כיפת הזכוכית

תכלס לא – הוא עדיין לא קנה את זה, גם כשצפה בנווד לבוש סחבות כורע על הקרקע, ברכיו הפצועות מציצות ממכנסיו הקרועים, פניו מכוסות זקן עבות ולראשו שיער מדובלל שנעשה למקשה אחת, אסוף בפיסת בד מרופטת. מסביב לנווד נערמו הריסות של מבנים מעשה ידי אדם; הוא זיהה רעפים, חלונות וקירות בטון מנותצים. מכשירי החשמל שמילאו מבנים אלה בעבר שכבו עכשיו בערבוביה על הקרקע, קומקומים, תנורים, מסכי טלוויזיה, מחשבים, כיריים, מכונות אספרסו, מגהצים, אוזניות אלחוטיות, טאבלטים, ולצדם רהיטים וכלי בית שהיו שכניהם – ספות, שולחנות, כיסאות, צלחות, סכו״מים, מגבות ואסלות – כולם שבורים לרסיסים ומכוסים באבק ובחול השנים שחלפו. הוא הביט באדם שרכן מעל מכסה פח אשפה ששכב הפוך ומעט באלכסון על שפת מדרכה רצוצה צבועה בכחול ולבן, ובחן אותו בשעה שהושיט את ידיו השחורות וחפן מתוך המכסה נוזל שמנוני, שחור כמעט כמו ידיו, שקרני השמש הקופחת ריצדו עליו. הנווד הביא את הנוזל אל פיו ונזהר לא להפיל ולו טיפה אחת – אבל למרות מאמציו ניגר חלק ניכר מאותו נוזל שחור על זקנו הסבוך וצנח על החול החם. הנווד הניח את ידיו על החול, כופף את מרפקיו וקירב את ראשו ישירות אל מכסה פח האשפה; הוא חרץ את לשונו וליקק בעדינות ובזהירות את הנוזל השמנוני, כאילו כל טיפה היתה חשובה וחיונית, כאילו חייו היו תלויים בכך, או בעיקר בזה – באותו נוזל שמנוני שעמד במבחן הזמן, זמן שהשמיד את סביבתו הישנה והנוחה וזמן שילך וייגמר, מנגד, אם לא ישתה את מה שמצא למזלו הרב. אחרי שכילה את הטיפה האחרונה, אחרי שליקק את מכסה הפח עצמו, הוא נעמד במאמץ על רגליו, הביט קדימה אל הנוף שנפרש מול פניו הצרובות מימים ארוכים בשמש, אל השממה השופעת חפצים שיצאו משימוש, והתחיל לצעוד בעצלתיים, באקראי כמדומה, אל האופק הזהה לנקודה שבה נמצא. אחרי שצעד כמה רגעים על החול ונמנע מלדרוך על שאריות האספלט שהציצו פה ושם, הוא נעצר באחת. הוא הביט סביבו אבל לא נראה שום דבר במדבר העצום. הוא הושיט את ידו אל הכיס האחורי של מכנסיו, פשפש בו וחש בשקית פלסטיק. הוא עמד במקום כמה רגעים, סקר את הסביבה שנערמו בה הריסות ולא נמצאה בה עוד נפש חיה מלבדו, ולבסוף חזר לצעוד אל האופק החדגוני כבעבר. 

לא, הוא לא קנה את זה. הוא היה בטוח שכבר ראה את זה, בדיוק אותה סצנה, בסרט אחר או בתוכנית אחרת. הוא חש שהתיאור מוגזם, ושגם אם הוא לא מוגזם, עיקרי הדברים לא נגעו לו, כי הוא הפריד הבוקר את האשפה, הניח את אריזות הפלסטיק והקרטון בפח הכתום, את שקית הזבל בפח הירוק ואת שאריות האוכל במיכל הקומפוסט של הבניין. בכל מה שנגע לו, הוא חש נקי כפיים ומודע לבעיות העולם, כמי שלוקח חלק בתיקונן – ובזמן שאותו אדם לבוש סחבות המשיך לתעות על מסך הטלוויזיה מולו, גוו שקע עמוק יותר בכורסה, הוא שלח את ידו לכוס המים הצוננים שעמדה על השולחן, לגם ממנה, ולאחר מכן הוציא דובון משקית הדובונים המקושטת, הגיש אותו לפיו ונשך תחילה את אוזניו, ואז את ראשו, את גפיו ולבסוף בלע את בטנו.

