים

הייתי ילד טוב. משקיע בלימודים, בעיקר סופג, לא עוסק כלל ביצירה. בבית הספר היסודי נבחנתי על ספרים שלמים בתנ"ך. התחלתי ללמוד גמרא בגיל עשר, שנה לפני כולם. למדתי כל היום. הייתי מתחיל את יום הלימודים בשש בבוקר, מסיים בארבע אחר הצהריים וממשיך ללמוד בבית. לא עסקתי עדיין ביצירה, אבל הטקסטים האלה שקעו בי והפכו לחלק ממני. בית הספר שלי היה בשכונת קריית משה, ורוב החברים שלי באו משם. הייתי נוסע לבית הספר כל בוקר באוטובוס לבד. בשכונה היו לי חברים ממשפחה חרדית שגרה לידינו. היינו חברים למרות שבאנו מרקע אחר. היום זה לא היה יכול לקרות. היום אין יותר את הפסיפס הזה, את המעברים האלה בין זהויות שונות בשכונה אחת. אהבתי למצוא את המרחבים שלי. הייתי הולך להר הרצל שהיה בצד האחד של השכונה או לעמק הצבאים שהיה בצד השני. לא הייתי יוצא למרכז העיר בכלל. הייתי יוצא לטיולים. מחפש את ההליכות האינטנסיביות האלה.

אל מול הסולידיות הירושלמית בחוץ היה בבית עוד רובד נסתר- העובדה שלא היתה לנו משפחה מורחבת בכלל. אבא היה ניצול שואה. כשהוא היה בן שלוש ההורים שלו נרצחו והוא עבר ממחבוא למחבוא. היחיד ששרד מכל המשפחה. אמא היתה בת יחידה. אמא שלה נפטרה צעירה ולא הכרנו אותה בכלל. אבא שלה נפטר כשהייתי בן ארבע. אז היינו לבד בעולם. עם התחתית הזאת של השואה שמבעבעת מתחת. שם המשפחה שלנו הוא רודריגז גארסיה כי במקור המשפחה של אבא היא מספרד. אחרי הגירוש הם עברו לפורטוגל ומשם לאמסטרדם. יש לנו אילן יוחסין שמגיע עד למאלגה אז אנחנו ספרדים טהורים. מעניין שסמל הקהילה באמסטרדם הוא הפניקס, שמסמל את התחייה מתוך הלהבות של האינקוויזיציה. הם לא ידעו שהשריפה תחזור על עצמה. אבא תמיד חווה את עצמו כאוד מוצל מאש שמוצל מאש שמוצל מאש.

כפר עציון-רמת גן-חמאם אל-מליח

בכיתה ט' עברתי לישיבה תיכונית בסנהדריה. מקום הישגי מאוד. כולם שם ילדים טובים. שוב נסעתי לישיבה באוטובוס לבד. התחלתי לקרוא ספרי חסידות, ובכיתה י"א עברתי לישיבת מקור חיים בכפר עציון, ישיבה רוחנית, חסידית יותר, וגם פנימייה. הישיבה הוקמה ברוחם של הרב שג"ר ושל הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ שנחשבים נאו-חסידים ופתוחים יותר. למרות שהיה קשה לעזוב את התיכון באמצע, ואת החברים, הרגשתי שאני צריך שינוי. הייתי זקוק לחירות. במקור חיים לימדו את הספרים . חסידות, קבלה, רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי נחמן, יהדות שיש בה חיפוש אקזיסטנציאליסטי, חיפוש רוחני. זו גם פנימייה ורציתי לצאת מהבית, רציתי לצאת מהעולם שלי. כפר עציון הוא קיבוץ מוקף טבע במרחק חצי שעה מירושלים, עם המון ערפל בחורף, זו סביבה שהיתה חדשה לי. כשאתה בפנימייה חסידית כמו מקור חיים אתה כמו בקומקום רותח, יושב בבית המדרש עד שתיים בלילה. זה כמו ממלכת ילדים. אתה עם החברים שלך כל הזמן. יצרתי שם חברויות שנמשכות עד היום. בסביבה החסידית פתאום גם המשברים והכיסופים שלי קיבלו ממד יותר גדול ולגיטימציה. התחלתי ללמוד במגמת ספרות שם, והשתתפתי בחוג לכתיבה עם המשורר אליעז כהן שגר בסמוך לישיבה. כתבתי בעיקר שירה, מעט פרוזה, וקראתי את זלדה, את בשביס- זינגר, את רומן גארי, את אברהם חלפי ואת אמיר גלבוע, דברים שלא הכרתי.

