מארג: מרצפת 4/10
12.6.15 מישהו סרג לגזעי העצים שרוולים. זה שקרוב אליי: קְרוֹשֶׁה משולב באניצים. הסבר: פס קרושה לבן-קרם (2 שורות), אניצי צמר ירקרקים משולבים בכדורוני תכלת, ירוק, כתום. פס קרושה אפור (3 שורות), אניצי צמר, וכך הלאה: בערך 35 שכבות (לבן, אניצים, אפור). כל שאר העצים לבושים היום גם הם בכל מיני טקסטורות וצבעים. כל אחד שונה. 12 עצים בגן. משונה שדווקא עכשיו שמתי לב וספרתי אותם. הסריגה – מניעה אותי אחרת. משוטטת יותר, סופרת יותר (מוזיקלית יותר?).
1.7.2015 העץ הסמוך אליי עטוף בצעיף סרוג כחול-לבן, לב גדול במרכזו והמוני לבבות קטנים סביבו: ריבועים של לבן ובתוכם לב כחול.
באותה השנה שבה ישבתי ב"כיכר הבימה" נפשי נקשרה במכנסי הגזעים ובשרוולי הענפים הצבעוניים, שהיה בהם יופי בלתי מהוקצע – תמוה ונטול שם. חשתי שיד אנשים קרובים לי נגעה בעיר, נוכחת לא נוכחת במקום, מותירה חותם קל לפרימה שאינו מוטבע בשטח, חותם כמו-אגבי, נטול היגיון ברור, מעורר מחשבה ומערער את תחושת הציבוריות, זו שמשחר הימים נחשבת בפילוסופיה לנפרדת מן הביתיות. התיחום הברור לכאורה של המרחב מיטשטש במעשה האריגה הזה, ודבר-מה בנאיביות שלו מאתגר את הכיכר המסוגננת, המהונדסת במשולשים ובריבועים סדורים, וחובר להשתרגות האקראית החופשית של צמחי החוף בצדה הדרומי של הגינה, למשחקי הילדים בארגז החול.
אך מלבושי העצים אינם חושפים רק את האקראי והחופשי שבולט לעין, אלא גם את הגודש הסמוי המסרב לקווים מהונדסים, שקיים בעצם בכל מקום: בפרטי המרצפות על פיצולי הכורכר העדינים בהן, זכר לרוחות הים והמדבר, זכר לעירוב של מים, חולות ושלדי יצורים שנעשים לעיסה אחת, סלעית; בזוויות האינסוף הנפתלות של עלעלי העצים, המניעים את גופם בנהייתם אל השמש; אפילו בפרחי הנוי הממושטרים בערוגות הצפוניות ("ערוגות ורסאי"), הקמלים תדיר ככומסי סוד הסרבנות; גם בתנועות הפועלים, הבלתי-ניתנות-לשליטה-מוחלטת, בזיעתם, בלשונם; אפילו בחריקת כינור שבוקעת מן הרמקולים הטמונים במדרגות הגינה המונמכת. שערות זנב הסוס הטוויות בה זועקות את שאיפתן לחופש דרך ומבעד שורות התווים.
למעשה הסריגה האורבני יש קהילה ומסורת בת כמה עשרות שנים שהחלה ביוסטון, טקסס, והתרחבה לעשייה חברתית כלל-עולמית. הוא מכונה "סריגרפיטי", "הפצצת צמר" או "סערת צמר", ונחשב לאמנות רחוב. סורגות עירוניות רבות פועלות באופן מינורי, כמו ללא מטרה, בהחצנה של פעולה נשית-מסורתית שהויה במרחב התזזיתי-עירוני. ומעניין שהמקרים הללו, שאינם אקטיביסטיים במובן הצר של המילה, מעוררים זעם מוסדי והיתקלויות עם כוחות שיטור. בקיץ 2012, למשל, נקלעו סורגות ב"כיכר הבימה" לעימות עם פקחי עירייה שהתנגדו לשרוולים הצבעוניים, חסרי האחידות, שמלאכת היד הפרוביזורית ניכרת בהם, וכמוה גם המשוקעות הלא-מובנת במונחים כלכליים בכל שורת סריגה, בכל עין נוספת, המצטברות לכדי מעטה שיתהווה ויימוג, ייארג וייפרם, יתבלה מגשמי החורף ומן השמש התופתית של הקיץ ויתפורר, יינשא על זרמי רוח וייטמע בסדקי המרצפות, במגרעות האספלט, במעט האדמה שנותרה סביב.
