מגמגמת

הייתי ילדה מגמגמת אבל לא תמיד גמגמתי. הייתי עם אחי בגן המשחקים, הוא הלך לשחק עם הבנים ואני אספתי חלזונות יחד עם ילדה אחת שדיברה רק יידיש, אספנו חלזונות לתוך השמלה שלה. ואז הגיע איש שהחזיק צב ודיבר אלינו בשקט. חשבתי שהוא אבא שלה כי הוא דיבר יידיש והיה לבוש כמו החסידים. הוא עמד בשקט בין השיחים והראה לנו את הצב. כל הזמן הלכנו והתרחקנו, וכבר עברנו את החומה שמאחוריה יש רק שדות. האיש הזה היה רע מאוד. הוא הרים את הילדה, והיא בכתה ובעטה וניסתה להשתחרר, ככה הבנתי שהיא לא הבת שלו. אני לא בכיתי ולא ניסיתי להשתחרר. חשבתי על הגננת שלי, בינה, שיש לה בובת יד של צב והיא עושה איתה את המפגש בבוקר. כל הילדות מתות לגעת בבובה, בינה לא מרשה כי זה הורס את המפגש, אבל ילדה חדשה שהגיעה לגן, ילדה שמרביצה ומפריעה ובוכה בשינה, דווקא לה בינה הרשתה ואפילו הושיבה אותה עם הבובה עד שהילדה נרגעה וצחקה.

אני חשבתי את כל זה, והאמא של הילדה היידישית הגיעה בריצה. היא נעמדה וצרחה, הילדה משכה בשיער שלי כשניסתה להשתחרר. בסוף האמא תקעה אבן בראש של האיש. הילדה השתחררה והיא רצה איתה משם. נשים יידישיות הגיעו, ואחת שמנה ענקית, גבוהה, שחררה אותי מהאיש והוא נפל וראו לו את הטוסיק. חשבתי שהצב נמצא מתחת לשמלה של הילדה, על הרצפה, ניסיתי להגיע לשם אבל השמנה החזיקה אותי ולא נתנה לי לזוז. שטפו לי את הפנים במים קרים וכיסו אותי בעלוני שבת שהיו במקום. אח שלי רחמים הגיע פתאום בריצה ובעט באישה השמנה כי ראה אותה מחזיקה אותי כשאני בוכה ועירומה ורטובה. אמא הגיעה בחלוק, בלי כיסוי ראש. לא היה לה שום דבר על השיער, והשערות שלה עפו פרועות לכל הכיוונים. הידיים שלה היו פתוחות לרווחה והיא אספה אותי מיד. כמו נשר גדול היא הופיעה מאחורי החומה והרימה את רחמים ואותי ורצה הביתה. היא הזיעה נורא, מקרוב ראיתי את הפנים שלה מלאות מים. מישהו עצר אותנו, ואמא צעקה, "על מה אתה מדבר", אחר כך נעמדה ומשכה את החלוק מעל הראש וככה המשיכה. בכניסה לבניין הורידה את רחמים מהידיים והוא תפס בחלוק שלה מאחור, ככה טיפסנו עד קומה רביעית.

יהודית פתחה את הדלת, בפנים אדומות נורא, היא הושיבה אותנו על הספה והלכה להביא לי תחתונים. אמא ביקשה שכל הילדים יישארו בחדר אבל רחמים בעט וצרח, הוא הביא משחק ושפך אותו בסלון. יהודית דיברה אליי כמו לתינוקת ולא עזבה אותי. אמא נסגרה בחדר, ולמרות שניסתה שלא, שמענו אותה בוכה, לא בכי של מבוגרים, כזה של שלוש דמעות, אלא בכי של ילדים עם קולות נוראים מהבטן וכעס ותחושות זוועה. רחמים עשה כאילו הוא לא שומע, הוא דיבר בקול לחיילים שלו, חיילי צבא השם שהוציא מהסלסילה, ופקד עליהם בצעקות לכבוש את הפירות הגדולים שכתובות עליהם הברכות. חשבתי כל הזמן על הצב, ואם הוא בטעות מרוח לי עכשיו על הידיים.