הנווד הגיע לכיפת זכוכית ענקית. הוא הביט בפאר ששרר בצדה השני של הזגוגית, בבניינים רבי-קומות שהתנשאו אל על, מעבר לעננים שנמצאו רק בתוך אותה כיפה; הוא בחן את המדשאות המוריקות שהתפרשו עד קצה האופק, את התנועה הערה של מכוניות חשמליות, של תחבורה ציבורית ושל עוברי אורח לבושים בבגדים יפים וחדשים; הוא סקר את חזיתות הבניינים היפים, את הסופרמרקטים, את חנויות הבגדים, את המסעדות ואת בתי הקפה. הוא הניח את ידו המזוהמת והמגוידת על הזכוכית הזכה והחסינה וצעד סביב הכיפה שנדמתה אינסופית. ברגע מסוים הוא נעצר מול גן שעשועים מלא בילדים שהתרוצצו מקצה לקצה וקפצו ממתקן למתקן. סביב הילדים עמדו בצייתנות משרתים שנענו לכל גחמותיהם. הוא זיהה את אחד המשרתים, שרדף אחרי ילדה קטנה. הוא היה נווד כמוהו בעבר. הם הסתובבו יחד מחוץ לכיפת הזכוכית והיו חופשיים. החבר בחר להיות משרת. רוב המשרתים בחרו להיות משרתים, רק מעט מאוד נלכדו בניגוד לרצונם – בטבע. הנווד זיהה בקלות את הבדלי הדרגות בין המשרתים, את ההבדלים בין אלה שנולדו להיות משרתים על פי בחירת הוריהם, וזכו בכך ליתרון מסוים, ובין אלה שבחרו בעצמם לשרת והיו צריכים לטפס בהיררכיה. עם זאת, אלה ואלה נראו מרוצים ממקומם בחברה שאכלסה את כיפת הזכוכית. הוא קירב את פניו לזכוכית ובחן לעומק את דמותו של חברו לשעבר. חברו לא ראה אותו, לא היה אפשר לראות אל מחוץ לכיפה – הוא ידע זאת. חברו לשעבר הוליך את הילדה לאוטו, חגר אותה במושב האחורי, התיישב מול ההגה ונסע, ככל הנראה לביתה של הילדה. הנווד הרחיק את פניו מהזכוכית, הסתובב וחזר לצעוד באקראי אל האופק החדגוני כבעבר.

