כאן
נערה שצבעה נשבר,
אם לא תזכי באהבה, תאכלי עפר.
לופה דה וגה
"כאן", אני אומרת ומצביעה על נקודה כלשהי בשביל בקצה נעלי. "מה קרה כאן?"
"כאן לא קרה כלום", היא עונה.
אני מהנהנת.
"וכאן?"
אנה מביטה מטה אל כף רגלה שלה בעודה חושבת על תשובה, מרימה את מבטה בהתרסה, חומקת ממבטי שלי כאילו איים על שלמות חזונה הפנימי, כורעת ארצה, שולחת את יד ימין, מעבירה אותה על האדמה.
"כאן נעצר סוס, ירד ממנו איש אחד, קשר אותו לעץ ההוא, הסתתר מאחורי השיחים האלה, חיכה, מאוחר יותר הגיע עוד איש על סוס אחר. נעצר, ירד ממנו, הסתכל מסביב, שחרר את הסוס הקשור כדי לקחת אותו, הופיע האיש הראשון, זינק על הגנב, תקע בו סכין, נשאר עם שני הסוסים".
"אז גם הוא היה גנב", אני אומרת.
"הגונב מגנב פטור", היא אומרת וממשיכה ללכת, בלי לטרוח להפנות את הראש.
אני מזדרזת להדביק אותה.
"ובשביל מה הוא רצה שני סוסים?" אני שואלת.
"כדי להשיג סוס שלישי ורביעי, וככה עד אינסוף".
אנחנו ממשיכות ללכת בשתיקה. אנה יורדת מהשביל, מתחילה לעלות במעלה הגבעה ונעצרת היכן שהמדרון נעשה תלול יותר. היא מצביעה על רווח בין השיחים, מסמנת אותו מרחוק באצבעה המלוכלכת, "כאן, היא אומרת, מה קרה כאן?"
אני ניגשת באי-חשק אל המקום שהצביעה עליו.
"נראה לי שכלום", אני אומרת, אוחזת בכמה שורשים יבשים, מותחת רגל, דורכת בקושי על הקרקע החשופה.
"דווקא קרה", מתעקשת אנה, ועיניה, עכשיו כן, ננעצות בשלי, "תחשבי על זה טוב, יש זמן". היא מתיישבת על סלע, קרסוליה מעוטרים בשריטות, ברכיה סגלגלות כמו זוג שזיפים.
אני יודעת שאין לי ברירה, לכן אני מכריחה את עצמי למצוא תשובה מתקבלת על הדעת מהר ככל האפשר. הזרוע מתחילה לכאוב לי, עוד מעט תירדם לי הרגל.
"ברק חצה עץ לשניים".
"לא נראה לי", אומרת אנה.
"צייד נפל והתעלף לכמה שעות".
אנה מנידה את ראשה.
"זאבה איבדה אחת מהגורים שלה".
"יכול להיות", היא נעתרת, קמה, ממשיכה בהליכה, חוזרת אל השביל.
אני הולכת אחריה. מנערת אבק מהמכנסיים. אני מציעה לחזור לכפר. אנה מעמידה פנים שלא שמעה אותי.
"תורך", היא מצווה שוב.
והמשחק חוזר ונשנה, כמו שחזר ונשנה זה כמה קיצים, גדל בקצב שתי המשתתפות היחידות, ערם ימים על ימים עד שנהפך ליום אחד ויחיד בלי התחלה ובלי סוף, לאחר צהריים אחד שמשתרע מתחת לסייסטה של המבוגרים, משומר בענבר חלומם המשותף, בפורמלין שלהם, המטומטם.
אנה מחזיקה מכבנת עץ בגובה הטבור. היא מסתובבת לכל העברים כאילו כוח בלתי נראה מושך את המכבנה וזו מושכת אותה. אחרי הפצרות רבות, המילה סָהוֹרי [1] בוקעת מבין שפתיה כמו קילוח מים רותחים.
"מה זה סָהוֹרי?" אני שואלת.
"את לא יודעת כלום", אומרת אנה.