כשאמא יצאה מהחדר היא לקחה אותי למקלחת ואמרה לי להוריד את הבגדים ולהיכנס. למרות שכבר למדתי להתקלח בעצמי, היא נשארה. עשיתי כאילו הכול כרגיל. היא זרקה את התחתונים שלבשתי לפח, סיבנה לי את הגוף חמש או שש פעמים, שטפנו בהמון מים. פעמיים התכופפה וחיבקה אותי ובכתה. כל הזמן עשיתי כאילו אני לא מבינה כלום, כאילו זה סתם מקלחת, אמרתי שטויות ושיחקתי עם המים. אמא ייבשה אותי והלבישה אותי בחלוק הענקי שלה, פעם ראשונה בחיים אבל מאז לבשתי אותו עוד. יהודית הביאה מהמכולת של עזרא טילונים יקרים שקיבלנו רק בשמחת תורה בבית הכנסת במרגולין. ישבתי על הכיסא האדום הקטן עם החלוק, אכלתי טילון, נרגעתי וקראתי את "ילדים מספרים על עצמם".

בחודשיים שאחרי אמא לא הרשתה לי לצאת לגינה ולא לצאת מהבית לבד בלי מבוגר. לא בשביל ללכת לחברות ולא בשביל מסיבות תהילים בשבת, ולא לקנות במכולת של עזרא, ולא לשחק בגינה וגם לא להביא בגדים שנפלו מהחבל, ולא סתם לרדת עם כולם לצעוק למטה פסוקים. הבנות של אסתי לקחו והחזירו אותי מהגן, ואם התחננתי הוציאו אותי לגינה או לקחו אותי לחברות. כל הזמן אמא עמדה, כל הזמן, והסתכלה עליי מהמרפסת. המרפסת היתה מלאה דברים. אופניים ורודים, סכך לסוכה, כלים לפני טבילה, כרזה של "ש"ס מחזירים עטרה ליושנה", ערימות גניזה. בין כל הדברים אמא עמדה והסתכלה עליי מלמעלה בעין טובה. היא החזיקה בידיים את אליהו, ומנחם ועובדיה זחלו לידה. היא עמדה והסתכלה מהמרפסת כמו נשר, ואני הבנתי מה זה "השגחה פרטית" ואיך השם מסתכל על כולם מלמעלה ובוחן אותם ודואג להם.

סבא הגיע אלינו, הוא היה בהלם כששמע אותי מגמגמת, "מה זה? היא סתם עושה?". אמא לקחה אותו לחדר וספרה לו מה שקרה עם הצב, ושמעתי אותו צועק. הוא יצא מהבית ולא חזר כמה ימים. ואז, כשחזרתי מהגן ראיתי אותו יושב ושותה תה בסלון. על השולחן היה בשבילי בורקס גבינה ענקי, ולמרות שכולם רצו היה רק לי, ואמא אספה את הילדים ולקחה אותם למטה. העיניים שלו דמעו כל הזמן והוא ניגב אותן במטלית ששמר בכיס. הוא פתח חומש ואמר לי לחזור אחריו.

"ואלו שמות בני ישראל הבאים מצרימה".

היה לי קשה לא לגמגם במילים שהתחילו בי' או ו'. גמגמתי מאוד. הוא הסתכל עליי כאילו אני כבולה בקרקעית אקווריום עמוק והוא צולל פנימה להציל אותי. כל יום הוא הגיע והושיב אותי על הכיסא האדום הקטן ופתח את ספר שמות. "בסוף הפרק", הוא הבטיח, "אקח אותך לים", אבל לא הגענו לסוף הפרק.

"וימות יוסף ואחיו וכל הדור ההוא".