הוא ניצל את הרגעים האחרונים של הסצנה כדי לעבור על כמה הודעות שקיבל. ההודעה הראשונה היתה גיף שהועבר פעמים רבות – כפי שצוין מעל ההודעה – המזהיר מהפיכה שתחסל את הדמוקרטיה; בהודעה השנייה הציעה לו חברה לצאת לשתות משהו בבר; ההודעה השלישית היתה קישור לפודקסט על שינוי האקלים שנשלח על ידי חבר; הרביעית היתה הודעת ספאם לקראת הבחירות המתקרבות, שבה נטען שהדמוקרטיה חוסלה וצריך להשיבה; החמישית היתה הודעה קולית בקבוצה של המשרד שבו הוא עובד, שנמשכה עשרים וחמש שניות. הוא האזין להודעה הקולית תוך כדי מבט בנווד הפונה אל האופק שעל המסך, וחש שיצא קירח מכאן ומכאן – הוא לא היה בטוח מה נאמר בהודעה ולא היה בטוח מה ההיגיון שהניע את העיר בכיפת הזכוכית. הוא חשב שלא נאמר בהודעה משהו חשוב, ושהמציאות המתוארת בסרט מופרכת ולא סבירה. הוא קרא את ההודעה שקראה להשבת הדמוקרטיה ושלח בתשובה ״הסר״. הוא ענה לחברו בלקוניות ״אשמע״. הוא כתב לחברתו שהוא רואה סרט כרגע, אבל הם יכולים להיפגש בעוד שעה. הוא סקר את הגיף שהזהיר מקץ הדמוקרטיה: נראו בו דמויות פוליטיות מוכרות מהצד השני של המפה הפוליטית, לפחות בעיניו. אבל באותו רגע – בריחופו האדיש בין הודעות מאנשים שלא היו שם ובין סרט שהתקדם לנגד עיניו, בין קיומן הערטילאי של דמויות האדם בחייו ובין סרט שהיה בעצמו, כמדומה, ניסיון שכנוע עמום שלא ירד לעומקו בשל תשומת לבו החלקית – נדמו לו חבריו, הדמויות בגיף והוא עצמו זהים כולם. הוא לגם שוב מכוס המים הצוננים, נטל את שקית הדובונים והוציא דובון אחד, נשך את אוזניו, את ראשו, את גפיו ולבסוף בלע את בטנו.   

הנווד שוב נמצא בעיר החרבה. הוא שוטט בעצלתיים בין ההריסות, בין החפצים שיצאו משימוש ולא שירתו עוד שום מטרה. הוא נעצר מול בניין רב-קומות הרוס למחצה. הוא לא זז, לא הסיט את עיניו מהכניסה, רק שלח את ידו לכיס האחורי של מכנסיו ומולל ברכות את שקית הפלסטיק בין אצבעותיו השחורות. לאחר מכן, כאילו ממשיך בדרכו, הוא נכנס לתוך הבניין שנותרו בו רק מסגרות החלונות אך בכל זאת סיפק מסתור מהשמש. צעדיו היו איטיים ומדודים. אחרי שחדר לחשכת הבניין, הוא שלף בדממה את השקית. רחש קל עלה מאחת הפינות של אולם הקבלה, אבל העלטה הכבדה לא אפשרה להבחין בשום דבר. הוא העמיק עוד ועוד אל תוך האולם השחור, עד שנשמע שוב רחש של תנועה מהירה מלווה ביללה. הוא זיהה באינסטינקטיביות את מיקום היללה ואיתר עיניים זוהרות בחשכה שעקבו אחריו. בלי לעזוב אותן עיניים במבטו, הוא החריש את צעדיו ומתח את שקית הפלסטיק בין אגרופיו הקמוצים. העיניים הזוהרות נותרו במקומן ונעלמו רק אחרי שהקיף עמוד שעמד במרכז האולם. הוא שב מהצד השני למקום שבו זיהה אותן, הוא פסע בשקט עד שעמד מעל צללית שנראתה בקושי בעלטה – הוא הושיט את אגרופיו ואת השקית המתוחה ביניהם, ובתנועה מהירה וחדה משך אותם אחורה. יללות החתול מילאו את חלל האולם, גופו נאבק והתפתל, אבל הנווד לא שחרר את אחיזתו, הוא לפת את החתול קרוב יותר לגופו, ואפילו ציפורניה החרוצות של החיה, ששרטו את זרועו, לא השפיעו על נחישותו. הנווד יצא מהבניין כשהחתול המת בידיו, ומאחוריו היה אפשר לקרוא על שרידי שלט הבניין את המילה ״בנק״. הוא הניח את פגר החיה על החול ובחן את שברי הזכוכית שהיו מפוזרים על הקרקע עד שמצא חתיכה חדה מספיק. הוא חזר לחתול, סובב אותו על גבו, שיסף את גרונו וביתר את בטנו בעזרת הזכוכית. הוא הפך אותו חזרה במהרה ואחז בו מעורפו ומזנבו, מניח לדם לזרום על החול החם. הוא פשט את פרוות החתול במיומנות תוך כדי מלמול לא מובן. הוא רוקן את איבריו הפנימיים והניח אותם לצד הפרווה. הוא הרים את הבשר החי ונגס בו, נאבק בשיניו להפריד חתיכת בשר מהגוף וללעוס אותה. פניו התמלאו בדם החיה המתה. הוא אכל עד שכילה את הבשר הדל ואז קם, אסף את חלקי הפנים והפרווה, הניח אותם מול כותל הבניין, מלמל תפילה כלשהי וסימן קו נוסף על דש חולצתו המרופטת. לאחר מכן הסתובב וחזר לצעוד באקראי אל האופק החדגוני כבעבר. 

