מילים של פרידה | לזכר נעמה צאל

"הספרות היא משת״פית. היא הראשונה לקפוץ לעשות משא ומתן עם האויבים הכי גדולים. כי היא לא נמצאת בבידוד. ספרות היא השתתפות, התלכלכות, כניסה אל עובי הקורה של היומיום הכי יומיומי. ספרות
[…] מתלכלכת ונדבקת כל הזמן בחיידקים"
מתוך "שפה שנפלה", נעמה צאל, עומד להתפרסם בגיליון "הו!" 20
                                                                  

בזמן הזריחה, שעות ספורות לפני שהודיעו על מותה של נעמה, שחיתי בים הפתוח בחוף הכוכבים בהרצליה כחלק מקבוצה ספורטיבית. בעומק, בין גלים שוצפים, מדי פעם מגיחות מדוזות, לצד רעיי לשחייה, שאנו ערבים זה לזה ומקצבי גופינו מעניקים ביטחון בתוך מהומת הים והמייתו, כחלק מן הנשימה הגדולה המדהימה של היקום שצורתה מים. במהלך השחייה מרבית הזמן התחושה היא של הישרדות – לקחת אוויר, לשים לב שלא לסטות מקווי הגבול שסימנה לנו המורה, לעמוד בקצב, לא לעייף מדי את הגוף. לשמור כוחות. לשמור על מהירות. לא לאבד את הקבוצה. לזוז במהירות אם הגיעה מדוזה. לקחת אוויר. אך מדי פעם מבליח מראה פלאי של אופק, תלמים משורטטים אי-שם בחול תחתיי, דגיג השוחה בסמוך, מנוחת האור המוקדם על הגלים.
מששבתי הביתה ונודע לי, נע בתוכי בכי שוטף, שוטף בתנועת גלים חקוקה. מתנודותיה עלו ילדיה הקטנים של נעמה, שלא זכיתי להכיר אלא רק לשמוע עליהם, והמילה יתמות שטפה את גופי בגלים. גלים. נשכבתי לישון. מראות הים ותנודותיו מציפים אותי יחד עם המילה הזו שחבוי בה תום – תום במובן של קץ, ותום במובן של חפות ילדית, החפות הטוטאלית של ילדים קטנים שנותרו ללא אם. שני קצוות שנפגשים במילה הקשה הזו. בשורשי העברית אמי התייתמה מאביה בהיותה בת חמש. היא אינה זוכרת דבר. סבתי התייתמה מאמה כשהיתה נערה ברוסיה וגידלה את אחיה הקטנים כאם. זאת למדתי מסיפורי המשפחה עליה – שכן אותה עצמה, שמתה בינקותי, לא הכרתי. המידע על היתומות האלו מלווה את חיי כמין הערות שוליים ללא תוכן. כך, בתוך זרמי מילה שוטפים בין חיים ומוות נרדמתי.

בחלומי אני מגיעה לנחם אבלים בביתה של נעמה. בשונה מאשר בחיים היא נשואה לסופר מוכר, וילדיהם, שהחלום בדה בצורותיו, הם בגילם של ילדיה. אני נכנסת אל השירותים. קיבלתי מחזור. אני מבינה בזעזוע שאני משתמשת בעצם בצמר גפן של נעמה. נעמה נכנסת כרוח מן הסלון דרך קיר חדר השירותים ובכוונתה להמשיך מבעד לקיר השני אל החצר הנעימה, שבה יושבים אנשים במעגל ומשוחחים. היא תמירה ולבושה בשמלה שחורה עם שסע לאורך הרגל, אינני רואה את פניה ואת כפות רגליה, הקצוות לוטים.

בעוברה מן הסלון מתבוננים בה ילדיה ואומרים, "אה, אמא כאן, אבל היא לא רואה ולא שומעת אותנו".

בדרכו הלקונית של החלום הדברים מתרחשים ללא קריסה טרגית אלא מתוך השתאות. פליאה מנוכחות בלתי נוכחת ומהבלתי נוכח שנותר כנוכחות.