"יוסף" לא יכולתי להגיד. נשבר לי הפה. כל פעם נתקפתי גמגום כבד. סבא אמר, "תתאמני. כל יום תתאמני. אחרי השמע ישראל שעל המיטה". לפני שנרדמתי הקפדתי להתענות ולהגיד שוב ושוב: יו סף יו סף יו סף יו סף. הפה שלי שנא את הצורה הזאת והתעוות וננעל. לא הצלחתי להגיד מילים שהתחילו בי'. אפילו היום, לעולם, לא אוכל לאהוב אדם שזה שמו.

כשסבא הגיע, אמא לקחה את רחמים ואליהו ועובדיה ויהודית וזכריה "לטיול", אבל בעצם רק ירדו לשבת למטה על הספסל. הבית נהיה שקט והתמלאתי הרגשה מוזרה, כמו שמרגישים כשנכנסים לבית מרקחת קר. היינו שם רק סבא ואני. הוא שמר במחבוא במקפיא שלוקים ענקיים גדולים שמוכרים בחנויות של חילונים. הוא נתן לי אחד בתחילת כל שיעור, ולמרות שהתאמץ לא התקדמתי יפה.

אז סבא נסע להתפלל בקבר של יוסף הצדיק, ואמא נבהלה כי זה מסוכן. הוא הלך לבקש מיוסף שאתרפא ואצליח להגיד את השם שלו כראוי. "כל יום אני מדליק נר לרבי מאיר וליוסף הצדיק", הוא אמר, "כל יום. ואנחנו נראה נסים. את עוד תנאמי נאומים בכנסת". ואני שמעתי "בבית הכנסת" ודמיינתי את עצמי עומדת עם חליפה שחורה וכובע שחור וחצאית ארוכה ומספרת לקהל בעברית יפה של מטבעות זהב על שבת המלכה ועל יוסף הצדיק שנמכר מצרימה ועל אשת פוטיפר הרעה והשמנה. בדמיוני עמדתי בבית הכנסת הרי"ף הגדול שברחוב האר"י, עם הנברשות יהלומים, והקירות הלבנים, והאותיות זהב, וההדסים שמחלקים, ונורות החשמל הקטנות בקיר של ה׳לעילוי נשמת׳, וכיסאות העץ המבריקים, והשטיחים האדומים, הכלים של הפרחים ליד ההיכל, הפעמונים עם הכתרים החמודים והמטפחות הכחולות של הספרי תורה, ואני על הבמה נואמת ואמא שלי בעזרת נשים עומדת ומסתכלת עליי מלמעלה כמו נשר.

אבא חזר הביתה לחופשה קצרה. הוא הגיע עם בגדים חדשים שהיו עליהם סימני קיפול, "חדשים מהניילונים". הוא עישן כל הזמן והרים את כולם, חוץ ממני ורחמים. הוא כעס על אמא, "תראי מה קורה כשאני לא בבית. תראי מה קרה. הרסו לנו את החיים". אבא הסתפר מוזר, הכיפה לא ישבה לו טוב על הראש, היא היתה גדולה מדי. כשאמא יצאה מהבית הוא פתח רדיו בחדר שלה. היה אסור לנו להיכנס לחדר של אמא באמצע היום, עמדנו בכניסה לחדר והסתכלנו עליו. מוזיקה של חילונים מילאה את הבית ואישה מהרדיו דיברה וצחקה. אבא פתח את החלון, הזיז הצידה את התריסים, מלא אור נכנס. הוא נשען החוצה ועישן סיגריות. "לא רואים שמים כאלה משם. גם מהחצר לא רואים", הוא דיבר לרחמים, "תראה איזה שמים, איזה נוף. מה זה בכלל". רחמים עשה כאילו לא אכפת לו שאבא מדבר אליו פתאום, כאילו זה רגיל, הוא הסתכל עליו מהצד, אבל ראיתי איך בלב שלו רחמים משתגע. מהחלון נכנסו אוויר קר, רוח קרה של חורף, וריח של גשם ואדמה ועצים.