לפני הצבא חזרתי לישיבה שמרנית יותר, ישיבת רמת גן, ועזבתי את הכתיבה כי הרגשתי שאני הולך לכיוון אחר, רוחני, והכתיבה היא עיסוק של חול במהותו. רוב הכתיבה שלי במקור חיים היתה גם בוסר. מה שלמדתי זה לכתוב ושאני בן אדם כותב. בשלוש השנים שלי ברמת גן כתבתי יומנים רוחניים אבל לא כתיבה ספרותית. הייתי עסוק בעבודה הרוחנית. לישיבה לא היה קשר למרחב, לעיר רמת גן עצמה. הלכנו מהפנימייה לבית המדרש ובחזרה. לא הלכתי לים אפילו פעם אחת. אפילו לאוניברסיטת בר-אילן שהיתה מעבר לכביש לא הגענו. מקסימום היינו עולים לגג הפנימייה, שהיתה בבניין מגורים מכוער אבל היה לה גג. היינו שמים מזרנים על הגג וישנים שם. ברמת גן היה מקום לחיפוש רוחני אבל באופן שמרני יותר ומכוון לאפיק הדתי הטהור. לא קראנו שם פנחס שדה או דויד גרוסמן כמו בכפר עציון. הייתי אז בטריפ של להיות צדיק, לחיות רק עם התורה, קצת כמו המתמיד של ביאליק, עד שהתחלתי להרגיש מחנק.

בצבא הצלחתי לרדת מזה, לגעת שוב בקרקע. בהתחלה לא רציתי להתגייס. מה יש לאדם רוחני לעשות בצבא? זה בשביל אנשים שמתעסקים בעולם הזה. אבל הצבא החזיר לי את הגוף וגם את הכתיבה, שנעצרה כמעט לחלוטין בשנים שלי ברמת גן. שירתי את כל השירות שלי בחטיבת כפיר בחמאם אל-מליח בבקעה. זה היה ממש "ויְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה" (יחזקאל לז, א). לא היה שם כלום. זה סוף העולם ימינה. מרחבי ישימון. הגדרת ה-No man's land. מכלית מים היתה מגיעה פעם בשבוע כדי שיהיו לנו לפחות מים. בקו היתה לנו רוטינה של שמונה שעות שמירה בבסיס או שמונה שעות במחסום. בשמירה הייתי קורא הרבה וישן. התחלתי גם לשמוע מוזיקה במכשיר 3mp זעיר שהיה לי, עם האוזנייה באוזן האחת והקשר באוזן השנייה. שמעתי את בוב דילן, את לאונרד כהן, את מאיר אריאל, את להקת רדיוהד ועוד אמנים שחברים מהצבא הכירו לי. שמעתי מוזיקה כל הזמן. אז עוד לא היתה לי מודעות פוליטית בכלל.

ירושלים-באר שבע-אמסטרדם

בצבא חזרתי גם לכתוב כתיבה ספרותית, בעיקר שירה. אחרי שהשתחררתי ב-2010 כבר התחלתי לכתוב בלי להפסיק. כל חצי שנה מילאתי קובץ וורד של שישים עמודים בשירים שלי. הייתי מסדר אותם במחשב לפי סתיו-חורף תשע"א, אביב-קיץ תשע"א וכו'. עדיין לא כתבתי פרוזה, אני לא יודע למה. נסעתי להודו, וכשחזרתי התחלתי ללמוד ספרות במכללת הרצוג. במהלך הלימודים קראתי כל הזמן וכתבתי. למדתי ספרות קלאסית, ספרות רומנטית, ספרות מודרנית, הכול. גרתי ברחוב מחנה יהודה. הייתי יורד מהדירה שלי לשוק. כל השוק היה מתחתיי. זה היה לגור בשצף קצף של ירושלים, שלא הכרתי עד אז בכלל. נולדתי בירושלים אבל לא הכרתי את העיר הזאת עד אז. כתבתי כל לילה. המילים פשוט יצאו ממני. בניגוד לפרוזה, שאני רואה אותה כמשהו יותר יסודי ומאורגן, בשירה כל המשפטים והמילים שספגתי מהמקורות יצאו החוצה. אף פעם לא ישבתי ושאלתי את עצמי, על מה אני אכתוב? פשוט היה לי שטף של מילים בראש. זו השירה. אני מרגיש שזה הייחוד שלה, השטף הזה של רגשות ומילים. בשירה אני תמיד מרגיש שהשורות פשוט באות אליי, ומה שמוביל אותי זה קצב מאוד חזק שבא מבפנים.