האמנית אולק (Olek) כיסתה את השור הפורץ של וול סטריט בצמר, יצרה מיצב למען נערות חסרות בית בהודו ופרצה למוזיאון תת-ימי כדי לסרוג סביב אחד הפסלים המוצבים שם ולהעיר תשומת לב לפגיעה של המוזיאון ביצורי הים. לאחרונה סרגה בית ורוד, יחד עם נשים פליטות באירופה, סוריות ברובן. הן סרגו נראוּת למצוקתן וליופיין ולזכותן לחיים. הפרויקט, Our Pink House שמו, גם אפשר להן להשתכר, לנוע מחוץ למחנה הפליטים, להיות עם הילדים באווירה פתוחה ולחבור אישה לאישה בסריגתן מעבר לקִרבוֹת לאומיות או אתניות. ולו לזמן מה. עתה מצויה עימה משפחה שנמלטה מאוקראינה.
אני חושבת על אלימות שבוקעת דווקא לנוכח מי שנוקטים הימנעות מאלימות.
מי שנמנע מאלימות, ברצותו ושלא ברצותו, גם מטיף לאי-אלימות וחושף את אלימות סביבתו. כפי הנראה, זו הכרה קשה מנשוא. המגע עם האלימות שבתוכנו הוא בלתי נסבל.
אני שבה אל הסורגות העירוניות. אמנם המסורת שלהן היא צעירה, אבל להתערבותה המאתגרת של פעולת המארג בפעילות הציבורית מסורת עתיקה. ולטר בנימין ראה בפנלופה דמות שהטרימה את המעשה הספרותי של פרוסט כמי שפורמת את המארג הספרותי באודיסאה – ותובעת את תשומת הלב לאשר נמסר בדרכים ליליות, מסוות וחמקמקות. פנלופה היא מודל מופשט לפעולתן של נשים רבות בספרוּת שמשתמשות במארג על מנת לומר את שלא-ניתן-לומר משום שכבר הורגלנו באין-לשון, משום שכרתו לנו אותה או אנסו אותה לשיתוק. כך במקרה של פילומנה, האורגת את עדותה על האונס-במשפחה שעברה, באותו שטיח מופלא הנשלח ככתב סתרים לאחותה.
(ואנו, אחיותיה, האם למדנו לקרוא?)
לא פעם האורגות המיתיות מבטאות את צפונות הלב של איש הרוח שמפקיד בידיהן את מה שאסור לו לומר בריש גלי. כך במקרה של ארכנה ואובידיוס – שניהם העזו לספר על עוולות. היא במארג המופתי שטוותה ובו תיאורי שקרים, אונס וביזה בידי ממסד מושחת, והוא במארג שירתו החדשני, שעובר מרצפים היסטוריים להטלאה של סיפורי מטמורפוזות וגלגול. סיפורים שמבליטים מעשי דיכוי ועינוי. ארכנה נענשה בהפיכתה לעכבישה שטווה אַין, קורים-קורים של עמל נטול שם, נטול סיפור. אובידיוס נענש בגלות חרופה כשאיש אינו משיב למכתביו, לאותה "שירת העצבת" היפהפייה שכתב.
הם – הגולים, השתוקים – מלמדים שמה שלא ניתן לומר באופן ישיר מצוי כמין קורים שקופים בין המילים המורשות. גם בין הבניינים הרשמיים, בשולי הרחוב ובסִפי כיכרות הערים, גם בעיני-הסריגה החוברות זו לזו ועוטפות עצי גינה וספסלי רחוב.