כשסיפרתי את החלום ללילך (לחמן), אמרה "זה חלום של חיים". חלום ספרותי – ולכן היתה נשואה בו לסופר – ששואל איך ממשיכים אחרי מותה של מי שהותירה ירושה רוחנית-חומרית ואיך מערבים זאת עם חומרי הפריון החדשים, עם כתמי היומיום וזרמותיהם, ועם הנותרים. הוא קשור בסדרת "מעבדה" שצמחה מתוך ולצד סדרת "ושתי" כאחות צעירה, אמרה לילך, מתוך שזכרה כיצד קישרתי בין נעמה ו"רסלינג" בימים שבהם החלטתי ש"ושתי", שבה פורסמו בתחילה גם ספרי מקור, תוקדש לספרות מתורגמת. אז חשבתי במשותף עם עידן (צבעוני) ואיציק (בנימיני) כמה חשוב לפנות מקום לסדרת פרוזה-מקור, שאותה ייסדה נעמה וקראה לה בשם "מעבדה" – סדרה שעוד תותיר, לדעתי, שבילים מיוחדים לעתיד של הפרוזה העברית ותאפשר מרחב מדויק ולא מתנצל למעשה החיפוש הספרותי. סדרה שאיכותה אף הוכרה לאחרונה בפרס שרת התרבות שהוענק לנעמה ועורר גאווה ושמחה.

בחודשים הקרובים היינו אמורות לשוחח בינינו על המרחב הספרותי ב"רסלינג" באירוע לציון עשרים שנים להוצאה. לקראתו מתנהלת בראשי שיחה פנימית עם נעמה – על הבדלים בין פרוזה ועיון, עריכת תרגום ועריכת מקור, שיחה על קִרבות וחוטים מקשרים, על נסיינות בספרות, על תקוות גדולות המדוברות בצניעות ועל מעשים. ועתה, איך נקיימה?

החלום, חשבתי, קשור גם בכתב היד שלי, "עיר מקלט – התבוננויות בתל אביב", שכתיבתו עומדת להסתיים והוא מחכה לנעמה כמו ילד (הגשת כתב יד תמיד כרוכה בהתעוררותם הנסערת והנזקקת של ילדים פנימיים). כתב יד שעודנו מנסה לשמוע את קולה בתנועתה האחרת בין קירות וחדרים.

*

לפני שנתיים וקצת, במרץ 2018, נפגשנו לדבר על כתב היד בקפה שפירא בדרום העיר, ליד ביתה. נעמה היתה בהריון מתקדם לקראת לידת בתה הקטנה.
האם יכול להיות שעבר זמן מועט כל כך? אני סופרת על אצבעותיי: מרץ 2020, מרץ 2019, מרץ 2018. כמה דברים הרי גורל עשויים להתרחש במהלך שנתיים וקצת? לידה. מחלה והתאוששות. הידרדרות ומוות. אני לא מצליחה לתפוס זאת. שמונה חודשים אחרי לידה… בערך עשרה חודשים לאחר פגישתנו… כיצד אותו כוח עצום של הבאת חיים, אותה אנרגיה של זוגיות הורית-עוברית מופנמת, אותו גוף מורכב שיש בו כמה הלימות דופק ותנודות של אחרוּת בתוכו… ולאחר מכן, אותה הפריצה החוצה של עיניים ופה ונוזלים וחום הגוף, וחום הגוף הנחבק… האם ניתן לתפוס זאת בכלל עם מחלה סופנית קשה? אינני מצליחה.

