כשמסתכלים מרחוק, צבע הדם יפה

לא תשחית מילים – זה למעשה הדיבר הראשון של השירה היפנית, בייחוד של הסוגות הכי קצרות בה, הייקו וסנריו. הכוונה לשני המובנים של השחתה כזאת: להרבות במילים שלא לצורך; ולאפשר להן להשתולל על חשבון המציאות שהן מתארות. מה זה הייקו כולם פחות או יותר יודעים, אז בדיבור עליו נוכל לחסוך כאן. אבל מה זה סנריו? בקיצור שתואם לרוח המקור, אפשר להגדיר אותו בשלוש מילים: הסאטירה הקצרה בעולם.
בקצת יותר מילים, סנריו הוא סוג של שירה יפנית קצרה בעלת מבנה זהה להייקו, של 5-7-5 הברות או יחידות צליל. בעוד הייקו מתאפיין בתשומת לב מתפעמת לדקויות הטבע והעולם הסובב את האדם, סנריו מתאפיין בתשומת לב צינית, וחודרת לא פחות, לדקויות החוויה האנושית עצמה. מי שנתן לסוגה הזאת כבוד מיוחד היה רג'ינלד הוראס בליית (Reginald Horace Blyth), סופר ואיש זן בריטי שחי ביפן והפך לאחד הזרים היחידים, ואולי בני האדם היחידים, שהצליחו לתפוס באמת מושגים יפניים חמקניים ולהנגיש אותם לאחרים. בליית כתב: "סנריו הוא התוצר המרשים ביותר של הרוח היפנית, ועולה אפילו על הייקו ברוחבו ובעומקו, שכן דרך ההייקו תתקשה להתקיים בבית כלא או באדם עיוור וחירש, בעוד דרך הסנריו קיימת בדיוק בגלל עיוורון וחירשות (רוחניים)".^[1]
תחילת דרכו של הסנריו כסוגה עצמאית היתה בסדרת אוספי שירה בשם הַייפוּ יַנַגִידַרוּ (誹風柳多留, מילולית: "חבית עץ־ערבה ברוח שטות"), שראתה אור לראשונה ב־1765 והמשיכה להתפרסם באופן קבוע עד 1840, ב־167 כרכים בסך הכול. את הכרך הראשון, וכן את 23 הבאים אחריו, ערך המשורר קַרַאִי הַצִ'יאֶמוֹן,^[2] שנודע בשם העט קראי סֶנְרְיוּ (柄井川柳) ופעל גם כשופט בתחרויות שירה. מאות השירים שבכל כרך מופיעים ללא שמות המחברים, ושמו של סנריו עצמו, שפירושו "[עץ] ערבת נהר", דבק בסוגה כולה.
שירת הסנריו דעכה בחשיבותה באמצע המאה התשע־עשרה יחד עם דעיכת הסדרה. אבל היא המשיכה להיכתב כל השנים, וחזרה באופן בולט לתודעה הציבורית לקראת סוף המאה העשרים בזכות התחרות השנתית "סלרימן סנריו" (サラリーマン川柳, "סנריו של עובדי צווארון לבן"), שהשירים הזוכים הראשונים בה פורסמו ב־1986. התחרות, וסוגת הסנריו בכלל, פופולריות מאוד ביפן עד היום.
בניגוד להייקו, שמצא קהל רחב מחוץ ליפן והפך לסוגה אהובה על משוררים בכל העולם, הסנריו לא פרץ את מחסום התרבות שבה הוא נולד. מעטים המשוררים הלא־יפנים שכותבים סנריו, ומעטים עוד יותר הלא־יפנים שמכירים יצירות סנריו שפורסמו ביפנית. סיבה עיקרית לחוסר הנגישות של הסנריו היא השילוב בין שני מאפייני הסוגה הבסיסיים – מצד אחד ההתמקדות בתופעות חברתיות שהן בהכרח תלויות זמן ומקום, ומצד אחר הקיצור הקיצוני, שבגללו הבנת השירים דורשת היכרות מוקדמת של הקוראים עם מילות קוד ומושגים שמצביעים, לעתים קרובות רק ברמיזה, על התופעות שבהן מדובר. גם קוראים יפנים עכשוויים יתקשו לעתים קרובות להבין שירי סנריו ישנים בלי סיוע של הסברים על מושגים תרבותיים מהתקופה. הנה דוגמה טיפוסית משיר שהופיע בכרך הראשון של סדרת יניגידרו:

