ירח פרחים

ירדתי אל השביל שנמתח בין ג'ומסה לבתאן. בעודי צועד עליו לבדי, רגלי הרגישו את פיתולי השביל ואת חספוס הדרך במעין כבדות חדשה. לא תמיד אני וג'ונלי דיברנו כשצעדנו יחדיו, פעמים רבות סתם שתקנו והלכנו, אך לפתע כל צעד על חצץ השביל נשמע רועש יותר מאשר בכל הליכה קודמת. מאין הגיעה אותה הכבדות ומה גרם לה? כאילו גפיי התקצרו ומשקלי הוכפל בן רגע.

באמצע הדרך פגשתי בחורה טמנגית צעירה, ששאלה אותי מדוע אני הולך לבדי. אמרתי לה שאני בדרכי לבית הספר, והיא חייכה והמליצה שבפעם הבאה אלך בזוג, כי אומרים כאן שהליכה לבד מביאה מזל רע. היא אמרה "פרי-בטאולה", נתראה שוב, והמשיכה בדרכה ואני בשלי. שוב רעש הצעדים על החצץ, ולא פחות מכך רעש המחשבות שמתלפפות סביב דבריה של הבחורה, "עדיף לא ללכת לבד", הרי כבר שנים שאני הולך לבד, ושנים שיש לי מזל רע, ואמנם אפשר לבטל אמונות תפלות של אדם אחר בהינף יד, אבל אולי החוקים בכפר שונים מהחוקים בעיר, ואולי רק בכפר המזל הרע יכול לדבוק בך, כי הרי בתל אביב ובקטמנדו הלבד ביותר הוא תמיד בקרבת מישהו.

ניסיתי לתפוס קיצור דרך שג'ונלי הראתה לי פעם, והתחלתי לטפס ישירות מעלה בצלע ההר. עליתי על טרסות וקפצתי בין הסלעים. בעוד גופי עולה מעלה, מחשבותיי שקעו מטה, וחדרו אל תוך הגרון ומשם היישר אל הבטן והלב. נפל עליי דכדוך: לא מספיק שכבר כמה ימים ההימלאיות מסתירות את פניהן ומכוסות עננים בוקר וערב, עכשיו גם ההליכות נותרו ארוכות ומעיקות.
ניסיתי להשתחרר קצת מהמחשבה המעיקה, להרפות. חשבתי מעט על תל אביב, ועל החיים שחייתי שם, אבל במקום לשקוע בנוסטלגיה לחיי הלילה והרוח של עיר, במקום כל זה נותרה בי רק הלקאה עצמית על כך שיום אחד קמתי ועזבתי אותם, את כולם ואת הכול בבת אחת, אנשים שאהבו אותי ואני אותם חזרה. ככה בבום חתכתי מכולם במכה.
הדכדוך רק המשיך והתגבר. לא הג'ונגלים, ולא הציפורים, או הנוף אל נהר הסון-קוסי, וטרסות האורז אשר השתפלו תחתיי, והעצים העתיקים שהצלו על השביל, אף אחד מכל אלה לא הצליח לעודד את רוחי, ונוסף על כל זאת, בכל מטר שהלכתי בכיוון הכפר שמעתי את צעדיי, החיכוך המעצבן של מגפי הבלנסטון בשביל החצץ הגס, והרגשתי את כובד משקלי.

לקראת בתאן שמעתי לפתע נביחה חזקה, ומתוך השיחים קפץ עלי ג'מבו, הכלב של מונה ופאמבה-סינג השכנים. הוא הקיף אותי פעמיים ואז רחרח את מגפיי וניסה לקפוץ עליי וללקק את התיק שלי. "למטה, ג'מבו", צעקתי בעברית, ואז פעם נוספת בטמנגית. ג'מבו ירד, ונעמד לצידי.
"לפחות אם אלך יחד איתך, אני לא אזכה באלף שנים של מזל רע", אמרתי לג'מבו והמשכתי בדרכי לבתאן סקול. ג'מבו המשיך איתי כל הדרך עד לבית הספר, וכשהוא לצידי הדרך נראתה פחות עקלקלה ומכבידה, וגם הצעדים נשמעו פחות רועשים, קולות החצץ נבלעו בתוך נביחות ונהימות. בעלייה האחרונה לפני הכניסה לכפר בתאן חשבתי לעצמי שאולי הבחורה בכל זאת דיברה אמת, ושהליכה לבד מביאה מזל רע.