מבחינת נושאים, כתבתי על הנשי, על הלילה, על אלוהים ועל העיר. גרתי במרכז העיר והרגשתי שירושלים היא הכול בשבילי. באיזשהו שלב החלטתי לנסות ולפרסם דברים. תחילה בכתב העת של המכללה, שערכו אבישר וסיון הר-שפי, ואחר כך בכתב העת משיב הרוח. לפרוזה הגעתי בעקבות קול קורא לתחרות מכללת ספיר לסיפורים קצרים. אמרתי לעצמי שאנסה. ישבתי וכתבתי סיפור שזכה בפרס, ומשם התחלתי לכתוב פרוזה באופן רציני.

ב-2014 הכרתי את אשתי במהלך סדנת כתיבה במוסררה. היא רצתה ללמוד בבאר שבע, שלא הכרתי והיתה מבחינתי ארץ לא מיושבת ורחוקה, אבל הלכתי בעקבותיה. גרנו בעיר העתיקה של באר שבע ולא הכרנו אף אחד. בירושלים תמיד הרגשתי בן בית, כולם הכירו את כולם. הדירה שלנו היתה כמו התחנה המרכזית של כל מי שעבר בירושלים. היתה תנועה בלתי פוסקת. בבאר שבע הגענו למדבר, לשממה. גרנו בסביבה מאוד מוזרה של העיר, מקום שיש בו שרידים של מרכז באר שבע הישן, שננטש לטובת הקניונים והוא מלא בחנויות סגורות ובבתים טורקיים ישנים, מפוארים ונטושים. היינו קהילה קטנה של סטודנטים ואמנים שמתגוררים לצד עובדים סודאנים. מקום מאוד מיוחד. היינו שכנים של חביבה פדיה. הגרעין לסיפור "בלב ובנשק" התחיל שם.

פרוזה אני כותב אחרת משירה. אני מתחיל בהתבוננות במשהו, פרט קטן, גרעין שמושך אותי. הוא יכול לחכות לפעמים שנה, אפילו יותר, עד שאני מתיישב ובונה סביב הגרעין הזה סיפור שהתבשל בתוכי. כשגרתי בבאר שבע לימדתי בתיכון בירוחם לפרנסתי, והייתי נוסע בכל יום א' באוטובוס מבאר שבע לירוחם. יום ראשון בתחנה המרכזית בבאר שבע זה יום שהוא מאוד צבא. בדרך לירוחם אתה האזרח היחיד באוטובוס ובחוץ שוב No man's land. אני זוכר איך באחת מהנסיעות האלה עלה לי הגרעין לסיפור. ראיתי את התיק הגדול והירוק שנראה שיש לכל חייל, ואמרתי לעצמי, איזה קל זה לגנוב תיק של חיילים, לרדת מהאוטובוס ופשוט לקחת את התיק של מישהו אחר. הרי לכולם יש את אותו התיק. ככה נולד הסיפור, בדרך לירוחם. השם בא מהשיר "נאמנות ותשוקה" של להקת אלג'יר: "מה שתרצה תיקח ומתי שתרצה תברח, אני איתך בלב ובנפש, בלב ובנשק". ידעתי שזה השם לסיפור, כי המוזיקה של להקת אלג'יר היא גם מוזיקה של No man's land. הם באו מתלמי אליהו, עוד יישובNo man's land בשום-מקום של ישראל. "אוטובוס אחד ביום, קיץ כל השנה" כפי ששר סולן הלהקה אביב גדג' בשיר "נחש בעשב". זה משהו שמושך אותי מאוד. חצי שנה אחר כך נסעתי לאמסטרדם לשבוע. אשתי קנתה לי כרטיס במתנה כדי שאוכל לכתוב. אמסטרדם זו העיר שממנה נשלחה המשפחה של אבא שלי להשמדה. הלכתי לבית שאבא נולד בו ולבית שבו הוא הסתתר. הלכתי לחנות התקליטים של סבא שלי, שהיום כבר לא קיימת. וכתבתי את הסיפור "בלב ובנשק". זה חיבור מצחיק שדווקא באמסטרדם כתבתי על באר שבע וירוחם, אבל הגרעין של הסיפור פשוט חיכה לרגע הנכון, והוא בא באמסטרדם.

