מָמוּתָה

בקיץ של אותה שנה מת מבקר הספרות האחרון. הבריות לא זכרו את מותו. לא את מותו ולא את מותם של מבוקריו שהלכו לעולמם באותו קיץ זה אחר זה, במהירות מפתיעה, לא מוכנים להיפרד איש מיריבו. עם פטירתו של אחד באו בעקבותיו האחרים, דורשים להוסיף מילה אחרונה, לסגור חשבון, להתווכח עוד מעט בענייני השעה, נואשים מספרות של מטה. מותו של יחיאל ותיק היה חרישי, לא רק משום שהיה מבקר הספרות האחרון ולא נמצא מי שיספידו, אלא גם משום שאותם ימים ברוכי לוויות והספדים היו, ומשחלפו, נדחפו עורכי המוספים תשושים לחדריהם, משתעשעים בינם לבין עצמם בכינוי "הדֶּבֶר של הספרות" שהודבק לקיץ ההוא בישיבות המערכת.
לא הייתי מאוהביו של יחיאל. קינאתי בכל הכתבנים ששנאו אותו, בני תפנוקים שהתלוננו על מילים מרושעות שכתב על ספריהם, אלה שראה בהם בניו, בניה של הספרות, ולא חסך מהם שבטו, אלה שהפך בעל כורחו לשייכים. אחרי ארבעה ספרי שירה ידעתי כי שיריי שוליים מכדי שיחיאל יבחין בקיומם, יקרא בהם, שלא לומר יכתוב עליהם מילים מכל סוג שהוא, קיתונות ושבחים. בכל ספר התפללתי מחדש למטר עטו של יחיאל, אבל על ספריי כתבו הקבועים: כותבי רשימות שראו בספריי מלחמת ברירה, השלמת הכנסה, אלה שלא נכונו לקבל על עצמם את התואר מבקר ספרות ולפיכך לא הסתכנו בפעולה הנגזרת מן התואר – כתיבת ביקורות. הם כתבו על ספריי ממרחק בטוח, נמנעים מללוש בבשר המילים, משגיחים מרחוק על הפעלת המכונות. הם כתבו על ספריי כמו על מה שאין לו השלכות, גוף סינתטי שלא יוטמע בבשר הספרות. לעתים השתעשענו אני ושכני, משורר אף הוא, במחשבה שאת הביקורות על ספריי כתבו אלגוריתמים שהואבסו בדטאבייס של קלישאות: מיזוג בין קודש לחול, אמונה באמצעות השירה, פשרה בין גבוה לנמוך, איפוק ודיוק, התכת הכאב בהומור. קיצורו של דבר, לא היללו ולא קטלו, לא למדו ולא לימדו. פועל חדש, נבזי, הסתנן אל עבודתם של מבקרי הספרות: הם שיקפו. אחרי ארבעה ספרים וחמש ביקורות ידעתי שגורלי הספרותי הוא להימחץ בתווך, לא די זקן כדי למות או לחלות ולזכות למחוות, ולא די צעיר כדי להתגלות.
ובכל זאת הספרות היתה ביתי היחיד. מבלי שפתחו לי את הדלת, מבלי שהציבו בה כיסא עם שמי. הייתי שייך אליה מהצד הנטרף של שרשרת המזון. עשב עיקש תחת עפר רגליהם של טורפים. מעט אחרי שיצא ספרי השני, באחר צהריים גשום בסוף העשור הקודם, חזרתי הביתה מלווייתו של גדול המשוררים, פנחס בן חנה. איש ערירי. לא נשא אישה ולא הביא ילדים שיאמרו עליו קדיש. אבי היה בחיים, את בית הכנסת לא פקדתי עוד, בקושי שמרתי י"ד מצווֹת מתרי"ג. הצטערתי בשביל פנחס בן חנה, שהלך מעולם של מטה ואיש לא יגיש לו סיוע בבית דין של מעלה. סיימתי את ארוחתי ומלמלתי את ברכת המזון. כשסיימתי, נעמדתי ודקלמתי לעילוי נשמתו, קורא מתוך הזיכרון, את נוסח תפילת האשכבה שנהגתי לומר על בני משפחה שנפטרו. פנחס בן חנה קנה מקום בלבי ובשפתיי, שהוסיפו להתפלל לעילוי נשמתו עד תום שנת האבל. בסוף השנה יצא פנחס מתפילותיי, ונכנסו תחתיו אחרים: דליה בת מיכל, דוד בן פנינה, מרים בת זהבה. בתחילה התפללתי על העריריים בלבד, אבל בהמשך אימצתי נוספים, מסתכל בתצלומי הצאצאים בעיתונים, משתכנע שגם אלה לא יתמסרו לעבודת עילוי נשמות הוריהם.