משקיף על רצח ברחוב – פסל הבודהיסטווה

辻斬を見ておはします地蔵尊

tsujigiri o miteowashimasu jizōson

השיר מכיל שני מושגים תרבותיים שאי־אפשר לתרגם בצורה אלגנטית שתשמור על הקיצור השירי, ושבלעדיהם השיר מאבד כמעט את כל העוקץ שלו.
המשמעות המילולית של tsujigiri, שתורגמה כאן "רצח ברחוב", היא "שיסוף בצומת דרכים", והמושג – שיזעזע כל אדם בן־זמננו – מתייחס בדרך כלל למנהג של סמוראים להתנפל בלילה על עובר אורח מקרי מהמעמדות הנמוכים ולשסף את גופו למוות על מנת לנסות חרב חדשה או לשפר את כישורי הסיף שלהם. התופעה היתה נפוצה בתקופות האנרכיה של ימי הביניים, ונאסרה על ידי משטר השוגונים (החל משנת 1600), שהפך אותה לעבירה פלילית שעונשה מוות; אבל מקרים כאלה עדיין התרחשו מדי פעם בתקופה שבה פורסם אוסף השירים.
מנגד, המילה "בודהיסטווה" היא מושג בבודהיזם שעבר גלגולים רבים, ומציין, בהקשר היפני, ישויות מגוננות בהשראה בודהיסטית־הינדואיסטית, שמופיעות בדמות אדם ויש להן כוחות מאגיים. בשיר הנוכחי מדובר במקור על jizōson, "ג'יזו הנאצל": ג'יזו הוא השם המקומי של בודהיסטווה שנקרא בסנסקריט קְשִׁיטִיגַרְבְּהַה. הדמות הזו, שבמקור הגיעה מהמיתולוגיה הבודהיסטית ההודית, פופולרית מאוד ביפן ונחשבת לאלוהות המגוננת על הדרכים ועל המשתמשים בהן. פסלי ג'יזו ניצבים גם היום בהמוניהם ברחובות ובדרכים בכל רחבי המדינה.
כלומר, בשלוש־ארבע מילים מתואר כאן רצח סתמי וברברי של עובר אורח לעיני הישות המיטיבה שאמורה לשמור עליו אבל רק מתבוננת במעשה בשתיקה מהצד – וכך השיר גם לועג למכלול האמונות העממיות בכוחותיהן המגוננים של האלוהויות וגם מבקר את מעמד הסמוראים שמנצל את כוחו לרעה נגד שאר האזרחים.
וזאת סיבה נוספת, ואולי חשובה יותר, לכך שסנריו, בניגוד להייקו, לא נעשה פופולרי במערב. הייקו מעניק לקוראים תחושת התעלות חמימה בכך שהוא פותח את עיניהם החוצה, למידותיו האנושיות של הטבע; סנריו מעורר בקוראים תחושת התכווצות מקפיאה בכך שהוא פותח את עיניהם פנימה, למידותיו הטבעיות של האדם. או במילותיו של בליית, שנכתבו כמה עשורים לפני חזרת הסנריו למעמד פופולרי ביפן: "שירי סנריו נוגעים בכל הנקודות הכי רגישות שלנו; הם אומרים לנו בדיוק את הדברים שאנחנו לא רוצים לדעת, ושאנחנו מעדיפים, כמעט פשוטו כמשמעו, למות ובלבד שלא נדע אותם. ולכן האנשים היחידים שקוראים שירי סנריו הם אלה שכותבים אותם, ומדובר בחבורה יוצאת דופן, שהחברים בה הם בעלי רגישות קיצונית לשבריריות ולאיוולת של האנושות ושל עצמם, ועם זאת אינם מודעים לרגישותם או שאינם מרגישים באופן חריף את ההשלכות הקוסמולוגיות המחרידות של הידע שבו הם מחזיקים. רק יפנים מסוימים יכלו לנהוג כך בלי לאבד את קור הרוח שלהם. שאר האנשים מאז ומתמיד התעלמו במודע מסנריו עד כדי כך שמבחינתם הוא הפסיק למעשה להתקיים. אני עצמי ניגש לקריאת שיר סנריו בזהירות מופלגת. אני לעולם לא יודע איזה זיכרון מכאיב הוא יעורר, איזה בלון אחרון הוא יפוצץ. בכל סנריו אלוהיי עוזב אותי".^[3]
סנריו, אם כך, הוא צורת שירה מתאימה במיוחד לאנשים בעלי עצבים חזקים שפועלים בתקופות סוערות. וזה תיאור נכון גם לאחד ממשוררי הסנריו הבולטים בתקופה המודרנית: צוּרוּ אקירה (鶴彬), שם העט של קִיטַה קַצוּגִ'י, שנולד ב־1909 במחוז אישיקווה ופעל בתקופה של מיליטריזם יפני מתעצם לאורך שנות השלושים (הפלישה למנצ'וריה ב־1931, פרישת יפן מחבר הלאומים ב־1933 ומלחמת יפן־סין השנייה שהחלה ב־1937). צורו הושפע מזרם "הספרות הפרולטרית" ונודע בשירי סנריו אנטי־מלחמתיים. ב־1937 הוא נעצר על ידי משטרת הביטחון היפנית עקב פעילותו הספרותית, שהוגדרה כעבירה על "החוק לשמירת השלום", ומת בכלא בשנה שלאחר מכן, בגיל עשרים ותשע.
בין ששת השירים הבאים, שיובאו כדוגמה ליצירתו של צורו,^[4] אפשר לראות גם סנריו מהסוג הטיפוסי, שבו הנושא הוא אנושי לגמרי (חברתי, פוליטי או בין־אישי), וגם סנריו מסוג "קיומי" רחב יותר, שבו החוויה האנושית נבחנת כמו מבחוץ, מנקודת מבטו של עולם הטבע המשתומם עלינו במעין הייקו מהופך.