התחיל שיר ברדיו שאבא אהב והוא התרגש והגביר. הוא שר יחד עם הזמר, "ואני קורא לך, אל תלכי לי! גרוני עייף, ליבי מותש, מעל העיר שלנו קול של אלוהים עד שבאתי ומצאתי אותך אהובתי". הוא זז וחייך ועשה כאילו הוא שר עם תנועות ידיים של זמר. הוא נהיה שמח. הוא לקח אותי בידיים והרים אותי, החזיק אותי ושר לי מעומק מהלב בזמן שהסתכל לי בעיניים, "ואני קורא לך אל תלכי לי, גם השמש לא שווה כשאת לא כאן, מעל הים שלנו רוחות ושדים, עד שבאתי ומצאתי אותך אהובתי". הוא חיבק אותי ורקד איתי כאילו אנחנו רוקדים יחד, ורחמים ויהודית וכולם עמדו והסתכלו עלינו המומים, "ואני קורא לך אל תלכי לי, מעל העיר שלנו קול של אלוהים, עד שבאתי ומצאתי אותך אהובתי". אני חייכתי וצחקתי והייתי מאושרת, זרקתי את הראש אחורה ונקרעתי מצחוק כדי להראות לו כמה אני מאושרת, באמת הייתי שמחה, חיבקתי אותו ונשמתי ריח של סיגריות.

אמא הגיעה בריצה ואמרה, "מה אתה עושה מנחם? מה אתה עושה?". היא רצה וכיבתה את הרדיו וסגרה את החלון בטריקה.

"אחרי זה אני ממשיכה לחיות פה! אני חיה עם הבלגן שלך, והשכנים, אתה יודע כמה הם מחכים לזה, הרשעים האלה, מתים על זה, רק שהספרדים יעשו הצגות ונוציא אותם מהמוסדות".

אבא עישן את הסיגריה וצעק, "אני לא יכול לחיות! את לא נותנת לי לחיות! נותנים לי חופשה אבל את גומרת אותי כאן בבית שלי עם האהבה שלי, לא נותנים לי לחיות".

גם חודשים אחרי שאבא הלך וחזר לכלא שמרתי בלב את המילים האלה, כי ידעתי שהתכוון אליי. כל הזמן כשצעדתי במסדרונות האפורים של בית הספר, עם המורות, הפרות השמנות המכוערות האלה והפאות האפורות שלהן, היה לי בלב קול קטן מדהים מלא צבע בתוך הלב שלי, "האהבה שלי האהבה שלי האהבה שלי".

סבתא חזרה. היא היתה בסיור ארוך של קברי צדיקים במרוקו. אף אחד לא העז להגיד לה מה קרה. חיכו שהיא תחזור כדי לספר לה. היא נכנסה הביתה בסערה ומצאה את סבא מתרגל איתי את הפסוקים. "מה אתה עושה אברהם? מה אתה עושה" היא לקחה אותי וחיבקה אותי ולחשה לי "ילדה שלי" ובכתה מעט וליטפה את הראש שלי מאות פעמים. היא העבירה את המיטה שלי לבית שלהם, שהיה בקומה העליונה בבניין ברחוב האגוז. נהיה לי חדר משלי וחלון שממנו ראיתי הרבה ציפורים כי סבתא הניחה על אדן החלון שאריות של לחם בשביל הציפורים. כשהאחים שלי הגיעו סבתא לימדה אותם לדפוק בדלת, להגיד "שלום, אפשר להיכנס?" ולחכות. היא לימדה אותי לא לפתוח מיד, ולצעוק מתוך החדר "מי זה", ולא לפתוח בכלל ולצעוק "לא עכשיו" או "לא רוצה לפתוח", והכריחה את יהודית לתרגל את זה איתי עשרות פעמים. היא אמרה, "כשילד מגמגם הוא צריך לקבל אהבה ומרחב". היא כתבה למורה שאני לא הולכת להגיע לבית הספר יותר לעולם כמו שביקשתי ממנה. בפועל לא הגעתי לבית הספר שבועיים.