את יחיאל בן מניה הוספתי לרשימה עם מותו בכ' אלול, שמיני במניין הנשמות הכותבות של אותה שנה, לא מצליח להתעלם מכך ששמו מופיע אצלי בתפילה מיד אחר הסופרת ששנא. זכרתי שכמה שנים קודם לכן המו"ל שלי, ציוני נלהב, סיפר לי בזעזוע שבנו של יחיאל עוזב את הארץ. הבן היה סטודנט. כל מי שהיה לו כוח ופנסיה אז כבר הבין שלילדים שלו לא יהיו לא כוח ולא פנסיה, אם הוא לא יתעשת וישלח אותם הרחק מהחלום הציוני, לתואר מתקדם במקום רחוק. אבל הבן של יחיאל נשאר שם, אפילו שבעה לא ישב. הגיע ללוויה ונסע. בכל יום הקפדתי לאכול לחם, לברך ברכת המזון, בסופה הייתי נעמד ואומר את נוסח התפילה: "המרחם על כל בריותיו הוא יחוס ויחמול וירחם על נפש רוח ונשמה שנפטרה בשם טוב מן העולם, פלוני בן פלונית, רוח אדוני תניחהו בגן עדן, הוא וכל בני ישראל השוכבים עימו בכלל הרחמים והסליחות וכן יהי רצון ונאמר אמן".
ספר שיריי החמישי דבש האומץ ראה אור בכ"ח אלול, ערב ראש השנה. עם סיום השיעורים בבית הספר בו לימדתי רצתי לבית ההוצאה ומצאתי אותו נטוש. המוציא לאור, איש זקן וטוב לב, כבר הלך לביתו. על שולחן המזכירה הותיר שלושים עותקים כפי שסוכם בחוזה, עליהם הודבק פתק בכתב ידו – "שנה טובה ומתוקה". בא לברך ובכל זאת יצא מקלל. לא מזל טוב, לא בהצלחה, ודאי לא לזכות היא לנו. גם לא מילים מעשיות, למשל "לאחר החג נוציא את העותקים לחנויות" או "הספרים נשלחו לעיתונות". דבש האומץ היה הספר השלישי שהוצאתי בהוצאה זו, ולכן דמי ההשתתפות שנדרשתי לשלם היו נמוכים מאלה שגבו בתי הוצאה אחרים. כשידידיי המשוררים בירכו אותי על הספר הקרב, לא יכולתי להודות בכך ששילמתי על ההדפסה. הם מצדם חשבו שאני נשאר בבית ההוצאה הזה, שלא מוציא את הספרים לחנויות מחשש שיחזרו פגומים ולא שולח עותקים לעיתונאים שהם "עם טיפש", משום שכאן אני בן בית, וודאי לא צריך לשלם, וגם זה משהו. השארתי צ'ק דחוי על יתרת הסכום, הכנסתי כמה ספרים אל תיקי, את היתר נטלתי תחת בית שחיי ויצאתי.
החגים נדחפו. חילקתי את שלושים העותקים בין בני משפחה וחברים. רכשתי עוד עשרים בחמישים אחוז מהמחיר הקטלוגי. בל' חשוון יום שישי קמתי מאוחר, יצאתי להליכה, הכנסתי את העיתון, אכלתי ארוחת בוקר והתיישבתי מול המחשב. בצהריים חיפשתי את הטלפון כדי להתקשר לאחל שבת שלום להורים. אמי הרימה את הטלפון. "אמרתי לך שהספר הזה הוא משהו אחר!" "אמא?" והיא "שמעת אותי?!", "את מדברת איתי?" "איתך, איתך, עם מי אני יכולה לדבר" "מה שלומך אמא?" "מה שלומי?! מה שלומך זו השאלה! כל החברות שלי התקשרו ואמרו שהן רוצות עותק מהספר בהקדשת המחבר". הקוראות האדוקות ביותר של שיריי היו קבוצת החברות של אמי. "אין בעיה, כמה עותקים להכין לך?" "תגיד לי, אתה בכלל פתחת עיתון הבוקר?" ניגשתי לשולחן ודגדגתי בין אצבעותיי את המוסף הספרותי. "עמוד שלוש", אמרה וניתקה. בעמוד שלוש הופיעה הביקורת. לא ציפיתי לביקורת בשלב מוקדם שכזה ולכזו לא ציפיתי בכלל. בדרך כלל עוברים לפחות שלושה חודשים עד שהמבקר הקבוע נזכר, חדל להתפתל, אך זו לא היתה ביקורת שנכתבה כחלק מטור. לא קצרה. ארוכה, מתפרשת על העמוד כולו, אפשר היה להרגיש שלא נכתבה מפאת נדנוד או חובה. תמונת הכריכה מוקמה בצדה הפנימי של הכפולה. מעולם לא שוחחנו, אבל הכרתי את שמו של הכותב, מבקר מוערך, שנעץ מחטים דקות בכוונותיי כמו בוורידים דקים מבעד לעור שקוף. המבקר שהשיב לי מבט נדיב, שקשר אותי לאבותיי הכותבים, ששיבח, שהעיר, שהזהיר. המבקר שעצר את המוזיקה והחזיק עבורי כיסא.