**

נכנסתי אל תוך חדר המנהל של בית הספר בבתאן. בתוך החדר עמד גלובוס מיושן מעץ שעליו היה מצויר העולם כפי שהפסיק להתקיים בשלהי שנות ה-80: גרמניה החצויה, צ'כוסלובקיה, ברית המועצות. לצד הגלובוס נחו ערימות של ספרי לימוד, חלקם באנגלית, חלקם בנפאלית, וגם ערימת מבחני SLC – מבחני הגמר של תלמידי י"ב.

"תגיד לג'ונלי מזל טוב בשמי", אמר המנהל ברשמיות ולחץ את ידי. "אמסור", אמרתי חזרה ולחצתי את ידו בחוזקה עד שהרגשתי את העצמות שלו נלחצות זו אל זו. "אתה נשוי?" שאל המנהל באותה הרשמיות, אף על פי שהשאלה כבר זלגה לממד הפרטי. "עוד לא", עניתי. התיישבתי על כיסא בית הספר שעמד מצדו השני של שולחן המנהל, והמנהל התיישב גם הוא על הכיסא המרופד והגבוה שהיה מיועד רק לו.  "אז למה אתה מחכה? מחר תהיה אפילו פחות צעיר מהיום. אתה לא חושב שהגיע הזמן להתחתן?"

זו היתה שאלה ששאלו אותי רבות בכפר. לפעמים במפגש עם אנשים זרים, אך בעיקר עם זקנים, זו היתה השאלה השנייה או השלישית שנשאלה. קודם איך קוראים לי, ואז אם אכלתי, ולבסוף שאלת המחץ: אם אני נשוי – והתשובה גם תמיד נותרה לא. צעירים או אנשים שבילו כמה שנים בקטמנדו גם הם שאלו את אותה השאלה, רק אחרת. תחילה היו שואלים לשמי, ולאחר מכן אם אכלתי ארוחת צהריים, אך השאלה השלישית היתה אם יש לי חברה, וכשהייתי אומר לא, הם היו נוזפים בי ואומרים שאני כבר מוכן לחתונה, ולפעמים אפילו מציעים את עזרתם הנדיבה במציאת שידוך מתאים.

לפעמים, כשהיתה לי סבלנות, הייתי מנסה להסביר שבארץ שממנה באתי מתחתנים בגיל מאוחר יותר, ושכל החתונות הן חתונות של "אהבה", כפי שהנפאלים קראו לחתונות שלא בשידוך, שאצלנו כל אחד צריך למצוא את האהבה של עצמו בעולם הזה, וכמה שזה נשמע רומנטי, בסך הכול מדובר במשימה די קשה אם לא בלתי אפשרית עבור אנשים מסוימים, ושאולי אני אחד מאותם האנשים האלה ולכן באתי לנפאל במקום להישאר בעיר הקטנה שלי בישראל ולהקים שם משפחה ולעשות ילדים. אבל הניסיון שלי לדבר את כל המחשבות האלה בנפאלית, טובה ככל שתהיה, בדרך כלל נשמעו רק כ"עוד לא" מבולבל מאוד. לפעמים כשבאמת רוצים להיות מובנים צריך לקמץ במילים.

"אז למה אתה מחכה?" חזר המנהל על השאלה, אבל הפעם באנגלית מכיוון שלא הצלחתי לענות על השאלה בפעם הראשונה כששאל אותה בנפאלית. חייכתי ואמרתי, "אני מחכה לעונה הנכונה".

***

הרודודנדרון פרח לקראת יום ההולדת של הבודהה. זרים אדומים פרחו מתוך הסבך הירוק של הג'ונגל, וכל הציפורים והחרקים יצאו לרקוד סביבם. חגיגות האביב נושאות עימן את השחרור מקשיי החורף, לא עוד לילות קפואים, לא עוד תפוחי אדמה כל ערב, לא עוד מדורות וכובעי צמר, מעכשיו ועד המונסונים יש שפע, מעכשיו חוגגים את החיים.

