כשלפתע פגשתי ביופי

נתאיה קסירר

"מי ירצה כלב רטוב באוטו שלו?" היא שואלת, לא מצפה לתשובה.
חושך, אנחנו צועדות ברוטשילד, מתחמקות משלוליות עמוקות מדי. היא מחזיקה רצועה מתוחה ולפניה הכלב הרטוב שלה, מסרב להאט את הקצב. הגשם כל כך חזק ששום מטרייה לא יכולה עליו. אני זורקת את המטרייה בפח של טוני וספה. הבחור מאחורי הדלפק מתאכזב לגלות שאני צריכה רק את הפח שלו.
אנחנו ממשיכות ללכת, מבט למדרכה, כובעים על הראש מכסים את פנינו כמו סוסים.
אם רק הייתי מרימה את המבט, כבר הייתי מגלה כמה יפה היא.
הפלאפון משמיע צליל מעורר תקווה, אני פותחת את ההודעה – מצטערים כל המוניות באזור תפוסות – באסה. אני לא מספרת לה, שלא תתבאס ביחד איתי. "איפה הדשא בשדרה המזדיינת הזאת?" היא שואלת. מי ידע שדשא הופך לבוץ בגשם. אנחנו ממשיכות ללכת. בתחילת השדרה, או בסופה, תלוי מאיפה מסתכלים, יש דשא סינתטי. אבל היא חושבת שאי-אפשר לעבוד על הכלב הרטוב שלה. "איזה מין כלב משתין רק בדשא?" אני לא אומרת את זה, היא גם ככה עצבנית.
אף מונית לא עוצרת והכלב מושך אותה קדימה, מבולבל מהסביבה ששינתה את פניה בן לילה.
השדרה ריקה.
אני מרימה את ידי ממש מול הפסל של קדישמן. מונית עוצרת, הנהג פותח את החלון בקושי, אני מביטה בו במבט הכי מתחנן שיש לי, הוא מחייך, מסתכל על הכלב הרטוב ונעלם. בן זונה.
מי יוצא מהבית במזג אוויר כזה.
השעה כבר שלוש, הפסקתי לדלג מעל השלוליות, זו הזדמנות טובה לנקות את הנעליים שלי.
הגענו לדיזנגוף. היא מושכת אותי לאמצע הכביש, ואנחנו עומדות על הצומת המדומיין.
מולי שדרות חן, מאחוריי היכל התרבות.
"ארצה", הוא לא מגיב, "נו ארצה כבר", הוא מסתכל עליה במבט חתום. מה עובר לו בראש? כנראה פוחד לטבוע. "למה אנחנו עומדות על הכביש?" היא לא עונה.
קר לי ונמאס לי להסתיר את העצבים על ההחלטה המטומטמת לצאת מהבית.
הידיים בכיסים, הכובע על הראש, המבט ברצפה. היא מושיטה לי את הרצועה, אני מתעלמת. היא דוחפת אותה לכיס שלי. הכלב הרטוב שלה עומד לידי, מביט בי, יודע שהוא חמוד.
כסאמך, לאן היא נעלמה?
אני מרימה את מבטי, הגשם מרטיב את פניי. אני רואה אותה, מעין צללית שמפזזת לאורך הכביש, מדלגת מצד לצד כשידה הארוכה מתוחה מעלה, מנסה לתפוס את המוניות שחולפות על פניה במהירות.
רמזור אדום מצד אחד ורמזור ירוק מצד שני שולחים קרני אור לאורך הכביש הרטוב כאילו סוללים מסלול מלכותי במיוחד בשבילה. נהר שוצף מלווה את הירידה לכיוון קפלן, מפיח חיים בצומת שרגיל להיות פקוק. הפנסים של שדרות חן מגלים לי שבגשם אפשר לראות על כבישי תל אביב את שביל החלב.
והיא, לא נכנעת, ממשיכה לדלג בין קרני האור שתל אביב מחזירה לה בגשם. מחזירת אור שלי.
הפסקתי להרגיש את הגשם.