מהכל אני זוכר שלווה, מנוחה מתוקה בגוף בשבועות לאחר מכן. יום בא ויום הלך, המוציא לאור התקשר לברך, אני ושכני המשורר ישבנו בקרים ארוכים, מוצצים כל טיפת מח ושומן מעצמות המילים. בסוף החודש הסרתי בזהירות את הביקורת מלוח המודעות בחדר המורים, והחלקתי אותה אל ניילונית הדפים בתיקי. אמי אספה מחברותיה חמישה עותקים נוספים שנשמרו עבורה.
הפתעת הביקורת הראשונה הייתה גדולה עד כדי שהשנייה הפכה לכמעט צפויה. מוסף סוף השבוע של העיתון הדתי. הגודל גודל רצנזיה, המבקר מבקר קבוע, אבל המילים נכתבו בשמחה, לא יצאו ידי חובה. "רוחץ במעיינות החמים של השפה", הוא כתב, "חושף את מקורותיה העתיקים של שירת האמונה". שמחתי יתר על המידה. שכני המשורר הרגיש את התהום נפערת בינינו. הצעתי לו לחכות בסבלנות, הכותבים בדמעה ברינה יקצורו. בביקורת השלישית התחלתי לחשוד. ברשימה יפהפייה טענה כותבת רשימות ותיקה כי "הזיכרון הוא עדשת הספר, והוא המאפשר למשורר לסובב את הקורא מצד לצד ולא להתיר לו מנוחה". הזמנות לפסטיבלים הגיעו, טלפונים ממשוררים שביקשו ממני לקרוא בהשקות של ספריהם, מהדורה צנועה נוספת הודפסה, שני מורים אמרו לי שקראו שירים שלי בעיתון סוף השבוע, כשכלל לא פרסמתי. כתב עת ותיק פרסם שלושה שירים מתוך הספר, אשר נשלחו לו חמישה-עשר חודשים קודם לכן. עדויות לא הגיעו, ראיות לא נמצאו. האביב חלף, החשדות הלכו ונערמו.
בקיץ שבתי לכתוב. הספרות חזרה לענייניה, היחסים ביני ובין שכני הוטבו. מספר האזכורים של שמי במנוע החיפוש השליש את עצמו. קיוויתי שהספר ימשיך להדהד, שקוראים ימשיכו לחפש עותקים בחנויות, אבל הספרות הוסיפה לטחון טחנות קמח ובינתיים מחוות רבות הוקדשו למשוררים שנשכחו, שנזנחו, הנעים והנדים התיישבו. לילה אחד בא בחלומי ותיק, ישב אל שולחן המטבח בביתי והביט על הכיריים. כעבור דקה או שתיים התקרבתי אליו, נושא על מגש בורקס עלים, ביצה קשה, עגבנייה, מלפפון חמוץ וטחינה. הנחתי בפניו את המנה שהזמין ויצאתי מן החדר. יחיאל אכל את ארוחתו תוך כדי קריאה בעיתוני הבוקר. כשסיים, קינח את פיו במפית חד-פעמית של מזנון, קיפל את העיתונים תחת זרועו ויצא דרך דלת המקרר מבלי לשלם. בבוקר קמתי, חושב כי בעוד כמה שבועות ימלאו כנראה אחד-עשר חודשים למותו, מועד אזכרתו. המועד בו מפסיקים לומר את תפילת האשכבה למשך שבוע, ולאחר מכן נוהגים לומר אותה שלושה שבועות נוספים, עד סיום שנת האבל. "משפט רשע י"ב חודש" מלמלתי, שולה מהזיכרון את טעם ההפסקה. ותיק הגיע להזכיר.