במקורות היווניים האריגה היתה מותרת רק לנשים, ומופיעה בסיפורים על אלות ובנות מוות. אבל גם הסיפור נחשב למארג, והמשורר, הומרוס, לאורג. המצרים נחשבים לממציאי האריגה, והיא בוצעה גם בידי גברים וגם בידי נשים. לא פעם פיקחה אישה על צוות של עובדים. במידע האנציקלופדי קיימות התייחסויות מגדריות רק במרומז, אך הסיפורים שמשתלשלים מהן מפעימים; הם דורשים לצאת למסע אחר, אל עבר מה שלא נאמר או נאמר אך במשורה.
Collection, Tate Modern, London; Photo George Erml; Courtesy, Lenore G. Tawney Foundation
לאחר שיטוט בין יצירות קלאסיות שמוקדשות לאורגות מיתיות – הלנה, המוירות, קליפסו, פילומנה וארכנה (וגם לגלגוליהן המאוחרים במיתוסים נורדיים) – אני מוצאת את עצמי מתרגשת עד דמעות דווקא מן הווילון המודרניסטי Lekythos של אמנית האריגה האמריקאית לנור טאוני. אנני אלברס, מחלוצת אמניות והוגות הטקסטיל במאה ה-20, מציינת את טאוני בתור פסלת-אורגת חדשנית, שיש ביצירתה מגע עם צורות אריגה קדומות ומורכבות שנעלמו.[1]
כשנים-עשר סיבי פשתן בגוון בז' תלויים ברפיון ממוט עץ דק כמעין שתי רפוי, נטול דופן. מוט העץ נדמה לענף לא מעובד, שתלוי בעצמו מן התקרה בעזרת שני חוטי-חבל, כמין נדנדה. גודל המארג יכול להתאים לחלון מלבני אורכי רחב. כשכבה נוספת מעל חוטי השתי האנכיים שזורים חוטים נוספים באותו גוון. בתחילה הם מקבילים לחוטים התחתונים מבחינת רוחב פריסתם ואז הולכים ומצטופפים, עד שהם מתקבצים בטכניקה מיוחדת. אפשר לדמות אותם למין קוקו ארוך שמוט של אישה שמתבוננת אל הרחוב.
במונוכרומטיות המעבדת שקיפויות מזכיר הווילון הזה מעשה של עכבישה. כאילו אספה טאוני ברכּוּת עוצמתית את כל השתוק הארוג בין ובתוך התרבות; כאילו ליקטה את כל שנזעק מבלי שידעו לשמוע; כאילו הקשיבה לדמעות השזורות ונתנה להן צורה, ונתנה לנו להתבונן מתוכה החוצה אל עצמנו.
אני שבה אל אנני אלברס, ילידת גרמניה (1899). אמנם מוזיאון טייט מודרן בלונדון הציג לאחרונה תערוכת רטרוספקטיבה גדולה שלה. אולם לאלברס – אחת הנשים הראשונות בבית הספר באוהאוס – לא ניתן ללמוד בחלק מן המחלקות שלא היו פתוחות בפני נשים, והיא התקבלה לבסוף לאחר קשיים למחלקת הטקסטיל. בתחילה נרתעה מן הגורל (אני יכולה לחוש בגוש העלבון הצורב המתכנס בגרון) ואזי התיידדה עימו, למדה את חומריו, את אילוציו, והחלה מתוכו להיות ליוצרת, למורה ולהוגה. לימים הפכה לראש מגמת הטקסטיל בבית הספר ולאחר מכן לאמנית, חושבת ומעצבת טקסטיל ידועה.
אלברס כותבת על היחס בין אדריכלות לבין האריגה. אדריכלות רוצה לתפוס את הנצח, את הקיום היציב הבלתי משתנה (בטעות חמורה יש שחושבים שזו הוויה).
אריגה דומה לאדריכלות בהרבה מאוד מובנים, לדבריה, אבל היא באה במגע חי, רוטט, עם החולף.
