נצרת-תל אביב-עכו-חיפה: שיחה עם איאד ברגותי

איאד ברגותי (إياد برغوثي) נולד בנצרת ומתגורר בחיפה. סופר, מתרגם ועורך. משמש כעורך המשנה של סדרת "מכתוב" לתרגום ספרות ערבית לעברית במכון ון ליר. אסופת סיפורים קצרים פרי עטו, بين البيوت (בין אלביות), ראתה אור בהוצאת דאר מלאמח, קהיר, 2011. הרומן הראשון שלו, بردقانة (בורדקאנה) ראה אור בהוצאת דאר אלאדאב, ביירות, 2014 , ופרק מתוכו פורסם לראשונה בעברית בגיליון השני של גרנטה. הספר המלא עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס. שוחחנו איתו על המקום כזהות, על הזיכרון התובע ועל משמעות העיר כמרחב מעצב תודעה.

נצרת

נולדתי בנצרת, בשכונת צפאפרה בצפון העיר. זו שכונה שעיקר תושביה הם פליטים מהכפר צפוריה (ציפורי) הסמוך. גם המשפחה של אבא שלי גורשה משם. יכולתי לראות את המגדל הקטן שנשאר על ראש התל של הכפר ממרפסת הבית של ההורים שלי באופן מאוד ברור. סבא שלי נולד שם ב-1898. עד היום יש לי את תעודת הלידה שלו בכתב עות'מאני. בינתיים הכפר הפך לחורשה, והיום הוא גן לאומי. אבא עבד כפקיד בבית המשפט, ולאמא היתה חנות ספרים. אבא שלה היה סופר, מתרגם, מוציא לאור, איש ספרות. התחלתי לקרוא מגיל צעיר, וכולם אמרו שיש לי כישרון כתיבה כבר מבית הספר היסודי. קראתי הכול: עיתונים, מגזינים, ספרות ערבית קלאסית, רומנים לבנוניים ומצריים. אהבתי סופרים כמו ג'ורג'י זידאן הלבנוני או יוסף אידריס המצרי.

בתקופת אוסלו הייתי נער. נצרת של אותה תקופה היתה מרכז פוליטי חשוב, למרות שהיא היתה עיר קטנה ופריפריאלית. נחשפתי לרוב הזרמים והמפלגות הפוליטיים, להפגנות יום האדמה. זו היתה תקופה שהיו לה השלכות מרחיקות לכת על החברה הפלסטינית בארץ. אבל בזמן שכולם דיברו על שלום והיו אופטימיים, משהו במציאות סביבי לא הסתדר לי. אבא שלי אומר שבאותה תקופה התעניינתי דווקא בסיפורים של בני המשפחה המבוגרים יותר. אני חושב שהשאלה העיקרית שניסיתי לחקור היתה שאלת הזהות הפלסטינית. זו מבחינתי השאלה של הדור שלנו. היתה לי מורה אחת שהיה לה האומץ ללמד ספרות ושירה פלסטיניות. למרות שאסור היה ללמד אז ספרות פלסטינית בבתי הספר, היא הניחה בצד את ספר הלימוד הממלכתי כאקט מהפכני. אני זוכר שזה היה אירוע מכונן מבחינתי. התחלתי לקרוא ספרות פלסטינית בזמן שעבדתי בחנות של אמא שלי. סופרים כמו ע'סאן כנפאני, סמירה עזאם ואמיל חביבי. קראתי גם ספרי היסטוריה, והבנתי את משמעות הנכבה במלוא העוצמה. הבנתי שהיה ניסיון למחוק את הזיכרון של החברה הפלסטינית בארץ, ושאנשים נאלצו לשתף עם זה פעולה, כביכול, בגלל הטראומה ומתוך פחד.

הפלסטיניות שלי קשורה להיותי נצר למשפחה פלסטינית, אבל במהותה היא מבוססת על הקשר שלי למקום הזה, שאנחנו קוראים לו פלסטין, לא משנה מה אופי השלטון בו. זו גישה שלא אמורה לבטל פרספקטיבות וכינויים אחרים.