בשבועיים האלה הייתי איתה, על הברכיים שלה, שמתי את הראש בין הירכיים שלה בזמן שהיא היתה בעבודה ודיברה עם אנשים. כשעשיתי פיפי בלילה במיטה, היא קמה עם הכיסוי ראש הלבן, החליפה לי מצעים וחייכה ואמרה לי "ילדה שלי". היא לקחה אותי איתה לעבודה, למקווה, ואמרה לנשים שם, "הנכדה שלי מביאה ברכה לזרע חיא וקיימא". נשים ביקשו ממני שאברך אותן ושאשים את הידיים שלי על הבטן שלהן, וחזרו עם סיפורים על נסים, והרבה נשים התקשרו לסבתא ושאלו מתי היא מביאה אותי למקווה כדי שאשים את הידיים שלי על הבטן שלהן. היא כל הזמן חיבקה אותי ואמרה, "מי החיים שלי? את מי אני אוהבת? מי האהבה שלי? מי היקרה שלי? מי העיניים שלי? מי הילדה שקיבלתי כמו נס טוב מהשמים?".

כתבתי על הדלת שלי, בבית ברחוב האגוז, "נס טוב מהשמים", וכל פעם שאמרתי את המילים האלה, באלוהים, בחיים לא גמגמתי. המילים האלה היו טובות לפה שלי. אמרתי אותן בלחש כשעברתי ליד כלב, כשאיחרתי להסעה, כשהכנתי אוכל, לפני מבחנים. נס טוב מהשמים. סבתא היתה עסוקה מאוד, היא כל הזמן הוזמנה להפרשות חלה בברכיה ויוקנעם ופסגת זאב וביתר וגילה ובית שאן וטבריה. המון נשים רצו לשבת לידה ושתיגע בהן בידיים שלה, והיא אמרה שכשאגדל אהיה כמוה, הצדיקה ממרגולין. ואמרתי לסבתא שכשאגדל אני רוצה להיות רב בבית הכנסת, והיא נבהלה ואמרה שזה לא טוב לדבר ככה, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה שאני רוצה להיות רב, כל כך רוצה להיות רב, ולנאום בבית הכנסת.

בגלל זה התחלתי ללמוד תורה. לבשתי שמלות ארוכות, שמלות רחבות שמעוררות אי-חשק בגברים. קלעתי את השיער לצמות, הרגשתי משוחררת ומוגנת וקלה.

בגיל חמש-עשרה הלכתי ללמוד תורה במדרשה לבנות של ש"ס, ליד בית כנסת הרי"ף. רוב מי שלימדו אותנו היו אברכים צעירים שסיפרו סיפורי מדרשים ודברי תורה קלים ויפים. באמצע היום ישבתי בעזרת הנשים והסתכלתי מלמעלה על הכולל של הבחורים הצעירים, הם ישבו למטה בבית הכנסת, ראיתי אותם ליד שולחנות, הכובעים שלהם מונחים לידם, מולם ספרים ענקיים, זוגות-זוגות הם ישבו ודנו בסוגיות. הם הפכו דפים ענקיים, הציצו וחיפשו עם האצבע בשורות. פתאום הם צעקו, "תוספות מפרש לפי רבי עקיבא" או "הבעיה עם הרישא, לא עם הסיפא!" או "הסתמא קורא את התניא לא את המתניתין!". המילים האלה, קשיא, רישא, תניא, שקלא וסתמא, נשמעו לי כמו שמות של נשים צעירות ויפות עם לחיים אדומות, בריאות, ואהבתי את כולן.