בעיר חיכו לחגיגה אחרת, ולשם נסעתי. השכם בבוקר ירדתי במורד ההר, כדי לנסוע לקטמנדו. בפעם האחרונה שירדתי אל תחתית ההר, נהר הסון-קוסי היה בקושי זרזיף, אפילו רפסודה לא היה אפשר להשיט על מימיו העלובים, ועכשיו לאחר שיצאה השמש ונמסו השלגים, פתאום הוא נהיה לנהר אמיתי עם זרם רועש ואשדים.

חציתי את הנהר על הגשר הגדול של לובוגאט, ומשם הלכתי עד לתחנת האוטובוס. "קטמנדו! קטמנדו! קטמנדו!" צעק הנהג וכיוון נוסעים אל האוטובוס הבודד שעמד בצד הדרך. "לאן אתה נוסע?" שאל אותי הקונדוקטור הצעיר שהיה אמון על איסוף כסף מהנוסעים. "קטמנדו" אמרתי לו, כאילו היה יעד נוסף או אוטובוס שעלול לקחת אותי לעיר אחרת. "תעלה", הוא אמר באסרטיביות. עליתי ותפסתי מקום במושב האחורי ליד החלון.
אחריי עלו נשים טמנגיות וחקלאים עם שקים הנושאים תוצרת חקלאית, וגם תרנגולת קשורה וזוג עזים. אנשים צחקו, וצעקו אחד על השני, והצטופפו בכיסאות ובמעברים, והנהג הדליק את הרדיו, ותיפוף הטמנג-סלו החל להישמע במערכת, מקצב אשר לא ייפסק עד התחנה הסופית, ולבסוף הנהג הפעיל את המנוע והאוטובוס כולו רעד בסנכרון עם כל שאר הרעש וההמולה.
ואז הנהג שחרר את הבלם והתחלנו להתגלגל באיטיות לעבר הכביש הראשי. "נקסט סטופ נפאל-טוק", אמר בעליצות הבחור הצעיר שישב לצדי בעודנו נוסעים על כביש עפר צר אשר מצדו אחד ההר ומצדו השנים צוקים תלולים המשתרעים לאורך נהר הסון-קוסי. כשהגיע האוטובוס לנקודה הנמוכה ביותר, הוא החל לתמרן בין שלוליות בוץ אשר רק הנהג ידע את סודן ועומקן, ולאחר מכן דרך שדה סלעי, ובכל אותם תמרונים מזהירים האוטובוס מתנדנד ונוטה בזוויות אשר אינן טבעיות כלל לכלי תחבורה ציבורי.

מלפנינו נשמעה צפירה ארוכה. "לאן אתה חושב שאתה נוסע?" צעק נהג משאית לעבר האוטובוס שעכשיו ניסה להידחף באיטיות אל הכביש הסלול, והנהג ענה לו חזרה בצעקה: "לקטמנדו, כמו כולם". כך הצטרפנו לשיירה של משאיות ואוטובוסים וטנדרים קטנים, ובין כל אלה אופנועים המזגזגים במהירות דרך התנועה, וכולם בדרכם לעיר הגדולה. מנפאל-טוק נותרו רק כמה שעות של זחילה איטית בשיירה המתפתלת סביב הגבעות וההרים.

שעה אל תוך הנסיעה, הנהג החליט לעצור בשיווה-טוק לתה וסיגריות. ירדנו כולנו מהאוטובוס, ורגע לפני שקהל הנוסעים הספיק להתפזר, כל אחד אל צרכיו השונים, הנהג צעק: "לא יותר מרבע שעה ואנחנו יוצאים".

נכנסתי אל תוך הפאסל והזמנתי כוס תה. "דוד צ'יה אחד בבקשה", אמרתי למוכר, והוא כמעט מיד הגיש לי תה פושר בכוס פלסטיק חד-פעמית שקופה. "אל תשתה את זה", נזכרתי בקול של ג'ונלי מסבירה לי למה הפאסל הזה מלוכלך, אבל לאו דווקא הפאסל הספציפי הזה אלא פאסלים מהסוג הזה, שמנוניים ומאובקים, מלכודת לנוסעי אוטובוסים בצדי הדרך. היה לה גם הסבר קבוע לכך שאם אשתה מהתה השמנוני והמאובק של הפאסלים האלה אני איעשה חולה. לגמתי לגימה מהתה הפושר. "צ'ה! צ'ה!" – גועל נפש – זה לפחות מה שג'ונלי היתה אומרת, ובאמת התה הזה היה בקושי ראוי לשתייה.
עליתי על האוטובוס לפני כולם, הלכתי עד למושב האחורי והתיישבתי. חבשתי אוזניות ועצמתי את עיניי. רק עוד כמה שעות.