במהלך השבעה סיפר יואב, אישהּ של נעמה, עד כמה היתה צלולה ומדויקת גם בחודש האחרון המייסר. כיצד השאירה הוראות לדרך שנותרה להם בלעדיה. מדייקת בשקט המיוחד שלה שלא פג. מעניקה כיוון וחותם. בהספד לה כתב כיצד המוות הפך גם לחלק מהחיים. חלק פשוט וקיים. והבנתי שהם עברו משהו מיוחד משלהם. תובנה שלרובנו קשה להשיג. ומשהו בי שקט והקשיב לזה. שקט והקשיב.
לבנם בן החמש הסבירו שניהם שהגוף פוסק אבל הנשמה מצטרפת לאלוהים. אספתי גם זאת, כמאזינה. ברגעים כאלו אלוהים נמצא פשוט וקיים כמו המוות – מתגלה באורח צלול כהצטברות גודשת, פלאית אך גם חומרית מאוד, של שארית האנושי. מושבת אלמוגים מתהווה ונפררת, מתאבנת וחיה, של שמות וסיפורים – ספריית קיום אלמותית.

בית הקפה שפירא נחמד באופן מיוחד, שכונתי במובן שכמו פס מן העולם, נינוח ומביא נועם ורוגע בתוך ההוויה המרובה, הצבעונית, הקלופה, הקשה וגם המאפשרת פתחים מיוחדים של דרום העיר. פגישתנו רגע לפני תום היריון, ובין המשימות הרבות שהיתה שקועה בהן כמרצה במכללת "ספיר", היתה יקרה ושתינו הכרנו בנדירותה. שיחתנו החלה בדברים על עייפות. ועל הקושי. ועל הציפייה הגדולה. על התנועה הלא מובנת מאליה בין מישורי התפקוד "בחוץ" ו"בפנים", על מופרכות המונח "חופשת לידה" לנוכח העבודה הכבירה האינסופית המטלטלת המערבת יום ולילה, מצוקה ושמחה, תעצומות וקריסה – ההתרחבות שבהיעשות-אֵם המתרחשת דווקא בעת שהגוף מצטמצם וחוזר לממדיו לאחר לידה.
משם הגענו אל "עיר מקלט", שנעמה אהבה מאוד. גם הוא, בעצם, מדבר על מגעים בין פנים וחוץ – על פוליטיקה אמהית. על מגע בין ציבורי ואישי. על ממואר ועל הזיקה של הממואר לכל אלו. הזיקה המאתגרת המרתקת של הממואר לפוליטי ולפוליס, לעיר.
זהו טקסט שנכתב בעקבות ריצה עם בתי הרכה אל תוך המקלט העצום החפור תחת כיכר הבימה ("כיכר התרבות") בזמן מלחמת עזה, קיץ 2014. חוויה שהולידה ישיבה בכיכר בבקרים במשך שנה וכתיבת יומן על אשר ראיתי מול עיניי, על שמתרחש מעל המקלט – שיחות עוברי האורח, רכינתם של גננים, משחקו של תינוק בחול עם כפית, צברים ופרחים קמלים וצומחים, פועלים שמטאטאים ומשייפים את מרצפות הכיכר לצליליה של מוזיקה הנשמעת בגינה מרמקולים סמויים. עם הכתיבה התחלתי לנדוד למשמעות המילה "מקלט", נברתי במילונים והמשכתי אל מחשבת עיר המקלט בתלמוד הבבלי – סוגיה שעוסקת במניעת מעגלי דם.
נעמה לא סיכמה דברים במילים רבות וגדושות, לא פיארה את מלאכת הכתיבה כדי למסור לאחר מכן ביקורת נוקבת, היא אמרה דברים בצמצום שהיה בו כוח כבידה מיוחד: היא שאלה מתי כתבתי את היומן ועניתי לה שבבקרים, לאחר שהבאתי את בתי לגן ולפני שפניתי ללימודיי באוניברסיטה – באותה התקופה כתבתי את התואר השני שלי. היא אמרה בשקט שיש לכך משמעות.

ככל שעובר הזמן וככל שאני גם מגלה את תפקידן החשוב של אמהוֹת בתוך התלמוד ביחס למעגלי אלימות וביחס למסוגלות לפריעתם – אני חושבת עד כמה צדקה בתשומת לבה לקשרים הלא ממוללים בין גופי האם והבת ולהתפרשֹויותיהם במרחב. תשומת לב להתערבות גוף ידע חמקמק זה בדיון הציבורי, בספריות ההגות והפרוזה, בחיים עצמם.