גרעין, שטף, תצורה (על הכתיבה)

הפרוזה שלי, בניגוד לשירה, לא מדברת עליי. בפרוזה אני יותר מתבונן. המשפחה בסיפור "זיתים דפוקים" שכתבתי עבור מכללת ספיר היא לא המשפחה שלי. בפרוזה עוד לא פיצחתי את השילוב הנכון בין הטקסטים היהודיים לטקסט הספרותי. כשאני כותב סיפור אני לא רוצה לכתוב בשפה של עגנון, אבל לכתוב פרוזה יהודית בלי להשתמש בשפה התלמודית או בשפה המשנאית זה קשה. ואני עדיין לא יודע איך לעשות את זה. רוב הכותבים היהודים מחקים את עגנון, אבל הסגנון של עגנון על כל יופיו נראה לי היום קצת ארכאי. זו גם שאלה מאוד גדולה אם פרוזה יהודית צריכה להיות על יהודים. בסיפורים של רבי נחמן, למשל, שהוא אחד הרבנים הגדולים ביהדות המודרנית מבחינתי, אנשים לא לובשים כיפה או ציצית. הם בני מלכים או נסיכים, כמו באגדות. אני מנסה למצוא את הדרך לכתוב ספר יהודי בעל עומק דתי בלי לכתוב על מישהו עם כיפה או ציצית או ליפול לשפה העגנונית. בשירה המהפכה הזאת כבר הושלמה. היום כמעט כל תלמיד ישיבה כותב שירה. אולי הפרוזה פשוט דורשת יותר בשלות ובגרות, והפרוזה היא באמת יותר ישראלית מאשר יהודית. אני מגדיר את עצמי קודם כול כיהודי ורק אחר כך כישראלי.

הפרוזה שלי תמיד תבוא מהיומיום. אני אוהב למצוא סיטואציה יומיומית שראיתי, בסופר, באוטובוס, לנצור אותה בלב, להרגיש שיש בה משהו אוניברסלי. כשאני מתיישב לכתוב את גרעין הסיפור אני חייב להסתגר לכמה שעות או ליום ולכתוב בריכוז גדול. אני חייב להיות מנותק מהעולם. אני שומע מוזיקה תוך כדי. אלג'יר, ויוואלדי, מה שמתאים לקצב הסיפור. אחר כך הטיוטה הראשונית יכולה לעבור עוד הרבה עריכות. אני קורא את הסיפור שוב ושוב, בקול או מול המחשב, מוחק ומוסיף ניסוחים או משפטים גם חודשים אחרי, עד שהסיפור מגיע לתצורה הסופית.

בשירה פתאום איזו שורה מגיעה אליי, מתקיפה אותי. כמו למשל השורה "פתאום התפללתי נורא" שעלתה לי במדרגות הנעות של קניון מלחה. רצתי הביתה וכתבתי את השיר. זה פשוט בא לי. העיקר בשירה הוא הלהט שממנו אני יוצר את החרב. חייב להיות איזה געש, אחר כך אני יוצר את הכלי. אחרי כמה ימים אני לוקח את השטף הזה ועורך ומדייק, מטביל את החרב הלוהטת במים כדי שתהפוך לכלי. בשירה הדגש על המוזיקה הוא הרבה יותר קריטי. חשוב לי להשאיר משהו מתפרץ וחזק. השירה קשורה לנשגב. בשירה יש משהו דתי מיסודו. ביטויים דתיים ומיסטיים יכולים להשתלב בה באופן טבעי ויפה. בפרוזה זה יותר קשה. הפרוזה היא של החיים.

כתיבת הסיום לסיפור יכולה להיות הדבר הכי קשה. אני מתלבט עליו המון. אני אוהב לסיים סיפור על הדהודים שהוא יכול להשאיר אצל הקוראים. אני רוצה שהסיפור לא יהיה עוד סיפור שממשיכים מממנו הלאה, אלא שיישאר ממנו איזה הד. לרוב אני יודע תוך כדי הכתיבה מה יהיה הסוף, אבל אני מחפש עד הרגע האחרון את הסצנה או את המשפט שאיתם אני רוצה לסיים.

בעבודה על הסיומת בשירה, אמיר גלבוע הוא השפעה גדולה בשבילי. יש בשירה שלו תמיד שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. למשל בשורות הסיום של השיר "הבדלה": "שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל/ שֶׁאֵינֶנִּי אֶלָּא חוֹל/ מְעַט מֵהַרְבֵּה". זו תנועה שקשה ליצור או לשים עליה את האצבע. כשאני כותב אני מחפש את שלוש השורות האלה. כדי שהסיום של השיר יטלטל ולא יערסל אותך, שינעץ בך משהו חד. שזה יהיה הצליל שאתו אתה הקורא תישאר.

מהדורה מקוונת | נובמבר, 2019
דימוי: אנה ים, 2019, מתוך סדרת העבודות Olympus