תל אביב-יפו

הגעתי לתל אביב כשהייתי בן תשע-עשרה. למדתי באוניברסיטת תל אביב והתגוררתי במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה. עבדתי באחת מחברות הסלולר, ולמדתי שם על מבנים ארגוניים ועסקיים. בקמפוס נחשבתי לפעיל פוליטי-חברתי. קראתי גרסיה מארקס, סאראמאגו, ניטשה בעברית ובערבית. נחשפתי להמון דברים חדשים. אז פרצה האינתיפאדה השנייה, ואני זוכר שהייתי בביקור בנצרת וכתבתי את הסיפור הראשון שלי, "הריקוד". כך התחלתי לכתוב סיפורת. פתאום היה לי דחף לכתוב סיפורים, פשוט הרגשתי שאני חייב לכתוב את הסיפור הזה. כשאתה כותב סיפור אתה מתעסק באנשים, בחיים. היום אני מבין שמה שקרה לי היה סוג של תרפיה. הייתי בטראומה בעקבות האינתיפאדה. אנשים סביבי נהרגו. היתה אלימות קשה. הרגשתי סכנה מיידית לחיים שלי. זה היה רגע מכונן. ראיתי איך מה שקורה משפיע על החיים של אנשים קרובים. "הריקוד" הוא סיפור אהבה בין מוסלמי לנוצרייה שמסתיים עם תחילת האינתיפאדה. חבר שלי, שנפרד מחברה שלו שהיתה נוצרייה, סיפר לי שהם חזרו לדבר וחידשו את הקשר בעקבות האינתיפאדה, ורציתי לכתוב את הסיפור שלהם. הבנתי שאלה סיפורים שלא יושמעו בחדשות או יתועדו בספרי ההיסטוריה. סיפורים על אנשים ואירועים לא חשובים, נשכחים. רציתי לספר את הסיפורים של האנשים האלה. מבחינתי, החוויות האלה הן המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, ולא מה שקורה עם המנהיגים הפוליטיים שלנו. באותו רגע הבנתי מה התפקיד שלי. היום, כשאני חוזר לסיפורים הראשונים שלי, אני מבין שזה פרויקט החיים שלי. הבנתי שדרך הכתיבה והעניין באנשים ובמקריות היומיומית, אני מחפש את המשמעות שלי בחיים; איך אפשר לבטל את הניכור באמצעות סיפור, וליצור את המשמעות ואת הדחף להמשיך לחיות.

בתקופת לימודיי היו באוניברסיטת תל אביב כאלפיים סטודנטים ערבים. האוניברסיטה היתה אז מקום מנוכר, קשה, היה מתח באוויר. אז התארגנו והקמנו ועד. השתתפתי בקורס על היחסים בין ערבים ליהודים בחוג לסוציולוגיה, וזו היתה חוויה טעונה וקשה. אלה היו השנים של מבצע "חומת מגן", ואוטובוסים התפוצצו. תקופה של חוסר ביטחון ברחובות כערבי. בתל אביב למדתי על העיר ועל חשיבות העיר. החיים בתל אביב היו בשבילי חוויה מכוננת. ראיתי בתל אביב את הניגוד שלי, של נצרת, של הערביות שממנה באתי. התואר שלי היה בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, ותל אביב הפכה בשבילי למודל כשלמדנו על העיר. התחלתי לשאול את עצמי על העיר הפלסטינית. חקרתי וראיינתי אינטלקטואלים פלסטינים רבים, כי היו רק מעט מאוד ספרים על העיר הפלסטינית.

בשלב מסוים הגעתי להבנה שתל אביב ואני, אנחנו לא מתאימים. אני יכול לבקר בה, להשתתף באירועים, אבל בגדול אנחנו לא תואמים. ב-2003, אחרי שחזרתי מביקור בעיר הערבית הגדולה, קהיר, עברתי ליפו. בקהיר שוטטתי בעיר שהכרתי מהספרות ומהקולנוע. אהבתי את מרכז העיר, את וַסט אל-בלד, לא נמשכתי לפירמידות ולאתרים התיירותיים. הלכתי לבית האופרה, ביליתי זמן בספריות ובחנויות ספרים, נפגשתי עם אמנים ועם סופרים. כשחזרתי לישראל, ראיתי את יפו מהמטוס, והבנתי את הקשר בינה לבין קהיר. ידעתי שהיה ביניהן קשר שנותק, שהרבה מתושבי יפו באו ממצרים, שאי-אפשר להבין את ההיסטוריה הפלסטינית בלי ללמוד על המרחב הערבי כולו. פעם כל האזור הזה היה פתוח, ולשם הוא צריך לחזור מבחינתי. הרגשתי שיפו היא המקום שחיפשתי בהתחקות שלי אחר העיר הפלסטינית המודרנית. כשחזרתי מקהיר גיליתי אותה, והחלטתי שאני רוצה לחיות בה. עבדתי בשכונות עניות של יפו עם ילדים ונוער, ולמדתי להכיר את העיר. כתבתי עליה סיפורים ועזרתי להקים את חנות הספרים "יאפא", שעבדתי בה תקופה מסוימת. הבנתי שהבית שלי הוא השפה הערבית. יש לי משיכה לא מודעת, בלתי נשלטת, לשפה הערבית, לשייכות אליה. וביפו, במובן הזה, הרגשתי בבית.