נרדמתי בבאנפה, לפני שהאוטובוס החל לרדת אל תוך עמק קטמנדו, והתעוררתי כשעתיים מאוחר יותר כשהאוטובוס עצר בתחנה האחרונה בראטנפארק והנוסעים כבר החלו לארגן את תיקיהם ולקום מהמושבים. בירידה מהאוטובוס התגודדו סביבי כמה נהגי מוניות וצעקו "'טקסי, טקסי", ומתוך שיכרון אוטובוסים עליתי על אחת המוניות ואמרתי לנהג שייקח אותי לשכונת סוואימבו.

למחרת היה יום החתונה. רחצתי את עצמי במים רותחים מאבק ההר, ועטיתי את מיטב מלבושיי: חולצת פסים מכופתרת שמרוב חגים וטקסים בכפר הזמן ניכר בה. נעלתי נעלי עור מצוחצחות במקום נעלי הבלנסטון ששימשו אותי להליכה בהר, וגם סירקתי את שערי ומשחתי אותו בשמן שקדים כדי להחזיר לבלורית מעט מהברק ומהצורה שהיו לה פעם.

בצומת של בגוואן-פאו עליתי על מונית. "לאן אתה נוסע?" שאל הנהג בחביבות, ואני עניתי: "קח אותי לקוקאנה בבקשה". הנהג הסתובב במהירות סביב מעגל התנועה של הצ'וק, וניווט את דרכו בין קופים וכלבים ורוכלים וסתם הולכי רגל, כשהוא צופר צפירות אזהרה לעבר כל ישות אשר נקלעה לדרכנו, ובכל צפירה וצפירה המונית כאילו הודיעה לזרם שברחוב "סורו מדרכנו" או אולי אמרה "בין בגוואן-פאו לקוקאנה לא מתוכננת כל עצירה". דהרנו לנו כמאה מטרים עד שהנהג פנה במהירות מופרזת ימינה אל קימדול צ'וק ומיד נקלענו לפקק תנועה.

זחלנו בין משאיות ואוטובוסים על כביש הטבעות של קטמנדו בדרכנו דרומה אל פטאן. השמש עלתה במעלה השמים, והנהג אמר שאלו הן השעות של הפקקים. לא בכדי מכנים את כביש הטבעת "מגרש החניה של קטמנדו". עמדנו מעט, התקדמנו אפילו פחות, חזרנו לעמוד, ואז שוב התקדמנו מטרים ספורים. לבסוף הגענו לקרבת הגשר של קלאנקי, שם התנועה נעצרה לחלוטין. לאחר כמה דקות שלא זזנו כלל, הנהג דומם את המנוע. "מה לעשות", אמר הנהג באגביות, בעודנו תקועים בפקק תנועה על כביש טבעתי שבו אין לפקק לא התחלה ולא סוף.

המשכנו לעמוד שם על הכביש לצד הגשר של קלאנקי, בלב לבה של בעיית זיהום האוויר של קטמנדו. הנהג השתעל ממעמקי הריאות, ולאחר שפלט את הליחה החוצה וירק אותה אל הכביש, חייך פעם נוספת ואמר, "זה בגלל האוויר של קטמנדו". אמרתי לו, "עדיף לעבור לכפר", ובראש המשכתי את המשפט ואמרתי לעצמי ששם לפחות אוויר ומים מזוהמים לא מחסלים אנשים כמו בעיר.

מרוב מחנק השתעלתי גם אני. פחות מעשרים וארבע שעות בעיר ואני כבר סובל מקשיי נשימה, בקטמנדו אין אוויר. ניסיתי להיזכר, למה בכלל באתי לחתונה הזאת? הרי שנאתי את קטמנדו, על כל הרחובות הצרים שלה, והמון האנשים, והנסיעות הארוכות מהכפר ובחזרה. יכולתי לשלוח לג'ונלי מתנה יפה ולגמור עם זה.