בבית מדרש של הבנות הביאו סיפורים. לעתים רחוקות הביאו גם דפים מצולמים מתוך הגמרא. כתב שחור צפוף מסודר על הדף. הרבנים אמרו, "זה מה שהבעלים והבנים שלכן לומדים כל היום, זאת התורה". הנשים הפכו את הדפים ואמרו, "מה זה, איך אפשר לקרוא כאן משהו בכלל? זה גם לא עברית. מה הבאת את זה, זה נורא קשה". הן השתדלו לעשות את עצמן טיפשות כדי להראות כמה שהן מעריכות את הבעלים שלהן, שלומדים את הדבר הקשה הזה שהן לא מסוגלות ללמוד. הרב הלך והביא ספר גמרא ענקי, "בבא קמא" היה כתוב בזהב על הכריכה. העברנו את הגמרא בינינו, היא היתה כבדה והדפים הריחו כמו אתרוג. הארמית שקראנו בשיעור היתה דומה לעברית, אבל עם המון אל"פים ונו"נים בסופים של מילים, כמו עלי ורדים שזורקים. אהבתי כל כך את הקמצנות שלה, בשלוש מילים הארמית בראה עולם. אהבתי אותה מיד. כי מי שמגמגמת יודעת כמה כל מילה שווה, כי לפני שאת מוציאה מילים מהפה את בודקת כל מילה טוב טוב, בודקת אם אפשר להגיד אותו דבר בפחות מילים. הנשים עשו את עצמן טיפשות, "אי-אפשר לקרוא את זה, מה זה הכתב הקטן, תגיד במילים שלך, תגיד מה זה אומר בעברית". אני הסתכלתי על הדפים ורציתי לבכות. שפה שלי! ארמית שלי! יקרה שלי! כמוני כמוך!

לפני שהייתי הולכת לישון תרגלתי בפה מילים שאהבתי בחדר שסבתא נתנה לי בקומה העליונה של הבית ברחוב האגוז, מילים שהפה שלי בחר להגיד מעצמו. אמרתי "שקלא וטריא" אלף פעמים, אמרתי "מסתברא", אמרתי "מטרוניתא", אמרתי "מתניתין".

רב אחד עמד בשיעור והסביר, "ארמית היא שפה של בעל פה. את הגמרא דיברו לפני שכתבו. היו חייבים לכתוב אותה במנגינה יפה כדי שיזכרו. כשמטיילים באוטו לוקחים המון דברים שלא צריכים, אבל כשמטיילים ברגל לוקחים רק תיק קטן על הגב". נשים חיטטו בשקיות והוציאו סלט והעבירו כוסות ולחשו לטלפון, וסידרו את השולחן, ולא הקשיבו, אבל אני הלב שלי נפל ונפתח והתמלא באור כי שמעתי מישהו אומר דברים שהרגשתי ולא ידעתי למה זה ככה.

חשבתי שגם אני, כמו הבחורים, רוצה לשבת וללמוד גמרא ואת כל החידושים, אבל לא הצלחתי. הגמרא היתה קשה, השערים הענקיים שלה היו סגורים. לפעמים ישבתי בעזרת נשים וסתם ציירתי והקשבתי לגברים שלמדו למטה. יום אחד, במסכת כתובות, שמעתי שני בחורים צעירים מסבירים אחד לשני את הגמרא. "האישה נשבתה, באו גויים ושבו אותה. היא השתחררה והלכה ועמדה בפני בית דין. עכשיו תחשוב על זה שהיא היתה יכולה לשקר, ולספר סתם משהו בשביל לרמות את בית דין, אבל במקום זה היא באה מיוזמתה וסיפרה שנשבתה, היא מיוזמתה עמדה וסיפרה לבית דין שחטפו אותה גויים והחזיקו אותה נגד רצונה אבל שהיא לא נטמאה, למרות שחטפו אותה, היא לא נטמאה. בגלל זה יש לה מיגו. זה המיגו שלה. היא מספרת את כל הסיפור, יש לה סיפור טוב, יש לה חזקה, ברור שהיא לא מסתירה. יש לה מיגו ולכן חזקה עלינו שהיא נאמנה. האישה הזאת טהורה". הסיפור הזה, גם אם לא הבנתי אותו, העביר בגוף שלי רעד, והמילה הזאת שהם כל הזמן אמרו, מיגו, מיגו, מיגו, כישפה אותי בנעימים. מאותו רגע כבר לא רציתי להיות רב בבית הכנסת. רציתי שתהיה לי ילדה קטנה שאקרא לה מיגו.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2024
דימוי: אודיה זילבר, חיי המין של החשופיות, פרפורמנס, אירוע חי. צילום: אלכסנדרה דנציג. מתוך תערוכת בצלאל – אוסף 2