שביתה כללית – בין אם הדובדבן יפרח ובין אם לא

ゼネストだ花が咲かうが咲くまいがよ

zenesuto da hana ga sakō ga sakumai ga yo

במקור מדובר על "פרחים" (hana) ללא ציון סוג הפריחה, ובשירה היפנית המסורתית הכוונה במקרה כזה היא לפריחת הדובדבן. הצורה הדקדוקית במקור של "יפרח או לא", בליווי המילה yo שמשמשת כמעין סימן קריאה, משווה לשיר אופי של קריאת תיגר שמביעה נחישות לקיים את השביתה בכל תנאי.

כשמסתכלים מרחוק, צבע הדם יפה

遠くから見ると血の色美しい

tōku kara miru to chi no iro utsukushii

מי מסתכל על הדם ממרחק בטוח, במבט אסתטי? אולי משוררים, ואולי פוליטיקאים. אבל צדו השני של המטבע, שאותו השיר לא מבטא בגלוי, הוא שמישהו גם צריך להימצא במרכז האלימות ולדמם את הדם הזה; והמשורר הנוכחי השתייך כל חייו לצד של המדממים.

מניח את ספר הפילוסופיה ורואה בחלון: עלים חדשים

哲学の本伏せて見る窓の若葉

tetsugaku no hon fusete miru mado no wakaba

המילה fusete מציינת השכבה של ספר כשהעמודים הפתוחים כלפי מטה. "עלים חדשים": המילה במקור היא wakaba, מילולית "עלים צעירים" – כלומר העלים הירוקים הטריים שמלבלבים בקיץ – וזו גם מילה עונתית שמשמשת בהייקו מסורתי. המשמעויות בשיר המקורי יוצרות ניגוד בין ההתרחשות הקלה והספונטנית לבין הכובד הפיזי והתודעתי שבוודאי מאפיין את הספר המוזכר בו.