חיפה-עכו

בשנת 2005 עזבתי את המרכז סופית וחזרתי לצפון. הייתי בתקופת ביניים, וכשחבר, שחזר מלימודי קולנוע בחו"ל, ביקש ממני עזרה ביחסי הציבור לסרט שלו, "Sense of Need", הסכמתי. כך, בעקבות ריאיון למגזין בידור וטלוויזיה פלסטיני בערבית בשם "תרפזיון", הכרתי את מונא, בת זוגי. מונא, שעבדה כעורכת בעיתון, היתה המראיינת, והיא בעצם ראיינה אותי ולא את הבמאי. התחלנו לדבר על "באב אלשמס" של אליאס ח'ורי, וגילינו דרך הסיפורים בספר שסבא שלי וסבתא שלה הם מאותו הכפר. כך הכרנו, והתחתנו אחרי שישה חודשים. כתבתי את הסיפור "הסרט הכתום" על ההיכרות בינינו. אחרי החתונה גרנו בחיפה כשנה, עד שפרצה מלחמת לבנון השנייה וחזרנו למשפחה כי האזור שגרנו בו היה אזור מתקפה. אחרי המלחמה החלטנו לעבור לגור בעכו, כי המשפחה של מונא גרה שם. התאהבתי בעיר. עכו היא עיר ששמרה על עצמה מבחינה חברתית וקהילתית. זה מקום מאוד אותנטי. עיר קטנה.

עכו היא גם עיר שהתחברתי אליה מאוד. חקרתי את ההיסטוריה שלה. כתבתי עליה את הרומן הראשון שלי. שלא כמו חיפה, עכו היא גם מקום שאפשר ללכת בו ברגל, מקום שאפשר להכיל. אבל בסופו של דבר, המסקנה שלי היא שהבית שלך הוא האנשים שאתה אוהב. היום אני פחות רומנטי מפעם. אני לא מנסה להעמיס משמעויות על מקומות. אני מסתכל יותר על האנשים, ואני יותר ביקורתי כלפי ייחוס חשיבות למקומות מסוימים מכיוון שיש להם משמעות היסטורית, בניגוד למקומות שאין להם משמעות כזאת.

עבדתי כעורך בעיתון "פסל אל-מקאל" עד שהתחלתי לעבוד באגודה לתרבות ערבית בנצרת, וב-2013 התמניתי למנכ"ל העמותה. החלטתי להעביר את האגודה לחיפה, ובמקביל התחלתי ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת חיפה כדי לקבל את הכלים המעשיים לבניית מוסדות ולניהול תשתיות תרבות. הגישה שהנחתה אותי היתה שתרבות היא שילוב של זהות ותעשייה, וכך צריך להתייחס אליה, בייחוד בחברה כמו החברה הפלסטינית בארץ. תרבות יוצרת זהות, והתהליך הזה קשור בתעשייה. מוזיקה זו תעשייה, ספרות זו תעשייה, וכך יש להתייחס אליהן. זה הקו שהנחה אותי בכל הפרויקטים שיזמתי וניהלתי באגודה; ליצור תרבות ולגבש יוצרים עצמאיים, שלוקחים אחריות ויוזמים ומובילים, לצד יצירה וטיפוח של סצנת צרכני תרבות.