ועוד אמרה: לשמור על חוסר ההתיישרות. שם אנחנו מאמינים לך. היא התכוונה לשורה שמתייחסת לערוגת פרחים מצועצעת, "ערוגת ורסאי", שאותה אני מבקרת לאורך רוב הטקסט משום ניתוקה הקיצוני מן המרחב שבו אנו חיים. אבל בשורה שאותה ציינה נכתב דווקא כך: "קשה להיות רק ביקורתיים לניסיון להיות גם קצת ורסאי, ולוּ בקצה אחד של גן". נעמה העניקה תשומת לב מיוחדת לתנודת הנגד המתרוצצת בכתב היד – שיש בה אמפתיה לכמיהה ליופי, לתחושת עושר ואפילו לפינוק במרחב הזה, הטבול בדלוּת ובפגיעוּת גם במרחביו המשופעים. היא הדגישה את חיוניות התנועה שאינה מתיישרת עם קווים ביקורתיים סכמתיים – מחוות עריכה שאיננה מובנת מאליה כשיושבת מולך אישה עם צו מצפון חריף כמו נעמה, שהעדיפה לבסס את עשייתה כחוקרת ומרצה במכללת "ספיר" במקום באוניברסיטת ייל ולהתגורר בדרום העיר ולא במרכזה.
ברגע שאמרה זאת חשתי בכל גופי רגיעה מוחלטת – פגישה עם צו ספרותי, משקולת קריטית שאליה נאמנים לפני ואחרי הכול – פגישה עם מי שיודעת, כפי שכתבה בטקסט היפהפה והחכם ששלחה ל"הו!" לפני מותה ("השפה שנפלה"), שספרות לא חיה בבידוד. שספרות משחקת דווקא עם החומרים שלהם היא מתנגדת, שהיא אפילו מתיידדת עמם, שמדובר ב"פעולה אלכימית מסובכת מאוד, של לקיחת החומר הרעיל, של רוב השפה, והפנייתו כנגד עצמו […] אבל זה לא מבחוץ, זה לא דרך היאלמות, הפניית עורף לרוב השפה: הספרות פונה נגד רוב השפה, אבל היא חותרת כנגדה מבפנים".

שהספרות, במופעיה העמוקים, היא עם שבריריותו וכישלונו של האדם ולא רק עם היתכנויותיו המושלמות, האוטופיות.

מאז אותה פגישה, שלא שיערנו באמת את עוצמת נדירותה – הפכו הערותיה של נעמה למשימה גדולה שלי במחוזות הטקסט הנכתב על עיר המקלט. עמן אני נעה על החוט הדק שבין טון "חיצוני" יודע וחוקר לבין טון "פנימי" של עדה – אותה אם לילדה קטנה בת ארבע שרצה בשנת 2014 למקלט כשהיא נושאת את הגוף הרך, רוטט כמיהת החיים שסימן במגעו הבהול את אימת המוות. המוות שעשוי לקרות לנו. המוות שאנו גם משתתפים בגרימתו (בשוגג? במזיד?) לאחרים.

בכותבי על הפגישה הזו עם נעמה, שהתרחשה רגעים לפני לידת בתה – מתחדדת אצלי התחושה הנוקבת: לא לשכוח את הרעד של הגופים. את הקלישוּת של העדות. את הכפילות המיוחדת של פנים וחוץ מהפוזיציה השהויה של אמהוּת צעירה הנסוגה מן המערכות הלוחצות וגם שייכת להן, ומבקרת אותן, ממציאה לה בתוכן ומחוץ להן דרכים.