כל אותו שבוע חשבתי על יחיאל ותיק, מָמוּתָה שלא נתנה דעתה על זה שהתבונן בה. התגעגעתי אל האיש שמעולם לא פגשתי, האחרון עם הדם הכחול, מבקר הספרות שהחמיץ את זמני רגע לפני בואו, שהוזמן לחגיגתי ולא זכה. הייתי כה טרוד בו, שכאשר הגיע שוב לחלומי כעבור כמה לילות, התנפלתי עליו בשאלות. הוא ישב על ספסל רחוב במסדרון הכניסה אצלי בבית וקרא. כשפניתי אליו הוא הרים את עיניו, "סליחה, אני מכיר את אדוני?" "לא", השבתי. הוא השיב את עיניו לעיתון. עמדתי מעליו, ממתין לתשומת לבו. "שקרנים סרוחים!" הוא ירק, "מה קרה?" שאלתי. הוא לא השיב, רק המשיך לגדף. אחרי שעה קלה הרים את עיניו "לי אתה מחכה?" "כן", אמרתי. "מה כתבתי עליך?" "לא כתבת". "וכמה פעמים התקשרת?" "לא התקשרתי". "משהו שלקחתי בהקפה?" "אין חוב", אמרתי. "לא זוכר", אמר ויצא.
למחרת בשעות הצהריים צלצל אליי חבר כנסת לשעבר, פעיל ציבור קשיש שהיה אחראי מטעם המדינה למתן הודעות לזוכים בפרסים ספרותיים, הם היו אוהבים להודיע שהתקשר ולא להמשיך לספר על דבר הזכייה. צלצולו היה סינקדוכת האושר כולו. הוא אמר את שמו וחיכה שאשלים עבורו את המשפט. שתקתי. הוא הודיע שזכיתי בפרס ראש הממשלה ואני הודיתי לו שצלצל, איחלתי לו בריאות וסגרתי. בדקתי באינטרנט אם כבר התפרסמה רשימת הזוכים באתרי החדשות. מוקדם מדי, ייקח כמה ימים. שוב יש למה לחכות. באותו לילה ציפיתי לו. "שמעת?" שאלתי אותו, הוא עמד ליד חלון חדר השינה שלי ואיפר אל המרפסת של השכנים, הסתכל אל מגרש הכדורסל ממול וגחך, "אז מה, הפכת למפריס פרסים?" "אז מה, עכשיו אתה מכיר אותי?" השבתי, "מהעיתון" הוא נשף. "חשוב להישאר מעודכן". "ועליי, קראת?" שאלתי "דבש האומץ" ענה. "קראת?" העזתי, "שנה מוצלחת בשבילך" הוא התחמק, "חיכיתי לה שני עשורים" השבתי. הוא שאף שוב מהסיגריה, "אני הולך". קמתי אליו "אולי תישאר? נדבר קצת על מה שחדש בספרות". הוא הביט בי בתמיהה, "ספרות לא מעניינת אותי". "אבל אתה מסתובב עם עיתונים בכיס, קורא את כל הביקורות, שומר גזירים, ראיתי". הוא זרק את הבדל והפטיר, "סוגר חשבונות".