לא רק שהוא לא קנה את המתרחש, הוא לא האמין עוד לסרט. הוא תהה אם החמיץ פרט חשוב כשהתעסק בטלפון או שהסרט עצמו לא היה הגיוני. הוא לקח את השלט מהשולחן ועצר את הנווד שהמשיך לצעוד בין חורבות האנושות. הוא הרים את הטלפון הנייד מבטנו, הקליד את שם הסרט בדפדפן ונכנס לערך הוויקיפדיה שלו. הוא קרא את עלילת הסרט והמשיך לפרקים שעסקו בהפקתו ובהתקבלותו. הסרט היה שובר קופות וקיבל ביקורות טובות – הוא החליט לסיים אותו רק מסיבה זו. הוא הטיל את הטלפון הנייד על השולחן, נטל בשנית את השלט והפעיל את הסרט שעכשיו כבר ידע את סופו. הנווד המשיך את מסעו בשממה. סוף כל סוף שקוע במתרחש על המרקע, הוא הניח בפיזור דעת את השלט על השולחן ופגע בידו בכוס שעמדה עליו – הכוס נפלה והמים נשפכו מיד במורד השולחן. במין אנחה מכנית, החשיך החדר באחת. הוא נבהל, קפץ מהכורסה וגישש בעלטה כדי למצוא את הטלפון הנייד שחשש לשלומו. כשמצא אותו, הדליק את הפנס וחיפש משהו שלא ידע בדיוק מהו ברחבי החדר החשוך. שקית הדובונים זהרה תחת אור הפנס של הטלפון. הוא כרע על ברכיו ועקב במבטו אחרי שובל המים. המים פגעו ישירות ברב-שקע שנמצא מתחת לשולחן וחיבר בין השקע היחיד בחדרו לבין כל המכשירים החשמליים שנמצאו בו. הרב-שקע נשרף והיה שחור לגמרי. הוא קם על רגליו בעזרת השולחן, ניגש לחלון, הסיט את הזגוגיות, פתח את התריסים והניח לאור הירח ומנורות הרחוב לחדור פנימה. הוא הסיק שקפץ הפקק בדירה, והלך לבדוק את תיבת החשמל בחדר המדרגות. הוא ניסה להרים את המתג הראשי אבל הפקק קפץ פעם אחר פעם. כשחזר לחדרו, הוא לא ידע מה לעשות. הוא כתב לחברתו שהם יכולים להיפגש בעוד עשרים דקות. הוא הוציא את הדובון האחרון שנותר בשקית הזוהרת, בחן אותו מכל הכיוונים באמצעות פנס הטלפון והטיל אותו לפיו בשלמותו. הוא יצא מחדרו, השחיל את כפות רגליו לכפכפים, נטל את המפתחות מהשידה ויצא. כשנעל את הדלת, הוא חשב שעדיף אדם במקום חתול, זומבים אוכלי אדם מוכרים יותר.

מהדורה מקוונת | אפריל 2023
דימוי: קליפת אם – חימר, רצועות בד ומיתלה עץ, 63/59/11, 2019. אבירו לילו, מתוך עצים בחשיכה