"מעבדה" היא בעיניי אחת מן הדרכים הללו. שם נעמה יצרה מרחב של שייכות שהויה, משוחחת עם הקהילה, לא מבודדת, נפתחת לקולות חדשים ופורצי דרך כמו אלו של תהילה חכימי, מעיין איתן ועיגול שחור; אוחזת ידיים ונשזרת בקולות ותיקים – שמהלכים בחוויית הנסיינות הלשונית והעיבוד הספרותי בעברית כמו אלו של רונית מטלון, שמעון אדף, עינת יקיר ותמר גטר. היא הביאה מרחב ספרותי נדיר ומדויק כמו העטיפות של הסדרה, קובייה לבנה ובתוכה עוד קובייה צבעונית ללא דימוי, רק בשינוי גוון מספר לספר. אני זוכרת שנעמה ועידן עבדו יחד על עיצוב הקו הזה בתחילת הדרך. וחשבתי לעצמי – כמה איפוק וסבלנות נדרשים כדי ליצור סדרה ספרותית, ובייחוד סדרת מקור – ללא דימוי. בראייה לאחור, הבחירה הזו מאירה את הצלילות ואת חוסר העודפות שאפיינו את הסדרה.

(כיצד אומרים בימינו חוסר עודפות – צניעות? בחירה? מרכז פנימי? גלריה, קובייה לבנה, אוצרות? התבוננות?)

*

כשהגעתי לשבעה בבית המואר של נעמה ולצד ספרייתה, קראתי את ההספדים שנאמרו בלוויה. יותם, אחיה של נעמה, דיבר על המבט המיוחד שלה, על הווייתה המתבוננת, על מה שהיא קראה לו "בהייה", מבט שליווה אותו מאז היותו ילד. הוא העניק מילים למה שהרגשתי ולא ידעתי לנסחו – ההתבוננות של נעמה, התנועה השקטה ורבת הכוח הזו שניכרת בכל תמונותיה היפות שבהן עיניה מדברות. הוא סיפר כיצד בימי הפרידה ממנה הלכו והצטברו אצלו גם מבטיהם של אחרים עליה. עינת (יקיר) סיפרה על מקצבי שיחותיהן הנמשכות המיוחדות באורכן ובשהותן, על משלבי חברותן ומנעדי התבגרותן הקרובה המרגשת כנשים וככותבות. מיכל (בן-נפתלי) ספדה על אישה כה צעירה ומוכשרת בשדות מגוונים כל כך – מי שהכול נתון לה, בדיוק בשעה שנגדעו חייה. דמיינתי את הסיטואציה שעליה סיפר דניאל, אחיה הקרוב של נעמה, כיצד הביאו לבית החולים לאישורה הסופי את הכריכה של קובץ סיפוריה המסקרן, "שימי ראש", שעומד לראות אור ב"אפיק" ושאותו מיכל ערכה ברגישות ובאהבה, עם ציורו של לוסיאן פרויד ועם מילות גב הכריכה. כיצד הביאו גם את דפי הספר בהגהותיו האחרונות – דפים שנקראו לצדה, כמשוחחים שיחה עמוקה ללא אומר, בידי מי שליוו אותה בימיה האחרונים.

*

מהי ירושה בשפה? מותה בטרם עת של נעמה מעלה את השאלה הזו בחדות. מסות שנותרו, יומן, ספרי ילדים, ספרים בתהליך הימענות ממנה ואליה, ומה שעוד יכול היה… כל מה שעוד נתון…
נותרנו יתומים מנעמה. פועלת ספרות מיוחדת. כותבת, חוקרת, עורכת ומורה בחסד. אישה מתבוננת שמבטה מדבר אלייך בדיוקו ודבריה מתבוננים בך מעבר לקירות החדרים.

*

נעמה, כתבת את אחד הטקסטים החזקים והיפים שנכתבו בעברית על ספרות – "השפה שנפלה". הותרת מורשת שפה פצועה שאיננה חוששת מן ההינגעות ותובעת עירוב וסירוב להתבדלות. לקחת בשתי ידיים את מחלתך אל המילים. באומץ, בחמלה, דיברת על היעדר החלמה. לאורו נקרא את ספרותך ואת ספרותינו, שוב ושוב.

מהדורה מקוונת | יולי 2020
דימוי: מתוך גופים אצורים, בת-עמי ריבלין, Untitled (re-mesh, 4 springs, net, zip locks) Found object sculpture 2019 65x30x42