מעגל האור

דברים שחלם עליהם התחילו לצוץ בין השיחים, בובת פלסטיק שנפלטה מתוך זיקוק מוצנח, להב המסור המעגלי הקטן, החלוד והקהה שנדמה לו ככוכב נינג'ה, והוא אגר את הדברים האלה בכיסיו. הכיסים היו גדולים: לאורך כל השנה הוא לבש אחד משלושת מכנסי הדגמ"ח שרכש מכספו שלו בחנות עודפי הצבא בהאנטוּן. הסוואה מדברית. תבינו שהיו לו יותר מ-400 דולר, בעיקר בשטרות של עשרים. היו לו תריסר אולרים מתקפלים מתוצרת "באק". באותה מגירה יחד עם הכסף והאולרים היה לו אקדח אוויר מתוצרת "קרוסמן", ולא פעם הוא טען שמדובר באקדח אמיתי ופעם אחת כיוון אותו אל הבן הצעיר למשפחת גורדון, מה שהביא את הבן הבכור למשפחת גורדון להשאיר לו חתך מתחת לעין. ריח הקוקוס היה כה חזק שהוא חווה אותו כטעמה של האחות הצעירה שתפרה את זה ושרשרת הזהב הקלועה והדקיקה שנחה על עצם הבריח שלה הופיעה כעת בחלומותיו, אבל זה בסדר, כך אמר דוקטור ס', הבעיה היא כשזה הפוך. זה היה כמו כרזת הנייר ההיא של תיכון טוֹפּיקָה שהמעודדות החזיקו כדי שהשחקנים יפרצו דרכה כשעלו למגרש. יותר משרצה ממש לשחק הוא רצה את זה, זה מה שדמיין כשהיה נער מים בחטיבת הביניים (רְאו אותו שועט באושר צרוף לאורך קו האורך בזמן שאחד משחקני ההגנה מבקיע את דרכו). עכשיו יש איזו לולאה אי שם שמחזיקה את הכרזה בין שינה לערות, ודברים ואנשים עוברים דרכה.

הוא יהיה במקדונלד'ס בשדרות גֵייג' ויקבל את המים החמים שלו ופתאום הוא פשוט יֵדע שהאיש שמזמין לפניו הוא אבא, רסיסים של שמשה קדמית בשערו הסבוך. לכן הוא יוצא משם מיד בראש מורכן ועולה שוב על אופני השְׁוִוין-פּרֶדֶטוֹר שלו ומדווש בשיא המהירות אל השיחים של וסטבורו פארק, שם יוכל לנשום ולשלשל לכיסו פריטים תועים מן החלומות. מה בשיחים נותן לך תחושת ביטחון, שואל אותו דוקטור ס' בכל פעם שהוא מציין את המחסה שהוא מוצא שם. תבינו שקיימת רשת של מנהרות מתחת לסבך שיחי היערה הגדול ויש לו אספקה, שקית ניילון עם חטיפי סניקרס ופֵּיי-דֵיי קטנים וקצת בשר מיובש שנקבר לא עמוק מתחת לסבך במקום שאותו לא יחשוף. האם יש עוד מקומות כמו השיחים? מה דעתך להתייחס למקום הזה כאל משהו קצת דומה לשיחים, דֵייל?

טוב, אולי הוא יכול היה לעשות את זה אם דוקטור ס' לא היה אומר בסוף כל שעה, תיכנסי, גברת אֶבֶּרהארט, ואז דייל צריך להקשיב לאמא שלו מתלוננת. לאחרונה על איך שהוא קלקל את העבודה המושלמת במכולת של דילון שדוקטור ס' סידר לו, אצל חברה שהיתה חייבת לו טובה. כי דייל הוא לא ישר, לא אמין, וזה עוד בלי שאמרתי מילה על הבגרויות. מה שמחייב את דייל להאט את נשימותיו בכוונה הוא הגובה הרב שאליו מגיע הקול שלה, כמעט צווחה, כמו חיה מיוסרת, רגע לפני שהיא מתחילה לבכות, ואז הוא שוב יורד נמוך: אני לא יודעת עוד / כמה אני יכולה / לסבול את זה. השקרים שלו. הסוכרת שלי. עבודה בלילות. ואז דייל מרגיש שהוא עומד לבכות בעצמו או לחנוק אותה, אבל במקום זה הוא פשוט מסתכל מספיק חזק על ציור הליצן שעל הקיר של דוקטור ס' עד כדי כך שהצבעים שלו משתנים קצת. מוצא חן בעיניך? זו כרזה של ציור מאת מרק שאגאל.