אתה שואל, למה למשל לסיפור שמתרחש בחיפה יש יותר משמעות מאשר לסיפור שמתרחש במג'ד אל-כרום? האם זה מפני שלחיפה יש משמעות ומעמד סמלי גדולים יותר? למה למשל פיגוע בפריז מעורר יותר זעזוע מאשר פיגוע בסוריה או בהודו? הרי הבעיות של אנשים, הקשיים שהם חווים, היררכיות השליטה שכופות עליהם שעבוד ומתוות להם דרכים לא רצוניות בחיים, כל אלה לא באמת שונים. החוויות והחיים של אנשים הם המהות מבחינתי, ולא המקום שבו הם מתרחשים. אני חושב על הדברים האלה יותר ויותר. בחברה הערבית, בעיירות שהיו פעם כפרים, יש המון אלימות. החיים בהן הפכו לבלתי נסבלים במהלך השנים, כי הם צמחו בלי תכנון, בלי השקעה, בצורה מושחתת ורשלנית. מדוע הסיפורים של האנשים בעיירות האלה פחות מעניינים מסיפורים על יפו או על חיפה? אני עובר היום תהליך של המעטה בערך הסמלי של מקומות והעברת המשמעות שנתתי להם לסיפורים ולחיים של אנשים, לא משנה היכן הם מתרחשים. אני אוהב את חיפה ורוצה לשמור איתה על קשר, אבל מפריע לי שהתושבים שלה חושבים שרק מה שבא מחיפה או מתרחש בה הוא חשוב. אני מחפש דרכים לשנות את זה ספרותית; לגרום למקומות האלמוניים להיות לא פחות חשובים. אני חולם לכתוב ספרות ערבית ואוניברסלית בו בזמן. ספרות שיכולה לדבר לכל אדם, לא משנה מאיפה הוא בא, כי היא עוסקת בבני אנוש, וזה משהו שכל אחד חי ומכיר.

כנות, אנושיות, אמירה פוליטית (על הכתיבה)

כותב צריך לכתוב כל הזמן. אני רוצה לכתוב כל יום, אבל לצערי אני לא תמיד מצליח. בזמן האחרון אפילו פחות, כי אני גם עוסק בעריכה ובתרגום, וזה מספק אותי, אני לומד מזה הרבה, גם מבחינה יצירתית. אין לי שיטה אחידה לכתיבה. לפעמים אני מתחיל סיפור בעקבות פגישה עם אדם מסוים, או מתוך זיכרון ילדות שיש בי צורך להעלות על הדף. אני אוהב שהכתיבה באה ממקום בלתי צפוי, מקול פנימי שמתעקש שאכתוב אותו. הרבה פעמים אני מתחיל לכתוב טקסט, ושומר אותו כדי לחזור אליו כשהוא יבשיל. יש לי גם קובץ שנקרא "רעיונות ומשפטים", שאני שומר. לפעמים אני כותב בטלפון הנייד מילים או משפטים שעולים לי בראש כדי לא לשכוח. אני אוהב שיש לי דד-ליין, אפילו קצר מאוד. לפעמים אני מחליט על הדד-ליין בעצמי. אני מתייחס לטקסטים שלי כפרויקטים שאני צריך להגדיר להם זמן. לרוב אני לא מצליח, אבל זה חשוב כדי לשמור על החיוניות. הסיפורים שהצלחתי לסיים והייתי מרוצה מהם היו סיפורים שעברו דרכי, נגעו בי באמת ורציתי לספר אותם אישית ופוליטית.

בתחילת הדרך לא חשבתי בכלל על אמירה. חשבתי על האנשים, על ההקשר, על החוויה של להיות פלסטיני בישראל. מישהו שחי במולדת שלו, שהפכה להיות מדינה אחרת שהיא לא שלו, אבל הוא אזרח בה. לכתוב על החוויה שלו כסיפור אנושי מורכב ומעניין, ולא כאמירה פוליטית. הנושא הזה הטריד את מנוחתי. רציתי שהפוליטיקה תהיה שם, אבל שלא תכתיב את העלילה. עם הזמן למדתי לחשוב על האמירה הפוליטית ולא רק על הסיפור. אני רואה היום את המקרו ומוצא את עצמי הרבה פחות רומנטי. אני יותר חשוף לרוע בעולם, מנסה להבין אותו וללמוד איך לכתוב עליו באופן אמיתי. אני לא רוצה שהגישה האנושית וההומנית שלי תבוא על חשבון המקומי והעכשווי. אני לא רוצה לכתוב טקסטים קלישאתיים ונוחים, אבל גם לא להישען על האווירה והריחות שמציעים סיפורים שעוסקים במקום. מעניין אותי לכתוב על האופן שבו אנשים שורדים. האופן שבו אנחנו מתעצבים כבני אדם מתוך הקשר עם האנשים סביבנו.