בהמשך אנחנו מגלות ציפור מתה לרגלי עץ (אולי זה קרה בפעם אחרת, אבל לא אכפת לי לחבר ביניהן, אדרבה: אני זקוקה לאלימות שבהתכתן זו לזו). אני רואה את אנה הופכת אותה במכבנה ואחר כך אוחזת באחת מכנפיה בין שתי האצבעות המורות ומרימה אותה, ואז מחליטה שהיא זכאית למנוחה מכובדת יותר. קשה לחפור באדמה, יותר משציפינו, אבל עד מהרה אנחנו לומדות מן הניסיון שהאזורים המוצלים מעמידים פחות התנגדות. לאחר מאמץ, שעל כל פנים נראה לנו עצום ביחס לבור הקטן שהצלחנו לגנוב מהאדמה, אנחנו מניחות בו את גופת הציפור, מכסות אותה בעלים וממלאות אותו שוב.
אנה משוכנעת שהמעשה שעשינו עכשיו בוודאי חזר ונשנה אינספור פעמים קודם לכן, כך שאנחנו מתחילות לחפש קברים בסביבה. אני אולי ניסיתי להתנגד ולומר שאם עלה בדעתו של עוד מישהו לקבור שם איזו חיה, היא בלי ספק כבר שימשה ארוחת ערב לאיזה טורף לילי קטן, כמו שיקרה בקרוב לזו שקברנו עכשיו, ואנה מתבלבלת לרגע, אבל בוודאי תמצא תשובה ניצחת לדעתה, שתסלק את ההיסוס במהרה:
"לא אם היא קבורה עמוק מאוד", תאמר, אמרה, היא אומרת, "או בתוך קופסה סגורה טוב-טוב".
ואמנם כעבור זמן קצר, ברגע שניתן להחליף בינו ובין רגעים אחרים במשך אותו קיץ נצחי שלנו, היא מראה לי כמה אבנים מסודרות בצורת צלב. אנחנו חופרות שם כמה רגעים ונתקלות בקופסת נעליים שמצבה הטוב מעורר חשד, ובתוכה טמון צרור עצמות שלדעתי מתאימות יותר לשלד של תרנגולת מאשר לציפור הבר המשוערת שאנה מדמיינת. כך או כך, אני לא מתווכחת.
אף על פי כן, כשאנחנו חוזרות לחיפוש (באחר צהריים אחר, בכל הימים אחר הצהריים) ומוצאות תלולית עפר שמתחתיה מתגלה ציפור דומה לראשונה, עדיין שלמה, טמונה עכשיו בתוך תיבת פח חלודה, וכשאנה מסתכלת בי, וכשאנה מחייכת אליי, וכשאנה מושיטה לי את כף ידה ודורשת את המטבע שהתערבנו עליו אם נמצא שוב קבר של חיה, יכול להיות, כמעט בטוח, שאני לא מוותרת, ובשלווה משונה, בלי לשנות כמעט את הבעת פניי או את נימת קולי, אני מאשימה אותה לא רק ברמאות, אלא גם בכך שכדי לנצֵח הרגה את היצור הקטנטן (שמתישהו במהלך שנת הלימודים הבאה אמצא אותו במגדיר החיות ואגלה שהיה ירגזי מצוי, cyanistes caeruleus), את הזעירוּת המנוּצָה שהרבה יותר מאוחר, בהחלט הרחק מהכפר ההוא, מהיער ההוא, מהעולם ההוא שנגוז, תופיע בחלומותיי מפעם לפעם, מתעופפת סביב ראשי ובו בזמן נוקשה, דוממת ואוורירית, תמה ומאיימת.
אנה מביטה בי. אני קולטת את הרטט שעובר באגרופיה ומתכוננת לבלתי נמנע. אבל לא זה מה שקורה. אני מדמיינת את המטה של הסהורי מכוון את אותותיו החשמליים אל עיניה של אנה. אחר כך אנה מתחילה לרוץ, ושם מסתיים הקיץ ההוא, ושם מסתיימים, בעצם, כל הקיצים כולם.
אני מתרוצצת עם ילדים אחרים, משתתפת במשחקים אחרים, משתעממת בשלל דרכים. אני רודפת אחרי אנה ימים רבים, מכה על חטא עד כלות.
"אני אהיה ארכיאולוגית", היא מכריזה (אז, או מתי, או תמיד), באותו אופן שבו הודיעה פעמים אחרות שתהיה צנחנית, שחקנית, מנתחת. "לפני מאות שנים כל מה שנמצא סביבנו עכשיו היה שונה", היא קובעת. "במקום שיש בית היום, היה יכול להיות הר, במקום שעכשיו צומחים עצים היו אולי צריף, או מערה, או מעיין".