גם מעכשיו והלאה אל תתלונן, רומזת תעודת ההוקרה

これからも不平言ふなと表彰状

kore kara mo fuhei iu na to hyōshōjō

המסר האוניברסלי של כל הפרסים והמתנות שמחולקים על ידי בוסים באשר הם.

פסל חלל המלחמה האלוהי, ובדיוק מתחתיו – מובטל

軍神の像の真下の失業者

gunshin no zō no mashita no shitsugyōsha

המושג gunshin, מילולית "אל צבא" או "רוח צבא", מציין לוחם שהפגין גבורה עילאית ונפל בקרב. המונח יכול לשמש על דרך הדימוי בלבד, אבל במקרים מסוימים קיבלו גיבורים כאלה מעמד רשמי של אלים בדת השינטו והפכו למוקד של פולחן דתי. השערה מבוססת^[5] היא שהפסל המוזכר כאן הוא פסל ידוע בדמותו של הִירוֹסֶה טַקֶאוֹ  , גיבור מלחמת רוסיה־יפן, שנהרג ב־1904 והפך ל"אל הצבא" הראשון של יפן, ועבורו נבנה בעיר הולדתו מקדש שינטו כדי לשכן את רוחו. הפסל ניצב במיקום מרכזי בטוקיו עד 1947. במקור, המבנה התחבירי של השיר ממקד את תשומת הלב במובטל שמתחת לפסל, על ידי כך שכל המילים האחרות תלויות בו ומתארות אותו. המקבילה המדויקת בעברית לתחביר היפני היא: "המובטל שבדיוק מתחת לפסל של אל הצבא".

קול חליל השַׁקוּהַצִ'י: שיר־מוות של במבוק ירוק

尺八の音ぞ青竹の死の唄よ

shakuhachi no oto zo aodake no shi no uta yo

שקוהצ'י הוא כלי נגינה יפני מסורתי – חליל עשוי מגזע במבוק. הביטוי "במבוק ירוק" (aodake) מתייחס לגזע שזה עתה נחתך וצבעו הירוק הטבעי עדיין לא התחלף לחום. המושג "שיר־מוות" מאזכר את המסורת היפנית שבה אדם העומד למות כותב מילים אחרונות בצורת שיר קצר – סוגה שמכונה גִ'יסֵיי (辞世, "פרידה מהעולם") וכוללת מגוון צורות, בעיקר הייקו וטנקה (מבנה של 5-7-5-7-7 הברות). במקרה הזה, המנגינה היא השיר שבו חומר הגלם החי מקונן על הריגתו בידי האדם שעשה ממנו כלי לשימושו ולהנאתו; מילותיו האחרונות של הבמבוק הן מילותיו הראשונות של החליל.

מהדורה מקוונת | יוני 2023
דימוי: Stages of Fallout (illuminated), 2021, drawing, 7.5 x 11 inch, אדם ליאם רוז, מתוך מנגנוני הגנה
בקרוב יראה אור הספר הדיגיטלי "מחאה נגד הקיום" מאת דן בורנשטיין, שבו יוצגו מאה שירי סנריו של צורו בליווי הסברים מפורטים על כל שיר במקור היפני.

^[1] "The Way of Senryu", Today's Japan, vol. 3, no. 10 (October 1958)
^[2] שם המשפחה הוא קראי; במאמר זה השמות מופיעים בסדר היפני, שהוא הפוך מהמקובל בעברית.
^[3] "Why Nobody Likes Senryū", Orient/West, vol. 7, no. 3 (March 1962)
^[4] השירים מתורגמים מהגרסאות המופיעות באתר אאוֹזוֹרה בוּנקוֹ: www.aozora.gr.jp/cards/001674/files/54899_71675.html
^[5] https://blog.goo.ne.jp/akebonobashi1937/e/ca8b47e0988503f9a793b8e445543a41