הנהג השתעל פעם נוספת, וירק את הליחה אל מחוץ לחלון. אישה במכונית הסמוכה פתחה את החלון וצעקה על הנהג: "גועל נפש, בגלל זה קטמנדו נראית כמו שהיא נראית". הנהג סגר את החלון, ואמר "יש יותר מדי אנשים בקטמנדו". הוא פלט שיעול כבד נוסף ואז אמר, "אולי באמת בקרוב אשוב לכפר".

השתעלתי גם אני פעם נוספת, ואמרתי לנהג, "קטמנדו באמת מזוהמת. לנשום את האוויר של קטמנדו זה כמו לנשום חפיסת סיגריות בכל יום, או לצחצח שיניים עם המים של נהר הבאגמטי". הנהג צחק ובסך הכול הסכים. חשבתי לעצמי, למה שמישהו בכלל יבחר לחיות כאן כשיש אפשרות לחיות בכפר? אין דבר בעולם שהיה גורם לי לעזוב את אוויר ההרים הצלול כדי לחיות תחת שמיכת עשן המכוניות או לעזוב מי המעיינות הזכים כדי לחיות בחסדי משאיות המים של העיר.

הנהג הפעיל את המנוע פעם נוספת, ונסענו כמעט מאה מטרים ברצף מבלי שנדרשנו לעצירה. "זה ייקח עוד זמן רב?" שאלתי אותו, והוא ענה שלא כל כך הרבה, כי הוא מכיר קיצור דרך. כך נסענו ועצרנו, נסענו ועצרנו פעמים רבות, ובקושי צלחנו את פיסת הכביש הקטנה שמתחת לגשר של קלאנקי. שוב נסענו, ואז לפתע ירד הנהג מכביש הטבעת, נסע במהירות לכיוון כביש עפר והמשיך לנסוע היישר אל תוך שכונה.

ברחובות הצרים הוא ביצע פנויות מוזרות, חלקן חדות ואחרות סיבוביות, כשסביבנו בתי בטון חדשים שנבנו בסגנון "קטמנדו", כל בית בצבע אחר, עם מרפסות קטנות הבנויות על עמודים, מוקפים גינות קטנות ובפתח כל חצר שער מתכת כבד. זמן רב הסתובבנו באותה השכונה, וכלל לא היה ברור לי אם בכל אותם סיבובים חזרנו על עקבותינו או שבאמת עשינו את דרכנו לכיוון קוקאנה, או אם קיצור הדרך בכלל היה קיצור דרך או שמרוב פניות וסיבובים הצלחנו איכשהו להאריך את הנסיעה. אבל הנהג היה גאה בכך שהציל אותי מפקק התנועה האינסופי ובכך שהכיר את קיצור הדרך, ובכל פעם שביצע פנייה נוספת הוא אמר, "כשיש מה לעשות אז עושים".

באזור פטאן יצאנו מסמטאות העיר הצפופות והמשכנו לנסוע בכיוון שולי העמק. "איפה להוריד אותך?" שאל הנהג בטון שגרם לי להרגיש שהגענו, או לפחות שהוא חושב שהגענו ושגם אני הייתי אמור לחשוב כך. למען האמת לא היה לי כל מושג איפה אנחנו, והיה לי מושג אפילו קלוש מכך בנוגע למקום שבו היה עליי לרדת בקוקאנה, לכן אמרתי לנהג שאולי כדאי שנשאל מישהו. הנהג הסתכל עליי משועשע מעט, והשיב, "לשאול מה בדיוק?" עניתי שאני אמור להגיע לחתונה, והוא אמר, "למה לא אמרת קודם?" ועצר את המונית בו במקום.