רישומים, עדי שורק
ביני לבין עצמי אני תוהה אם לא רצוי שאכריע כיצד לכתוב את המרצפות ב"עיר מקלט" – כאדריכלית או כמעצבת טקסטיל, כבנאית או כאורגת – כאילו אפשרות אחת מסירה את השנייה. כשהתחלתי לכתוב את הדברים האלו, היתה הכתיבה כרוכה במחשבה האדריכלית – ספרתי את המרצפות המכסות על המקלטים, ורציתי לכתוב את הטקסט כמעין מרצפות על פי אותה ספירה. המחשבה להעמיד מקלט במילים אמנם קשורה באדריכלות, אבל יותר ויותר תצורת המארג הלכה וצברה נפח, והתחלתי לחוש כיצד אני נעה בין המרצפות כמו עם חוט ואז עוזבת וממשיכה עם חוט נוסף, אחר כך שבה לחוט הקודם או לאחד אחר שהותרתי מאחור, ושההצטברות של הטקסט קשורה יותר בהתפרשות ופחות בהנחה נסיבתית של דבר על דבר. הקירוב שאלברס קירבה בין אריגה ואדריכלות מותיר אותי קשובה יותר ונכונה יותר לנסיינות בחינת הקשרים. אולי בסופו של דבר פרקטיקה אחת תורגש יותר בטקסט שלי ו"תטפס" על השנייה, אבל אולי הן דווקא ישתרגו זו בזו, יישזרו וייפרמו יחדיו.
"שהוא מלשון אריגה, שבכל מסכתא הוא אורג כל הלכות ודינים השייכים לעניין זה כמו אורג בגד" (אלעזר רוקח, "מעשה רוקח")
חכמי התלמוד תפסו את עצמם כאורגים וקראו לפרקי הטקסט "מסכת". הם שזרו הלכות ודינים באגדות, שהן דרכים אחרות להורות דרך ולהבין חוק.
המארג האגדי נדרש כדי לבתק קשרים ממיתים – אך על מנת להבין זאת, עלינו ללכת אחורה, אל אחד החוקים המשונים ביותר שנקבעו במקרא לגבי השהיה בעיר המקלט.
חוק זה קובע שמשך השהות בעיר המקלט תלוי באורך חייו של הכוהן הגדול – משזה מת מותר לרוצח בשוגג לצאת מן העיר. מות הכוהן קובע, אם כן, באופן שרירותי אם נהיה בעיר המקלט חצי שנה או עשרים שנה. כך נוצר בעיר המקלט קשר חדש, מעין חבל טבור של מוות שעל פיו חייו החופשיים של אדם אחד תלויים במותו של אדם אחר. בעקבות החוק הזה מניחים החכמים שתושבי עיר המקלט יתפללו למותו של הכוהן. התפילות נחשבות לחרבות פעילות, המסוגלות להזיק (באותם זמנים לא שכחו את כוחן של מילים).
כך פוגש מי שנקלט בעיר המקלט – תשוקות של הרג במזיד.
כאן נכנסת אגדת נגד שמובאת בידי הדרשנים: על מנת לבתק את קשר הדם הרצחני ששב ונוצר בערי המקלט מופיעה אמו של הכוהן הגדול בשער. על פי האגדה, אמהות הכוהנים סיפקו "מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו" (מכות, יא ע"א). לרוב מפרשים "מחיה" בתור מזון טוב וכסות בתור בגדים חמים ונעימים שיאפשרו לתושבי עיר המקלט שהות נעימה וטובה, אשר תסיט אותם ממחשבות הזדון על בניהן. אבל בטרמינולוגיה של סוגיית עיר המקלט, המונח "חיוּת" קשור בלימוד, ולכן החיות שמספקות אמות הכהנים היא אפשרות העיון, הקריאה, הפרשנות. בכניסתן האגדית לשעריה של עיר המקלט התלמודית מחלקות האמהות את האגדה עצמה, כלומר את פעולת היצירה – כדרך פרשנית מיוחדת. זו מסיטה את שושלת האב מן המעגליות הרצחנית, המופיעה גם בעיר המקלט עצמה.