זה לא יכול להיות כמו בשיחים כשהכלבה הזאת כאן. בהתחלה דוקטור ס' היה אומר שאנחנו לא משתמשים במילים כמו כלבה, מתרומם, קוקסינל, אבל מאז שהוא התחיל לראות את העורף של אבא שלו כבר אין ממש חוקים. כי תבינו שדייל הוא לא מתרומם או נקבה, ולא משנה מה גורדון או הִישְׁקִי או קרטר או אבא אמרו לפני שהוא פגע באי התנועה ועבר דרך השמשה אל מתחת לאדמה. דייל התוודה יותר מפעם אחת שהוא הרג אותו, ובשלב הזה דוקטור ס' אמר לאט מאוד, כאילו הוא קורא את זה משלט חוצות שעומד קצת רחוק ממנו, לא, דייל, אתה לא אחראי – בשום צורה – למות אביך. אבל דייל הפך את ההונדה הזאת שוב ושוב בראשו, הריץ את הסרט אחורה ואז הפך אותה שוב. בעיני רוחו הוא ישב משועמם ומיוזע לאורך כל הטקס בשורה הראשונה בכנסייה הפרסביטריאנית של פוטווין לפני שמשטרת התנועה הספיקה בכלל לקרוא לו. הרגיש את הצווארון המעומלן על צווארו שגולח זה עתה.

מאז שהיה ילד הוא שתה מים חמים בבוקר כדי להעמיד פנים יחד עם אמא ואבא שלו שהוא שותה קפה, הנה הקפה של הבוקר שלך, דייל, שחור בלי סוכר, תכף צריך ללכת לעבודה. צחוק משותף נדיר. הבדיחה היתה שהוא כאילו גבר אבל הוא באמת כזה, בן שמונה עשרה, וזה בדיוק מה שהוא עושה בבוקר, משקה חם. במקדונלד'ס נותנים לך מים חמים בחינם אם כי קשה להסביר שאתה לא רוצה לקנות את התה של ליפטון שהם מציעים. יותר מפעם אחת הוא נאלץ לרכוש את התיון שאותו יזרוק אחר כך (בשדרות גייג' נתנו לו את כוס הקלקר המהבילה כמעט בלי בעיות, אבל בפעם היחידה שהוא ניסה ברחוב 21 מישהו מהטבחים שאולי הוא הכיר אמר תגידו למפגר שילך להזדיין). כשהוא התחיל לעבוד אצל דילון אבא שלו עוד לא פרץ דרך הכרזה הקרועה ודייל היה יושב באחד מכיסאות הפלסטיק האדומים המסתובבים ליד חזית הזכוכית וצופה מבעד לבבואתו העמומה במכוניות ותוך כדי כך לוקח שלוק, בוחש בכפית פלסטיק, לוקח שלוק. ואז היה קם בתכליתיות מתוך אמונה ששאר הגברים ירגישו בכך.

אם אתה נוסע לעבודה שלך, הנוף מסתדר אחרת סביב האופניים שלך כשאתה חוצה אותו, עצי בוקיצה ואדר כסוף מסתדרים בשורה ביראת כבוד כדי לתת לך לעבור. סטייסי, החברה של דוקטור ס', הראתה לו איפה הוא יכול להשעין את הפרדטור שלו קצת אחרי הכניסה הצדדית ואיפה הוא יכול לקחת סינר ירוק מהמתלה. תקשור אותו מאחורה ככה. ואז פשוט תשאל אותי ואני אגיד לך באיזו מהקופות אתה צריך לעזור קודם. הנה באים ראשי הברוקולי קופסת הוופלים הקפואים הלחם הפרוס הדוקטור-פפר בבקבוק שני ליטר לאט-לאט על מסוע הגומי השחור עד שהם משמיעים צלצול ובשלב הזה הוא צריך להכניס אותם לשקיות נייר מקופלות, ואם מבקשים ממנו לסחוב אותם או להסיע אותם בעגלה אל תאי מטען של מכוניות, אל קרקעיות של תאי מטען. לעתים קרובות הוא שינע אוכל של אנשים שהכיר, הכיר פעם, והם היו מדברים איתו, וזה היה בסדר. ביצים וחלב נכנסים לשקית ניילון נפרדת, אל תשאל אותי למה. הסיפוק שבלתקוע עגלת קניות לתוך עגלת קניות אחרת במתקן העגלות. ארבע עשרים וחמש לשעה כפול שלושים היו יותר כסף מכפי שיכול היה לדמיין ברגע שמכפילים בשלושים את כל השבועות הרבים במהלך השנים שבהן תכנן לעבוד. דבר אחד בטוח: הוא יקנה את הפְיֶירוֹ הכסופה של רון וולדרון ואפילו ייתן לאמא שלו להשתמש בה אם תשמור על כללים מסוימים.

אבל אז באמצע החודש הראשון קופסת שימורים גדולה של משהו לא משמיעה צלצול בקופה ומייק המתרומם שבקופה שלו הוא אורז אומר לו לבדוק את המחיר ובשביל זה צריך קודם למצוא את המעבר ואז את המדף ואז איזה מספר על איזה תווית תואם את הפחית המדוברת ואחרי זה להביא את כל זה בראש ובידיים בחזרה למייק שבינתיים כבר יסיים מזמן להעביר את שאר המצרכים, והלקוח בטוח עצבני. סטייסי אף פעם לא אמרה שהתמחור יהיה חלק מהתפקיד שלו. עד שהוא מוצא את המעבר המדובר הוא כבר רואה איך הוא חוזר בלי שיוכל להסביר איך התווית עם המחיר נמצאת במרחק שווה בין שתי קבוצות דומות אך נבדלות של פחיות, או איך ההבדלים הללו היטשטשו כשהוא הסתכל טוב, צבע התוויות השתנה עד שלא יכול היה לקבוע את הגבול בין מה שעולה ככה ומה שעולה ככה. הוא היה מתאים בין המילים אם אותיות ומספרים לא היו נמלים שרצות על מדרכה, ענפים שצפים על מים כשהוא עמד שם, ואם יתר הקונים לא היו מתחילים לצחוק עליו עד שהסתובב כדי לתפוס אותם. רק כשהוא עומד בזיעה קרה מול המדפים הוא נעשה מודע למוזיקת המעליות שמסתובבת אצל דילון כל 1995.

ואז גברת גריינר אומרת לו לקרוא בקול רם מתוך הגרינץ' שגנב את חג המולד! בכיתה ד', שישמעו כל מילה, אנחנו יכולים לחכות כל היום, הצחוקים בזמן שהמאמן סקֵייקֶל תופס אותו במסכת הפנים שלו במהלך המבחנים לנבחרת בכיתה ז' וזורק אותו ארצה מפני שהוא טיפש כמו נעל, צלצולים באוזניים, ריח של עשב מכוסח. הוא יושב גם במשרד כשד"ר אלן אומר לאבא שלו לחשוב על ילד בן תשע או עשר בגוף של מתבגר בזמן שקרטר מהפנט אותו בסיפור על זה שדחף אצבעות לבקי ריינולדס כמה שנים אחר כך, אתה יודע בכלל מה זה לדחוף אצבעות, אותם צחוקים סביב המדורה, גצים שמתפצחים על ענפי המַקלוּרָה הזהובה. כל אותם אינספור רגעים נוכחים כל אימת שמישהו נוכח, עוויתות חקייניות קטנות סביב זווית פיו משקפות את זה.

צריך לברוח מהמקום שבו הרגעים האלה נקווים בחלל ולכן הוא הולך בראש מורכן למחסן, תולה את הסינר ומדווש ארבעה רחובות אל חנות עודפי הצבא, שם יוכל לשבת הרחק מאחור, להטעין ולפרוק מחסנית של 0.50 אינץ' עד שתפסיק-עם-זה-כבר סטן יגיד סוף-סוף מאחורי הדלפק בלי להרים את הראש. סטן, אפילו שהוא שמן ומחרחר כשהוא נושם, ולמרות שחסר לו אגודל, יכול לשים לך את הידיים על האוזניים וללחוץ כמו שעושים כל המארינס ככה שזה יהרוג אותך או לדחוף לך את האף לתוך המוח בכף היד. את מיומנויות הלחימה האלה ואחרות דייל האמין לפעמים שהוא כבר הפנים, וקיווה שלא יצטרך להשתמש בהן. באותה מידה, דייל הרגיש שהוא חווה משהו מהחוויות האלה שסטן סיפר עליהן, כמו שמורה אמר פעם לדייל שלהריח משהו זה להכניס חלקיק מתוכו אליך. אז אם סטן אמר שהיו זונות בכל מקום שבקושי היית צריך לשלם להן, היית רק יורק לעצמך על הזין בתור חומר סיכה, דייל לא היה מרגיש שהוא ממש משקר כשסיפר לחבורה של ילדים בחטיבה ששיחקו כדורסל על המגרש ברנדולף שהוא זיין אחת מהן, ירק עליה וכו'. הוא לא היה צריך לשלם לה למרות שיכול היה, יש לי יותר מ-400 דולר. אם אתה אומר משהו שמצליח להחזיק מעמד כשהוא יוצא, זה הופך אותו לאמיתי מספיק, אז הוא לא הרגיש שהוא משקר, למרות שאחר כך הרגיש לא פעם שֶׁכֵּן. כל חייו אמא שלו דרשה ממנו להודות שהוא שיקר לפני שמישהו יכול היה בכלל לדעת.

כן ולא חנות העודפים היתה כמו השיחים. כן כי אין מצב שגורדון או הישקי או קרטר יוכלו להגיע אליו כאן איפה שסטן, שהכיר את אבא של דייל, היה הבוס. אתה חופשי לרבוץ שם אם אתה בשקט. כן כי זה היה כמו השיחים מקום חשוך שבו היה לדייל ידע טקטי, אפילו ידע איפה מאחורי הדלפק נעול הלוגר העתיק-אבל-טעון. כולן אומרות שהן רוצות את הטיפוסים הרגישים והנחמדים ואז מזיינות את כל הקבוצה, לא ככה דייל. אני לא גזעני דייל אבל הן לא רודפות אחריהם ומתחננות לזה. השם שלו תמיד השתרבב למשפטים האלה כשסטן היה במצב רוח דברני. בקיץ שלפני כיתה ט' הם אמרו לו נראה אותך מנשק את הולי זיגלר, נשבעו שהיא רוצה שהוא ינשק אותה, שהיא פשוט מתביישת לשאול, ואיך שהיא צרחה והאדימה ועמדה עם ידיים רועדות מול הפנים – זה היה כמו שדבורה נחתה על אמא שלו שהיתה אלרגית. הצחוקים. הוא היה אשם עוד לפני שידו הפתוחה התחברה אל פניה ובזמן שהם הנחיתו עליו מכות, עם חול בתוך הפה, הוא רצה לומר אני מצטער, הולי, שאותה הוא הכיר עוד מהגן, היא גרה רק שלושה רחובות ממנו. אין להם מושג כמה זה קשה לטעום את הדם של עצמך, ריח של דשא מכוסח, ולא ללכת הביתה ולהוציא את הסכינים או האקדח שלך או להפוך להם את המכוניות בדמיון. וכשהכעס של סטן נכנס בו הולי סתם היתה זונה שהחזיקה את החישוק שדרכו קפצו אחרים. בדמיון שלו יכלו לעבור ימים שלמים עד שהפסיקה להיות כזאת.

דוקטור ס' לא כעס על העבודה, לא היו בו חלקיקים של כעס נקודה. יותר מפעם אחת דייל שאל את עצמו אם זה הופך את דוקטור ס' לקוקסינל. זו לא היתה טרחה מצדי, זה משהו שנוכל לנסות שוב בהמשך אם זה ירגיש נכון. מה שהטריד את ד"ר ס' עכשיו היה איך שדייל עלול לחוות לפחות הזיות קלות, שזה לא בדיוק כמו לספר סיפורים. דייל, אמר דוקטור ס', דייל, עד שדייל הסיט את המבט מהציור אל העיניים של דוקטור ס', מה שאני מנסה להגיד הוא שזה נשמע קצת כאילו אתה רואה דברים שלא קיימים, כמו אבא שלך. אבא לא ראה דברים שלא היו שם, חשב דייל, המבט חזר אל הליצן במסגרת הכסופה. אף על פי שכשהיה נתון בתוך מה שדייל פענח לימים כשכרות, אבא שלו היה מקלל אנשים שלא היו נוכחים, מכניס את האגרוף בקיר הגבס של המרתף. או שאולי אתה רק מספר לי שאתה חושב על אבא שלך, שאתה מרגיש כאילו הוא שם, אבל שאתה יודע שבעצם הוא לא. אם אתה חושב שאתה רואה או לצורך העניין שומע דברים שפשוט לא יכולים להיות, דייל, אולי יועיל אם תגיד לעצמך שוב ושוב, אפילו בקול רם, זה לא אמיתי. זה לא אמיתי. תופתע לשמוע כמה זה עזר לאנשים אחרים שאני מכיר.

יודעים רק לדבר אתם לא תעשו לי כלום. חוזר עליכם וקקי בידיכם. עוד בשלבים הראשונים של ההַדָּרָה הם כבר ציידו אותו בלחשים רפים שיוכל להטיל כתגובה לעלבונות. הצורך בָּאמירות הפריך אותן וככל שגדל הן רק ליבו עוד יותר את הצחוק. יופי של תשובה, דייל. אם עדיין אמר לפעמים את הדברים האלה או ביטויים אחרים בינו לבין עצמו, היה זה רק כדי להאט או לשבש את המנגנון של כוח הרצון שלו לפני שיהיה מאוחר מדי והוא יניח איזה מטען ממולכד לאויב על כביש ראשי או בדרך כפרית. כאילו שיש לו משחק וידיאו בתוך הראש, רק שמה שקורה שם יקרה כאן. לאחרונה זה התבסס על "ספַּיי האנטֶר", שהוא אחד האהובים על דייל באולם משחקי הווידיאו "אלאדינ'ס" בקניון וַייט לֵייקס. אותה מוזיקה אלקטרונית. מלמעלה הוא רואה קטע של אספלט שחוצה בקו אנכי תוואי נוף מפושט. התמונה מעורפלת עד כדי כך שקשה לדייל לומר אם הוא מדמיין גרפיקה או קרקע אמיתית. אבל הוא מצליח לזהות את הפיירו הכסופה, האווטאר שלו, מאיצה שם למטה והוא יודע שאם הוא ילחץ על כפתור בתוך ראשו המכונית תפלוט כתמי שמן או ענן עשן בעקבותיה. ואמנם אי-אפשר לומר מתי הישקי או קרטר או גורדון ייתקלו באותן סכנות מעורפלות אך קטלניות, אבל תבינו שזה יקרה, הם יעברו דרך השמשות שלהם. פעם אחת, אחרי שדיברו על אבא שלו, שאל דוקטור ס' את דייל אם הוא יודע איך קיבל את הכוחות האלה. דייל אמר שלא.

אבל הוא כן ידע. זה היה בגן "מעגל האור" בשיטת מונטסורי, בשדרות אוֹקלִי, כשהיה בן ארבע, כשהוא וגופו היו עדיין באותו גיל. היה חם יחסית לסוף ספטמבר והשמים היו נקיים מעננים כשאמא שלו נפרדה ממנו באותו בוקר בגן. אוקיי, מתוק. דייל כבר לא נצמד יותר או בכה בשלב הזה של הפרידה, הוא פשוט היה הולך אל גברת קולמן ומחבק אותה לשלום ואז בונה בשקט ומפיל מגדלים מקוביות עץ ומחכה שבן וג'ייסון יגיעו. ואז היה הולך אחריהם והם נתנו לו. באותו יום הם היו בארגז החול בחצר האחורית בזמן משחק חופשי ובן אמר שיש לו צמח עם כוחות מיוחדים שהוא קטף מגדר הרשת. כמו קיסוס רעיל או אוג ארסי או איך שהתרד עושה את פופאי חזק, זה היה צמח שבן חיכך בין ידיו עד שהשתחרר ממנו איזשהו כוח. לא צריך לאכול אותו. בן שפשף את העשבים הירוקים שקטף ואז נתן אותם לג'ייסון שנתן אותם לדייל שהכתים איתם קצת את הידיים ואז קבר אותם לפי ההוראות של בן בחול. ואז בן אמר שמבקשים משאלה כדי שמשהו יקרה והוא קורה. דייל לא זוכר מה היתה המשאלה של בן או של ג'ייסון, או אם הם סיפרו לו, אבל לדייל היתה אובססיה לסופות טורנדו והוא אמר שהיה משתמש בכוח שלו כדי לעשות שתהיה סופה כזאת ואז הם שיחקו באיזה משחק אחר.

חָזוֹת של חמישה עשר פעוטות עולים ויורדים על מיטות בחדר הראשי עם השטיחים בצבע בז' לצלילי חיקוי עלוב של המיית גלים ממכשיר סטריאו נייד שמחובר לשקע בפינה. גברת קולמן והסייעת שלה פאם מכינות ארוחה קלה במטבח הסמוך, כוסות קרטון קטנות עם ענבים שנחצו לשניים כדי למזער את סכנת החנק. דייל מתעורר לשמע גשם שיורד על גג האלומיניום של בית הספר. בשקט הוא מרים את בובת הארנב שלו אל החלון ומסיט את החלון ורואה עננים כהים מהרגיל שיורדים לגובה נמוך לדעתו. הרוח משליכה בלוטים מהאלון האדום בחצר הקדמית של בית הספר על החלון והוא נבהל. רק בהדרגה הוא קולט שהוא מביט במעשה ידיו. ידיו נקיות עכשיו, גברת קולמן הכריחה אותו לקרצף אותן לפני ארוחת הצהריים, אבל הן משדרות לו גם רגישות-יתר וגם חוסר תחושה בעת ובעונה אחת, כמו אז כשהוא נגע בכיריים. את הריח של צמח הפלאים אפשר עדיין לאתר מתחת ללימון המלאכותי של הסבון. הוא חוזר במהירות אל מיטתו ומושך מעל לראשו את המצעים של פינאטס ומנסה לבטל את הסופה שהוא עצמו זימן. לארנב שלו, ששמו נשכח, הוא אומר שוב ושוב שהוא מצטער. ואז אנחנו שומעים את הצופרים נדלקים.

דייל נהג לעזור לשכנו רון וולדרון להעביר דברים מהמוסך הביתי שלו אל המשאית או בחזרה, בעיקר כלים ועץ. דייל אולי אתה יכול לעזור לי בזה, זה מילא אותו בגאווה. קודי וולדרון היה בגילו של דייל והם אמנם שיחקו יחד בעבר הרחוק אבל קודי, ספורטאי שקט, הסתכל עכשיו דרכו. קודי לא היה מגן עליו מפני טיפוסים כמו קרטר או הישקי או גורדון אבל הוא לא היה פוגע בו, אף פעם לא הצטרף לצחוק. לא ברור מה היתה נטיית הלב של קודי, אבל הוא לא קרא תיגר על אביו, שבלי להגיד מילה הבהיר שעם דייל לא מתעסקים. לפעמים קודי ודייל הטעינו או פרקו את המשאית יחד ודייל הרגיש לרגע שותפות מטרה עם בן-גילו, כשאני מגיע לשלוש מרימים. אם רון וקודי שיחקו כדורסל בחניה דייל יכול היה להחנות את המשאית ולשדר אותם או אולי לרדת ממנה ולהחזיר להם כדורים. זרוק לסל, דייב.

בערבי סוף השבוע דייל היה עובר באופניים ליד הבית של רון ורואה באור הצהוב של המוסך את קודי וחבריו שותים עם בנות. לפעמים רון היה שם ועישן סיגר, היה מנופף לו, אבל אף פעם לא קרא לו להצטרף. אם זה היה בקיץ ודייל עמד בחצר שלו, הוא יכול היה לשמוע מבעד לרעש החרקים את הרדיו ואת הצחוקים.

עד שיום שישי אחד בנובמבר, אחרי שפרקו ציוד כבד עד השקיעה, רון אמר לנוכח התנגדותו האילמת של קודי תישאר לבירה. במוסך ראה דייל שיש שם חבית בירה כסופה בתוך פח אשפה מגומי מלא בקרח והוא התבונן ברון כשהתחבר למשאבה והתחיל להזרים דרכה. היום יש יום הולדת לקודי ואני כבר מעדיף שהם ישתו פה. הוא נתן לדייל כוס פלסטיק אדומה עשויה בעיקר מקלקר, ואז מזג לעצמו ולקודי. רון הצביע על ערימה של כיסאות מתקפלים ודייל פתח אחד והתיישב לצד החבית בזמן שרון תלה כמה כלים על לוח מחורר וקודי נכנס עם הכוס שלו פנימה, אני מתקלח.

לזוז רק כדי לשתות או לנגב את הקצף מהשרוול ולהפשיל כמה שיותר את המצחייה של הקנזס סיטי רויאלס מעל עיניו – לקודי זה נראה כמו האסטרטגיה הטובה ביותר לשמר את השיתוף הבלתי סביר הזה. כשרון מילא לעצמו מחדש את הכוס הוא מילא גם לדייל, אבל אפילו בלי האלכוהול, האושר הדרוך של דייל היה מפריש לזרם הדם שלו כימיקלים שהספיקו כדי למנוע ממנו להרגיש מבעד לסווטשירט את האוויר הסתווי הקריר. כאילו כדי לציין את המאורע ראה דייל את פנס הרחוב בפינת השדרה השישית וגרינווד מהבהב ואז מסביבו השלג הראשון שרפרף יותר כמו עש מאשר ירד. תשמעו את דלתות המכונית נטרקות ואת קולותיהם של טיפוסים כמו קרטר הישקי גורדון מתקרבים. רון היה שם אז דייל לא זז. שום דיבורים, אלא רק חיוכים מופתעים ובלתי מפוענחים הופנו אל דייל כשהטיפוסים בירכו לשלום את מר וולדרון, אחד האבות היותר מגניבים, לחצו את ידו של קודי, שחזר בינתיים אל הג'ינס הרחבים ואל מדי הספורט הרשמיים. רון נתן כנראה לדייל את ערימת כוסות הפלסטיק האדומות כי הוא מצא את עצמו מציע אותן לכל מי שניגש אל החבית. עבודה, הפעם בלי מחירים. זה אתה מפעיל את החבית, דייל, אמר מישהו, והלעג היה רק החלק העיקרי בדבריו.

מתי הופיעו הבנות, הולי זיגלר ביניהן, ואיך הוא ידע שהיא לובשת ג'ינס שחורים וסוודר אדום עם צווארון וי, ושהשיער שלה אסוף לקוקו גבוה הדוק אם הוא בשום אופן לא הסתכל עליה? אבל היא אמרה, היי, דייל, שפתיים מחייכות בענייניות עם שכבת גלוס טרייה, וכשהוא הושיט לה את הכוסות היא לקחה אחת, תודה. הוא ידע, או מהשנתיים שלו בתיכון טופיקה או מבתי הספר הקודמים שלו, איך קוראים כמעט לכל מי שהיה במוסך גם אם כמעט אף פעם לא הזדמן לו לדבר איתם. תן לי, אני אמלא לך, אמר אַלֶק אוֹאֶן, וגם עשה. לחיים, אחי, בוא נדפוק ת'ראש. המתכתיות של הבירה הקלה על הלשון של דייל.

סטן שפך עליו ים של זעם בעניין מוזיקת הראפ וכל הוויגרז[1] האלה שאוהבים אותה עכשיו אבל דייל הרגיש שבמה שיצא ממערכת הסטריאו, כמו בעגלות הקניות או במחסנית התחמושת או באחד המשפטים הנדירים שלו שהצליחו להישמע הגיוניים לאורך זמן, היתה איזו הלימה נכונה שעוררה בו תחושת זהות עם הגוף שלו, שהיה כעת הגוף שלו עם הלילה. דייל לא זז מכיסאו אבל שולי הכובע הורמו קצת והוא ראה שחלק מהבנות אמנם לא רקדו במוסך הקר אבל הנהנו או דילגו קצת לפי הקצב, הקריאות הקצובות בשיר, בזמן שהסתובבו במוסך. עוצמת החשק שזה עורר בו היתה קרובה יותר למימושו מכל דבר שהכיר עד אז. דייל במוסך הזה, בכיסא הזה, במאה שעברה, השמחה שלו. כל העיניים עליי, אמרה המוזיקה.

ואז הישקי הציע לו סיגריות, היי בנאדם מה קורה. גם גורדון היה שם, אל תרגיש לא נעים בגלל מה שהיה בקיץ שעבר. הנהון מדיוויס. דייל ידע שהוא צריך להיזהר, אבל כשהבחורה שקראו לה לורה אמרה תן לי לראות את השיער שלך, הורידה לו את הכובע והעבירה אצבעות אדומות בקצוות בתוך או לפחות על גבי הרעמה השחורה הסבוכה שלא נחפפה או סופרה לאחרונה, ההתרגשות הצרופה היממה אותו עד כדי כך שלא היה אכפת לו מצחוקים פה ושם. זה לא אמיתי. אחרים התחילו לנסות לדובב אותו, איפה קנית את המגפיים המדהימים האלה, זה היקי או מכה, אתה עדיין מתעסק באמנויות לחימה. אתה צריך לבלות איתנו יותר, דייל. כן, נמאס לנו מהדפוקים הרגילים מכיתה י"ב. הוא פשוט צחק איפה שהאחרים צחקו, שתה ושתה מהכוס שהם מילאו ומילאו.

בגלל האלכוהול ואי-הסבירות המוחלטת נוצר פיגור הולך וגדל בין החוויה לבין קליטתה בתודעה, ודייל הבין שהמסיבה הופסקה רק כשפיתו אותו להיכנס למושב האחורי של ג'יפ צ'רוקי שאותו הוא כמעט הפך לא פעם, הישקי נוהג, לורה במושב לידו, תראה את הקצה המעושן של המרלבורו לייט שלה, דיוויס לצדו מאחור, מציע בקבוק של יין "מֶד דוֹג 20/20" בטעם קוֹקוֹ לוֹקוֹ, הבסים מ"המערכת" כמו שהישקי קרא לה מרטיטים לדייל את החזה, כל העיניים עליי. עד שהאוויר הצונן המרעים דרך הגג שהישקי השאיר פתוח כדי שהעשן יצא החוצה גורם לדייל להבין שהם עלו על ה-I-70, נדמה שהם כבר הגיעו לאגם קלינטון שנמצא בערך שלושים קילומטר משם, בעיקר בני עשירים ששותים סביב מדורה, גצים שמתעופפים מהמקלורה הזהובה שמתפצחת באש, כמה זוגות שמתמזמזים על שמיכות, אותו זמר שבוקע ממערכת אחרת. רק כשהוא מתהפך על הגב אחרי שהקיא בלי כאבים בדשא איפשהו מחוץ למעגל האור של המדורות, רק אז הוא ממש שומע אותם קוראים בקצב דייל, דייל, דייל. ועכשיו הוא עוצם עיניים ורואה את הכוכבים.

גרנטה 6 – כתיבה אמריקאית חדשה | יוני, 2017
מאנגלית: גיא הרלינג
דימוי: מתוך ליליאנה פרבר, Terram in Aspectu, archival ink print, 170 x 140 cm, 2019
[1] כינוי ללבנים שמנסים להידמות בהתנהגותם לשחורים.