הוא הוציא את הראש אל מחוץ לחלון ושאל את האדם הקרוב ביותר "איפה החתונה?" הבחור שאל אותו חזרה, "החתונה של סנג'יש וג'ונלי?" ומבלי לברר איתי אם זאת באמת החתונה שאליה אני אמור להגיע, ענה לו הנהג "כן", והבחור השיב שזה קצת מסובך אבל הוא יראה לו בדיוק איפה החתונה, ואז הוא נכנס למונית והחל לכוון את הנהג לפה ולשם ברחבי השכונה. לאחר סיבובים רבים, וכמה פניות פרסה, הגענו לכיכר המרכזית של קוקאנה. האיש שהצטרף אל הנסיעה אמר לנהג "כאן", והנהג עצר את המונית וחזר על סכום התשלום שסיכמנו עבור הנסיעה.

****

בין כל האנשים בכיכר פגשתי את רג'ש, אחיה של ג'ונלי. "הגעת בסוף", הוא אמר בהפתעה ואז הוסיף, "בוא, אני אקח אותך למקום החתונה של ג'ונלי". עקבתי אחריו בסמטאות הצרות של קוקאנה, ואז נכנסנו אל תוך בניין נווארי עתיק שעל חלונותיו עיטורים של שדים ובודהות ויחד איתם חוגגים שיווה וסראסוואטי בקקופוניה של דתות ואלים.

רג'ש אחז בידי והוביל אותי אל אולם חתונות בקצה הכפר. על רצפת האולם הונחו מחצלות קש, ועליהן ישבו המוני אורחים בחליפות מודרניות ונוואריות ובסארים אדומים. מתוך מערכת הגברה זולה התנגנה מוזיקת פופ נפאלית עם בסים חזקים מדי ומקצבים רקידים, ובקצה האולם אפילו רקדו כמה נערים צעירים.

"כאן אנחנו יושבים", אמר רג'ש. התיישבתי לצדו על מחצלת הקש, ונער צעיר ניגש אלינו מיד למזוג לנו ראקסי, אלכוהול מזוקק שהוכן מבעוד מועד עבור החתונה. אחיה של ג'ונלי רוקן את הכוס בלגימה אחת, ואמר שככה אמורים לעשות בחתונה. הוא הורה גם לי לשתות את הכול מהר כדי שימזגו לנו עוד כוס. באופן מפתיע, הראקסי זרם במורד הגרון בחלקלקות, ואחרי שהכוס רוקנה אמר אח של ג'ונלי: "זה לא כמו הראקסי הכפרי שאתה רגיל לשתות, שמה מלוכלך, אבל הנווארים של קטמנדו יודעים להכין ראקסי נקי".

נער הראקסי מזג לנו כוס נוספת, והלך למזוג אלכוהול לאורחים נוספים. אז הגיח נער נוסף שהניח לפנינו צלחות עם קאז'ה, ארוחונת קטנה שאמורה להיאכל לפני הארוחה הגדולה. על הצלחות הונחו שלוש סוגי אצ'ר שונים, שני סוגי שעועית וערימה גבוהה מדי של אורז "מוכה", אורז מיובש שנדפק שוב ושוב עד ליצירת פתיתים קטנים ואכילים בקושי במרקם שמזכיר משהו בין מצה לנייר זכוכית. "בבקשה", אמר הנער הצעיר והמשיך לאורח הבא.

אל תוך האולם נכנסה ג'ונלי. היא פסעה לאט בגלל הסארי האדום שהיה צמוד מדי למותניה וכל תכשיטי הזהב אשר השתלשלו סביב צווארה וידיה, אך למרות תנועותיה המגושמות היא נראתה קורנת ביום חתונתה. סביבה הלכו כל נשות המשפחה, גם הן בסארי אדום, נוצצות מתכשיטים. ג'ונלי התיישבה בקדמת האולם על כורסה מרופדת ומקושטת בסרטים אדומים ובדים לבנים, וכל הנשים נעמדו סביבה, ולצדה אמה. מוזר כמה הן דמו אחת לשנייה, הפנים הרזות ועיניים הנוואריות – האם כך תראה ג'ונלי בעוד שלושים שנה כאשר תעמוד לצד בתה ביום חתונתה?

כל האולם צפה בה אוחזת בצלחת האורז המוכה. מי יודע, אולי היתה עצבנית, אולי עצובה, אולי שמחה ומאושרת, אף אחד מהרגשות האלה לא ניכר במבטה ובתנועותיה. היא רק אכלה כמה דקות בזהירות ואז סיימה. האורז המוכה נותר רובו בערימה, וגם האצ'ר נותר ברובו על הצלחת, אך ג'ונלי סימנה לנער האוכל בביטחון שיבוא לקחת את הצלחת.