היא מספרת לי על שכבות הקרקע, ועל אף שאני יודעת שהיא כמובן משבשת את העובדות, אין לי שום כוונה לסתור אותה. אינני מוחה גם על השיטה הלא-מדויקת שהיא נוקטת כדי לחקור את תולדותיה של כל נקודה במסלול שאנחנו בוחרות באופן אקראי. היא שוב משליטה עליי את גחמותיה השרירותיות, ואני משכנעת את עצמי שזה הרע במיעוטו.
אין לי זיכרון של סערה כלשהי באוגוסט המייסר ההוא, אני רק יודעת שאחת כזאת היתה חייבת להתחולל, כי הקרקע היתה בוצית. אנה מאלצת אותי לעצור ליד אחת השלוליות וחוזרת על הטקס התמוה שלנו.
"מה קרה פה?"
אני ממציאה סיפורים ונסחפת בהם. לאנה לא די בכך.
"לא זה מה שקרה", היא עונה שוב ושוב.
היא מחליטה שלא די בסתם ניחוש באמצעות המישוש. היא טובלת את קצה אצבעה המורה השמאלית בבוץ ומכניסה אותה לפה.
"הרבה יותר טוב", היא מציינת, "ככה זה עובד יותר מהר".
מתחשק לי לברוח, ואני מודעת לכך שלא אעשה זאת בעד שום הון שבעולם.
אני מרטיבה את האצבע ומלקקת אותה.
"כאן מתה ציפור", אני אומרת.
"טוב מאוד", מאשרת אנה.
אנחנו נכנסות לחורשה והשביל נעלם מעינינו. התחושה והצבע של הבוץ שונים כאן, אני משערת שגם הטעם. אנה ממשיכה לטעום אותו באצבעה השלדית ומכריחה אותי לעשות כמוה. מתחיל להחשיך, אני מעירה שהגיע הזמן לחזור. אנה נעצרת.
"רגע", היא אומרת: "כאן".
היא כורעת.
"כאן קרה דבר מדהים".
היא שוב טועמת את הבוץ, מהנהנת, שוב ממששת את פני הקרקע, עכשיו בשתי אצבעות, קמיצה צמודה לאצבע המורה, תוחבת אותן בהתלהבות ומרימה אותן אל הפה שלי, "תראי", היא אומרת, "את חייבת לראות את זה".
אני מתבוננת מקרוב באיברים התובעניים, בציפורניים הגזוזות ברישול, שחורות השוליים, בבוץ הזולג מכריות האצבעות אל הפרקים, אני מקרבת את השפתיים, חשה את החיכוך הקר, מרשה להן לחדור את גבול השיניים, מושיטה את הלשון, הבוץ מונח עליה בעדינות, האצבעות נסוגות, הבוץ מחליק, מחליק עד לבלוטות הרוק, ממלא את חלל הפה, אני נתקפת עווית וכובשת את הדחף לירוק אותו, החומר מתחמם, מידלל, אני נותנת לו להחליק במורד הגרון, לְצפות אותו, ואנה משגיחה עליי, ואני עוצמת עיניים אבל נדמה שהן נשארו פקוחות, כי אני רואה צללים וצורות, אני רואה את כוכב השמש ואת זוהרם של מאה ירחים, אני רואה גברים ואני רואה נשים, אני רואה גופים מטושטשים ואחרים בהירים וחדים עד כאב, אני רואה נופים מוכרים, אני רואה חדרים זרים, רואה קשישה בארץ שאני יודעת שהיא נוכרייה, שערהּ בצבע שהוא שלה ולא שלה, עורה השתנה פעמים רבות כל כך, עורה קמוט כמו מעטה חימר, כמו מסכה חרוטה, והאישה אומרת:
"כאן",
ואני פוקחת עיניים כדי לעשות כמוה:
"כאן", אני אומרת לאנה בקול שהוא שלי ולא שלי, "זה היה, זה יצטרך להיות כאן".
[1] מילה ספרדית שמקורה בערבית ופירושה "קורא מחשבות" או "רואה בנסתר", או "מגלה מקורות מים חבויים".
גרנטה 9 – כתיבה ספרדית חדשה | אביב 2019
מספרדית: טל ניצן
דימוי: איל תגר, ללא כותרת, 2014, צילום דיגיטלי, מתוך יום ההולדת של אבא