דבר ראשון בבוקר בדקתי את תאריך האזכרה, ערב כ' אב. יום חמישי בערב. הטמטום חנק אותי. שלוש ביקורות, פרס, ולא הבנתי, ולא אמרתי דבר. הָרָעֵב טורף את שמוגש לו, לא שואל, לא לכתחילה ולא בדיעבד אודות היד המאכילה. בבטן נפוחה חישבתי את השנה לאחור, מחפש את מקור העיוורון, מתמקם שוב בעליבות של הספרות. הָרִימה שוב נזכרה שהיא לא הגוף, שהיא בגוף. תמיד היא צצה בסוף, העליבות המחורבנת של הספרות, הטיפה הסרוחה, המקור היחיד. חיכיתי ללילה כדי לדבר איתו, אבל בלילה באו סיוטים תחת החלומות: הייתי בעל דוכן עיתונים ולא ידעתי לקרוא. לקוחות עצרו וביקשו את העיתון הזה ואת העיתון ההוא ולא ידעתי מאיזו ערימה להגיש להם. למחרת לא הכנסתי את העיתון הביתה, יצאתי ללמד בראש כואב, כבודי המנוקב נקרע מעליי. לא ידעתי איך אשרוד את היום, לא ידעתי מה יקרה אם יחיאל לא יופיע שוב. אכלתי כריכים ברווחים צפופים, מברך ברכת המזון פעם בשעתיים, משדל אותו להראות לי פנים. לקראת ערב חזרתי הביתה, התיישבתי על הכיסא במטבח ונרדמתי מיד. לא חלמתי דבר. לפנות בוקר התעוררתי בעיניים יבשות, לא יכולתי להפנות מבט אל המחשב. נכנסתי להתקלח, אחר כך הרתחתי מים לקפה. ביום רביעי אני לא מלמד. הוצאתי את דבש האומץ, פתחתי בשיר הראשון והתחלתי לקרוא, מדלג על עוד ועוד הברות משורה לשורה, מתחבא מפני המבוכה, סוגר את הספר כמו חלונית גלישה פרטית. הספר לא היה רע, אלא שהשירה היא ניסיון לקפוץ לגובה, לכן אין לה ברירה אלא להיתפס בנחיתה, רק אחרי הקפיצה עצמה.
"אני לא ביקשתי ממך טובות!" צעקתי עליו כשהתיישב על מיטתי בלילה, כבד ורחב. "זה הכול אתה סידרת! דחוף לך לסגור חובות!" הוא שתק. "בשביל מה אתה בא לכאן? יש עוד חובות לסגור? מחכה שאודה לך?" כריות אצבעותיו נעו רצוא ושוב, מבטו העמיק בדוגמאות הריצוף הסטנדרטי. "שנים חיכיתי לשמוע את האמת ואתה גזלת את ההזדמנות הזו ממני". הוא נאנח וכחכח בגרונו, "באתי לבקש ממך להפסיק עם האשכבות". "אני יודע שמחר היום האחרון", עניתי בחצי פה. "תודה", אמר, מהדק את הכנף הימנית של מעיל הרוח הכחול סביב גופו. "הפסקה לשבוע ועוד שלושה אחר כך". הוא הפנה אליי את ראשו, "אין צורך". "למה?" שאלתי. "אתה מעכב אותי, אני צריך להמשיך". "שנים עיכבת אותי, יחיאל. שלחתי את כל הספרים ואתה קיבלת, אבל מעולם לא קראת, לא כתבת". "זה לא היה הזמן", הוא חתך אותי. "אבל למה, יחיאל? למה פרוטקציה? למה לא לתת לי להתקבל כמו כולם?" "איך כולם מתקבלים?" הוא שאל. שתקתי. "מה אתה חושב? שהתקשרתי לעורך והכרחתי אותו שיושיב מישהו שיכתוב עליך? שנכנסתי בגופו של כותב הרשימות החדש? שהחלפתי נוסחים לפני ההורדה לדפוס?" "אז מה עשית?" התעקשתי. הוא הניח את כף ידו הימנית על אמת ידי. "אל תתערב בעבודה שלי", ידו נשמטה אל הרצפה, "אני דווקא די בקיא בסידור, אבל לא הכרתי את התפילה הזו שאתה אומר". "נוהג של עדות המזרח", אמרתי. עיניו החכמות התמלאו צחוק, "עכשיו אתה אומר?!" לשתי את מצחי בין אצבעותיי בעייפות. "תעזוב את זה", הוא אמר, "אל תעשה חשבונות לא לך". "אבל השפע הזה, מה אם הוא לא שלי?" אמרתי, מנסה למשוך זמן, לדחוף אותו לפינה, להוציא ממנו בכוח הודאה או הכחשה. הוא נעמד, משך את קצות מכנסיו ונשען על אדן החלון הפתוח. החשכה נכוותה, מצטמצמת מתחום העיר אל רחובות השכונה. אורות כתומים ראשונים האירו את פניו. "אתה הולך?" שאלתי, מזהה את הכתב של גופו. הוא לא הפנה אליי מבט, לא ענה. "אבל תבוא שוב?", חישבתי את הקץ. "בהזדמנות", הוא הזדקף, "תכף יחלקו עיתונים".

מהדורה מקוונת | יוני, 2018
דימוי: מתוך ריאליזם חברתי, אנה לוקשבסקי, לאה דיקלה, שמן על בד, 120/90, 2017