בדרך כלל אני עורך את עצמי תוך כדי הכתיבה. לכן התהליך הוא איטי. אני כותב לאט ומעט. אני חושב על סיפור הרבה זמן, וכותב אותו תוך שעות ספורות, פסקה אחר פסקה, עד שאני מסיים. שאר העריכה היא כבר יותר לשונית, אבל את העריכה הספרותית אני עושה תוך כדי הכתיבה. אני מקריא לעצמי דברים בקול. חשובים לי המבנה, העניין, הזרימה, הבהירות. ברומן שלי, למשל, החלפתי את השליש האחרון כולו, כי הרגשתי שאני לא שלם איתו. הגרסה הראשונה הסתיימה באופן אופטימי, והרגשתי שאני רוצה סוף פתוח, כזה שלא מוגבל לאפשרות אחת.

בעבודה שלי כעורך טקסטים של אחרים, אני רואה את עצמי כטווה זהב מחומר. אני לוקח טקסט שמישהו אחר כתב, מעבד, משייף ומבריק אותו עד שהוא שלם ומוכן לצאת לעולם. אני הופך משהו שאולי היה מגושם לדבר חי ובעל זהות משלו, כמו אורגניזם שנושם ויכול ללכת על הרגליים. כך אני רואה את התפקיד שלי כעורך. יש הרבה טקסטים שיש בהם חוויה, קול, אבל צריך להסיר מהם הרבה פרטים, לגלף אותם עד שהקול הזה יוצא ובוקע לעולם. אני גם אוהב את העובדה שזו עשייה שאין בה אגו אבל יש בה סמכות מבחינתי. וכשהעורך יודע איך להשתמש בסמכות הזאת והכותב פתוח, שיתוף הפעולה ביניהם יכול להניב טקסט איכותי וייחודי יותר. אני חושב שהכתיבה הספרותית היא עבודה הרבה יותר קבוצתית ממה שחושבים. נכון שיש ליוצר הראשוני את המקום שלו, את הקול המקורי, אבל כדי שיצא מזה תוצר ספרותי שלם, צריך שהרבה אנשים יקראו את הטקסט וילטשו; עורכים, מגיהים, מתרגמים, מעצבים. אין ספק, צריך לתת קרדיט ליוצר, אבל הרבה אנשים תורמים לזהות הסופית של הדברים.

הכתיבה היא פעולה בעולם, לכן אני חושב שיש לה תפקיד, גם אם הוא קטן. אני כותב במודע ספרות פוליטית. כל מה שכתבתי עד היום הוא ספרות פוליטית. מבחינתי זו ספרות שדנה בשאלות; ספרות שמנסה ליצור תודעה או הסתכלות חדשה; שמספרת נרטיבים שהודחקו; שהדמויות בה הן קורבנות או אנשים שאין להם קול. אבל צריך למצוא את האיזון בין האמירה הפוליטית והמחויבות לקהילה או לאנשים מוחלשים לבין הכנות של הסיפור. אתה חייב להיות ביקורתי גם כלפי האנשים שאתה כותב עליהם. אתה חייב להיות אמיתי, ולא דוגמטי. זה אחד הדברים שאני חושב עליהם הרבה ומשתדל עכשיו לעשות; לכתוב ספרות פוליטית. ברומן בורדקאנה יש למשל הרבה ביקורת על החברה הפלסטינית. ביקורת על תופעות מסוימות שהיו קיימות בזמן המרד הפלסטיני וגרמו לו נזק, וצריך לייצג אותן בעיניים פקוחות כדי להגיד משהו על המהפכות של היום, ולא רק בפלסטין. האמת היא שהכוחות שמנסים להשתחרר מכבלים או מאי-צדק מסוימים יכולים ליצור גם דינמיקה של הרס עצמי. בבורדקאנה רציתי לשרת את ההיסטוריה הפלסטינית, לשחזר תקופה מודחקת ולא ידועה, אבל לעשות זאת בכנות ומבלי לחסוך בביקורת עצמית. הכנות שלי כסופר חשובה לי מאוד.

גרנטה 10 – חללי מבוכה | חורף 2019
דימוי: מורג'אן אבו דיבה, ללא כותרת, 2018, הדפסת צבע על נייר, 80*60 ס"מ