הכסות שמחלקות האמהות מערטלת מצורות כוח רגילות. היא נכנסת במין חוסר ענייניות, מעלה חיוך (או תמיהה) על השפתיים, וכך חושפת את אימת האלימות במזיד השוכנת במחשכים, וכן קשרים בעייתיים שמתקיימים במערכי חוק פטריארכליים. מוזרותה וחוסר ההקשר הברור שלה שייכים לפעולה המיוחדת של האגדה, שפותחת את הפרשנות אל מרחב החלום – אל מרחב דמיון שיתופי החורג אל סדר גבוה מן האפשר, ובכל זאת, כזה שאיננו אוטופי במובן המצמית, הנוטה להתגלגל בעצמו לאלימות.
אני תוהה על האגדה ביחס לאמהות: מדוע היא נטועה בתוך הסוגיה של עיר המקלט? האם אמו של הכוהן הופכת כך במובן מה לאמם של הרוצחים בשוגג, ומאמצת אותם כמעין אחים חורגים לבנה שלה? האם כך הן, האמהות, מתווספות כרכיב במשפחתיות ההיברידית של עיר המקלט? איזו לשון מוסרת אם כן אמו של הכוהן הגדול? האין זו שפת האם נטולת המובן הפשוט, שהיא פעימת הנשימה והטפיחה על הגב המחקה את הדופק בעת הרדמת התינוק, והיא המזון והלבוש, מה שעובר כחוטים בין המילים?
האם שפת האגדה האמהית היא בבחינת מותרות כמין "מגדנות ובגד"? שהרי היא דבר-מה משעשע, משונה ומעורר חיבה המחולק לקוראים בנדיבות פזרנית – פרט שאינו בבחינת הכרח (פסוק-חוק) אלא דווקא מִפסק, מרווח תמוה מעט, ולכן גם מקופלת בו רווחה, מחווה המזמינה להתרווחות, לנסיגה מסוימת מן הרכינה מעל הטקסט, להחלפת מבט בין הפרשניות והפרשנים, כמי ששומעים במשותף חידוד, או נזכרים בריחו של תבשיל ובמעטפת של בגד שבה, למעשה, הם מצויים.
ייתכן כי בכלכלת היחסים החליפית של עיר המקלט, הבאה להעמיד מתווה אורבני מוּתק, דומה לרגיל אך גם שונה ממנו במובהק, אותה אי-הכרחיות היא ההכרחית. האגדה מצויה כאן כרכיב של חיוּת בדיוק כמו אוויר לנשימה, אור השמש, מזון וכסות.
כשאני חוזרת מהתלמוד אל כיכר הבימה, אני חושבת על שרוולי העצים הסרוגים כעל אגדה. עין ועוד עין, שורה ועוד שורה, הם מכסים את מרחבי המובן מאליו, מגלים בהם אזורים למחשבה.
יום רביעי, 1.7.2015 גם בברלין ראיתי עץ אחד עטוף צעיף… ושמחתי.
יום ג', 7.7.15 קוצצים את הדשא שני גברים לבושי שכפ"ץ צהוב… הפרחים באזור ורסאי צמחו גבוה… ליד ארגז החול מלבלבים פרחי חוף צהבהבים… מולי גזע עץ סרוג: קרושה בצבעי פסטל. למטה שלוש קוביות שבמרכזן עיגול בגוון: אפור, חום, ורוד (כל קובייה והגוון שלה). למעלה תכלת/טורקיז. באמצע תכול-סגלגל, נטול מרכז.
מהדורה מקוונת | אפריל 2022
דימוי ראשי: Olek, Our Pink House, community based project, Avesta Art Museum, Avesta, Sweden 2016
קרדיט צילום: אולק יחד עם פליטות מסוריה (לאמה קואסאס ושרה קואסאס) שהועסקו כאסיסטנטיות בפרוייקט, יחד עם פליטות מאוקראינה.
[1] Anni Albers, On Weaving, Middletown, Conn., Wesleyan University Press, 1965, pp. 69–70.
'מארג: מרצפת 4/10' הוא חלק ממיצב-כתב דיגיטלי עיר מקלט, 10 מרצפות