רג'ש אמר שזהו, עכשיו היא אכלה מעט, אפשר להביא לה סוף סוף את המתנות, ואחרי שכולם יברכו אותה אחד אחד ויצטלמו איתה, נוכל סוף סוף להתחיל במסיבה. הוא הורה לי לעמוד בתור. קמתי ממחצלת הקש והלכתי אל קדמת האולם כדי לברך אותה ולתת לה את המתנה. לפניי ומאחוריי עמדו קרובי משפחה, חברים ואנשים מהכפר, וכל אחד החזיק בידו כלי מטבח נוואריים מוזהבים או תכשיטים, מעטים החזיקו מתנות פחות מסורתיות כמו בלנדר או רמקולים ניידים.

כשהגעתי אל קדמת התור נתתי לג'ונלי את הקופסה הקטנה שהכילה שרשרת זהב. אך באותו רגע הבנתי שלא ממש חשבתי כיצד לברך אותה; "מזל טוב" נשמע מעט מרוחק, ואני לא הכרתי את הברכות הנוואריות המסורתיות, ולהגיד "בהצלחה בהמשך" נשמע מוזר, אפילו מעט מנוכר, ואולי הדבר הנכון היה להזכיר לה כמה החברות שלנו חשובה לי ולה, ושאתגעגע אליה רבות עכשיו שהיא כבר לא תחזור לכפר, ואפילו יותר כאשר אטוס חזרה הביתה.

ג'ונלי לקחה ממני את הקופסה וחייכה חיוך גדול. "מה הבאת לי", היא שאלה, ואז כשפתחתי את פי לענות לה מיד החיוך נעלם והפך לפרצוף זועף וכועס. היא נזפה בי מיד, "יש לך ריח של צ'יאנג וראקסי, החתונה רק התחילה, כמה כבר שתית? תמיד אומרים שהכי חשוב להיות שיכור בסוף החתונה ולא בתחילתה. זה בטח בגלל אח שלי רג'ש, אמרתי לו לשמור עליך ובמקום זה הוא בטח השקה אותך בראקסי, איזה מין בן אדם, הא?"

צחקתי. חלק מהצחוק נבע באמת מתוך השכרות, אבל היה גם געגוע שנפער ונסגר בבת אחת. חילופי הדברים ביננו נותרו כפי שהיו על מדרונות ההר בראמיצ'אפ. ביום חתונתה אני נכשלתי בניסיון לברך אותה, וגם היא לא הצליחה להגיד תודה, ולבדיחה הזאת היינו שותפים שנינו. מהר מאוד הנזיפה הפכה לחיוך, ואז ג'ונלי אמרה "תודה שבאת לחתונה". עמדתי שם עוד רגע עד ששנינו נהיינו נבוכים.

התקדמתי הלאה, להניח לבאים בתור לברך ולהעניק מתנות לג'ונלי. רג'ש, שעמד בצד וצפה בכל ההתרחשות, קפץ קדימה ומשך אותי חזרה אל המחצלות בצדו השני של האולם, היכן שהוגשה הארוחה.

כשהחלו הריקודים, הצטרפתי ורקדתי. גם רג'ש רקד, הרבה יותר טוב ממני. נער שיכור ניסה לחקות את תנועות הריקוד המצחיקות שלי, ואני בתמורה ניסיתי לחקות את תנועות הריקוד המצחיקות שלו המנסות לחקות אותי. אנשים צחקו, והנער ואני צחקנו יחד איתם. רג'ש ואני ביקשנו מנער הראקסי כוס נוספת, ולפני ששתינו אותה אמרתי שזו תהיה הכוס האחרונה.

בדרך חזרה אל סוואימבו, השכונה הקרויה על שם מקדש הקופים, שאל אותי נהג המונית אם אני נוסע לשם כדי לחגוג את יום ההולדת של הבודהה, או כמו שמכנים אותו הנווארים, סוואניה פוני – הירח המלא של הפרחים.

מהדורה מקוונת | אוקטובר, 2018
דימוי: מולי גולדברג, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות