נחישות

מה שקרה זה שהיא ראתה את הדבר הזה – את העץ, את הבית – ואז חזרה והלכה בכיוון ההפוך. חזְרה חזָרה אל מעבר לגבול. הסתובבה וחזרה אל המקום שממנו הגיעה, בעצם.
לא היה שם אף אחד – אף שומר. רק קו אדום, חקוק על פני האדמה, מפריד בין צד ימין, לצד שמאל. בצד ימין לא היה כלום: הייתה שממה. לשם חזרה האישה. בצד שמאל עמדה תחנת אוטובוס ובה שלושה כיסאות כתומים, מאובקים, ללא שום נגיעה: שום סימן של ישבן.
באותה מידה היא הייתה יכולה לשוב אל מעבר לגבול – ולחזור חזרה, או לעצור לרגע אחד; או להתלבט. אבל היא הייתה כבר חמישה מטרים משם, כבר המשיכה הלאה – באותו הקצב, באותה ההליכה הנמרצת – רק בכיוון ההפוך.
מכאן, מנקודת הגבול, אפשר כבר היה לראות את הגב שלה, קפוץ, נוקשה, נוטה קצת לפנים, את כתפיה המכווצות, את המזוודה שאחזה ביד אחת, ואת שתי השקיות, שפירות מבצבצים מהן, שאחזה בידה השנייה. עכשיו, מגבה, קטֵנה והולכת, היא הפכה לנקודה ירוקה – שמלתה הייתה ירוקה – ומעליה נקודה קטנה יותר, אדומה – שושנה שהייתה תקועה בשערהּ. נקודה ירוקה ומעליה נקודה אדומה קטנה אף יותר התרחקו עכשיו, קטנו והלכו, הפכו לנקודה אחת בגודל של גרגיר חול כמעט, כמעט ונעלמו.
משבים קטנטנים של רוח הגיעו אל הקו האדום, אל הגבול, סתרו אותו מעט; חול אדמדם התפזר לצדדים. אבל רק קצת. הקיץ עמד והשמש כיסתה את הכול. העץ היה דק וגבוה. אם מישהו היה שם הוא היה יכול לשמש לו כשעון. משמאל לקו הגבול העץ הטה את צלו, באיזו זווית. ליד העץ, הבית – הבקתה – היה צבוע בצבע חום-אדמדם, מתקלף. אניצי הצבע שבלטו מהיובש ובקעו מתוך הקיר הטילו צללים קטנים, חומים-כהים, עמוקים, שחורים כמעט, על קירות הבית האדמדמים, הדהויים.
הרוח סתרה את הקו האדום רק מעט: עכשיו הוא חזר לעמוד. מצד ימין – שממה. חול מבוקע. כמה בדלי סיגריה תקועים בחול. מצד שמאל – הבית – הבקתה – העץ הדק, הגבוה, שלא הטיל צל, רק סימֵן קו דק וארוך שחצה את קו הגבול האדום, שהמשיך, שלו, אנכית לו, לנוח על האדמה.
כיפה שחורה.
מוט –
גרעינים.
עקבות של ציפור: יונה אולי; או אולי דווקא שועל.
חולצה של ילד, ועליה הכיתוב MESSI, בפסים אדומים וכחולים.
מוט נחושת מגיח מתוך יציקה אפורה של בטון, תקוע בתוך השממה. ליד, קלילה ודוממת, שקית חטיף כתומה.
מילים שנשמעו שם – זה כבר היה לפני זמן – מילים שנשמעו שם נשארו על הבטון.
פתאום משהו התפתל: נחש: צבעו כצבע האדמה. לאט-לאט הוא הגיח, מסמן את עצמו. באמצע, ליד החולצה הזרוקה, הוא עצר. הוא התרומם: עוד, ועוד; הוא עלה. עד שניצב, זקוף, גבוה עד מאוד, מעל פני האדמה; רק חלק זעיר מגופו נותר עליה, רק בסיס הכרחי. נוכח האוויר הריק – לא הייתה שם נפש חיה – נוכח האוויר הריק, העומד, הנחש ניצב, מתוח אל על, צווארו התרחב, עיניו נפערו: הוא חרץ לשון. היא נותרה תלויה באוויר. למעלה, ראשו, בתוך האוויר העומד – הלשון קפאה – הוא הסתכל נִכחו. הוא עמד שם, בתוך האוויר העומד, בתוך הלא-כלום, צווארו מתרחב עוד, עיניו נפערות, עוד –
ושב והתכנס; באחת; כמו כדור: שב והתבצר כמו עיגול, כמו עובר, נמוך ומכונס שוב על האדמה; ואז החל לפרוש את עצמו שוב אופקית, התמזג שוב עם האדמה, ונכנס פנימה, אל מתחת לחצי העיגול – אל מתחת לאבן – אל מתחת לגוש הבטון.
האדמה הייתה שקטה.
הבית – המשיך לעמוד. (הבקתה).
קו הצל הדק של העץ נטה עוד מעט ימינה, בזווית חדה קצת יותר, רק קלות, רק מעט.
מעט חול אדום התפזר שוב לצדדים. אבל רק מעט. הקו האדום נותר חקוק, יציב, נחרץ, על האדמה.
נקודה ירוקה הלכה וגדלה והתקרבה. נקודה ירוקה גדֵלה, ומעליה נקודה אדומה. שושנה אדומה – מפלסטיק, כנראה, אחרת הייתה נובלת בחום הצהריים – הייתה עוד תקועה בשערה של האישה.
נמוכה ושמנמנה, אוחזת מזוודה ביד אחת ושתי שקיות ביד שנייה (בצבצו מהן פירות), היא הלכה, היא חזרה, השושנה האדומה מזדקרת על ראשה, היא התקרבה שוב אל קו הגבול.
גווה נטה קדימה, כתפיה היו מכווצות, עיניה היו שקועות, ובוערות.
כמו דורבן, או מתאגרף, ראשה נטה קדימה, מבקיע משהו, איזה קיר, או כמה קירות: עוד ועוד קירות, בקצב אחיד: כמו מטרונום, או חיל רגלים.
המזוודה, השקיות. היא המשיכה. קצב הליכתה לא נפרע (אולי נשמה? אולי האטה לפני?) בצעד אחד – היא חצתה את קו הגבול. בצעד נוסף – היא המשיכה. ואחר כך עוד צעדים. עוד ועוד צעדים, שממשיכים.
צלהּ – רועד, שמנמן, עיגולי, מהדס, ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה – חמק אל תוך צלו הדקיק של העץ, נשק לו – לרגע – ונפרד.
קדימה: ממשיכה, לא עוצרת, הולכת ומתרחקת, עיגול ירוק ומעליו עיגול אדום קטן יותר חלפו על פני שלושת כיסאות תחנת האוטובוס הכתומים; על פני התחנה המאובקת; והשלט הגבוה. מוט הנחושת המזדקר: עיגול ירוק ועיגול קטן מאוד כבר, אדום, קטנו והלכו, לגודל של גרגיר חול אחד, המשיכו – עוד – ונעלמו.
מצד ימין – הייתה שממה. חול מבוקע. מצד שמאל – הבית – הבקתה – העץ הדק, הגבוה, שלא הטיל צל, רק סימן עדיין קו חום-שחור, חוצה בחדות את קו הגבול האדום שעל פני האדמה.
צלו של העץ נטה על צדו. הבית – הבקתה – הייתה צבועה בצבע חום. הצבע התקלף. אניצי הצבע שבלטו מהיובש ובקעו מתוך הקיר הטילו צללים קטנים, ארוכים מעט יותר, חומים-כהים, עמוקים, על קירות הבקתה החיצוניים.
פכים קטנטנים של חול אדמדם נשבו מנקודת הגבול ושבו ונטמעו בתוך האדמה הצהובה. קו הגבול לא נפרע.
קו העץ הדק, העילי, חצה באלכסון עמוק יותר את הקו שעל האדמה. הבית הטיל צל קטן, קל, כמעט אפשר היה לא להבחין בו. רק איש שהיה מצטמק לנייר, או אישה שהייתה מכנסת את איברי מינה, הופכת לדו-ממד, היו יכולים להימלט מהחום תחת הצל הדק של העץ.
מתחתיו האדמה בקועה – כמו קירות הבית – בקעים-בקעים. ליד, קלילה אבל דוממת, לא זזה אפילו במעט, נחה שקית חטיף כתומה.
כמה בדלי סיגריות תקועים בחול, בצד ימין. בצד ימין הייתה שממה; אבל הייתה השקית, בכל זאת, והיו הבדלים.
כיפה שחורה, תקועה גם היא, לצדם, הייתה טמונה-כמעט בתוך החול.
חולצת כדורגל של ילד, עם הכתובת MESSI, בפסים אדומים וכחולים.
מוט – מנחושת –
גרעינים.
שלט מנירוסטה, לא גדול.
לידם, מימין, עקבות של ציפור.

גרנטה 1 – גבוליות | מאי 2014
דימוי: שוב מההתחלה (2008), מתוך קפיצה, שוב מההתחלה, הילה טוני נבוק