על התיירות

פעם נסעתי במונית משדה תעופה. החלון נגלל מעל ראשי; הרחתי את קרירות האדמה ואת אד שריפת הדלק של הרכבים המאיצים אל העיר. עיניי טיילו מתוך המונית הנוסעת לעיר; נפשי דבקה במפעלים, באסמים, בחצרות, ולאחר מכן בבניינים המקושטים, בלבנים האדומות, במטרייה שחורה, בגזרה של אישה, פסלי מלאכים חייכו אליי מעל החלונות; הרחתי את האקנתוס בכותרות העמודים הקורינתיות. נפשי השתכרה בין חבורות נערים ששתו ועישנו במדשאות; ועלתה בחברת אישה במדרגות, נשבעה לה אהבים והתיישבה בדירתה. אחר כך באו ההרים, הכפרים והמערות. גלשתי במדרונות ההר ונפשי גלשה בין העתידים הנכונים לה, משתכנת במערות קרח, בבקתות של נתבי חשמל, בצל אורני הרים. תנורי הגחלים שחזירים משופדים בהם מישבנם ועד פיהם הזינו את לבי, ובדרך לשדה התעופה טיפסתי בין המרצפות הסדוקות של הכפרים, הזרקתי את חיי באחת אל תוך פעמון כנסייה מצלצל ונערמתי על ערימות חציר.

אני יושב בבאר טאפאס שעל הטיילת בעיירת חוף בצפון קטלוניה, חובק במבטי את רצועת החוף של האבנים האדמדמות, את מי הענבר הכהים, את הגבעות המכותפות זו לזו. אני נתקף אי-שקט וחוזר לאכסניה, נועל את נעלי ההרים ויוצא אל עבר הגבעות האלה, מטפס בשבילי עפר בין שיחי רוזמרין, עצי חרוב ואורן, וקורא תחת כובע הקש החבוש לראשי "הולה!" אל עבר רוכבי האופניים שעוקפים אותי. אחרי זה אני נכנס לאתר קמפינג, יורד בגרם תלול, ליד נקיק, אל חוף רחצה. נשים חשופות חזה שרועות על מגבותיהן, גופים עולים מנצנצים מתוך הים. אחרי שגם אני טובל בעירום ומתנגב במגבת הרגליים הקטנה שאני נושא בתרמילי, אני מטפס על צוק שמתנשא בחדות מעל הים, וברצועת החוף הצרה שנגלית ממנו אני רואה איש ואישה מזדיינים במים.
בערב, באכסניה, אני על הגג, פורט על יוקליילי, לוגם יין, סיגר קטן בפי, ומזמר יחד עם חבורת צעירים את "סוזן" של לאונרד כהן. לטבית אחת בשנות השלושים המתקדמות מצטרפת אלינו. היא שוהה כאן כבר כמה שבועות. גרה בבריטניה אבל דוחה את החזרה. השירים לא מוכרים לה. אני מעשן סיגר אחרי סיגר בעודי משוחח איתה. בשלוש לפנות בוקר אני פורש מהם.
בבוקר אני שוחה במים הצלולים. קשקשי להקות הסרגוסים והסרדינים מופזים באור השמש הנמוכה, שקופחת על כתפיי ועל עורפי כאשר אני עולה מן הים אל העיר, מן העיר אל ההרים. אני רואה את ההרים. הירוק הבוער בשמש הופך כחול. אני רואה את השיחים, ידי קוטפת וממוללת בהיסח דעת מחטי רוזמרין ולבנדר. מערה נפערת בהר מרוחק; פתחה מביט עליי תחת עפעף אבן.
מה אני עושה פה? האם לא למדתי יותר מפעם אחת כי אין בהר כל מנוחה, כל הנאה? האם לא חזיתי מבשרי, תוך ההתפכחות מהזיית הילדות, שההנאה מן המקומות נובעת מיכולתי לדמיין את עצמי חי בהם? כי ההנאה מן המקום, כמו מן המבט החטוף באישה, היא הנאת-העתיד? ואם גזע-חיי התקשה וכבר לא יוצאים ממנו חוטרים לכל עבר, אם המערות אינן מזמינות אותי להיות שוכן מערות, אם עיירת החוף הספרדית לא מקיימת בי חיי בטלה שלמים בהרף עין – בקצרה, אם אני לא מסוגל לדמיין את חיי במקומות האלה, הרי שיש בהם יותר מרירות מהנאה וכל-כולם רפיון וויתור. ההר לא אומר: "אני יפה"; הוא אומר: "אף על פי שאני יפה, לעולם לא נתאחד".
החופש הופך עם השנים לרגש. הוא עשוי לצוף פתאום בפינת רחוב, בפניית מכונית, במבט המשייט על גבעות המכותפות זו לזו. החופש הוא רגש מתוק. ההנאה שבתיירות זכורה לי כחופש. אף על פי שלא הייתי חופשי, אף שהייתי מוחזק ביד או קשור לחגורה במכונית, הייתי חופשי. האפשרות, ולו הבלתי מתקבלת על הדעת, היא החופש. והחופש הזה הוא תמצית המתיקות שבתיירות. החופש הופך לרגש.
בעודי מטפס בדרך תלולה לעבר פסגת ההר אני מביט לאחור, כמו מנסה להפתיע אותו, את החופש המתגנב מאחוריי. נפרש מולי ים ענקי, נוצץ ושתקני. הרוח שורקת באוזניי ושריקתה שותקת. אני לא חופשי. כעבור יום או יומיים אני עולה על אוטובוס לעיירת חוף קטלונית שנייה, גדולה יותר. אני רוחץ בים. אני אוכל דגים. אני משוחח עם האורחים האחרים באכסניה. אני לא חופשי.
ובמקום אחר, בזמן אחר, חבורת חיילים משוחררים ישראלים יושבים מול כתר הרי אנדים משוננים בשקיעה. שוקעים בהרהורים. מהדהדות בראשם קריאות התפעלות. פיהם שותק. מהדהדים בראשם שירים. מהדהדים בראשם זיכרונות. מהדהדים בלבם זיכרונות. ההרים מתעגלים מולם, השמש נוצצת באגמי המלח הקפואים כמו אישוני אש. הצוקים מגיחים כצווארי סלע משונים מתוך מעילי העצים הצמריים. והנערים הישראלים, החיילים המשוחררים, אוכלים כריכים. כוחם שב אליהם אחרי העלייה המפרכת.
האם אינם רואים את המוות האורב בכל נקיק, את הקיפאון המצמית, האם אינם מכירים בעוינות העמוקה של הנוף? הם יושבים ושותקים מול מלתעות ההרים המסוּכרות בשלג פסגות קיצי. שמותיהם של הכפרים השזורים בעמק מתגלגלים על שפתיהם. שם יישנו הלילה. אחד מהם יאמר דבר מה על השקט, שני יכין קפה, שלישי ידמע, רביעית תשיט את מבטה על המתלולים – ובלב כולם ינבוט אותו רגש, שבדיעבד, לעתים לאחר שנים, יתברר שהיה חופש. שנים לאחר מכן, בעודם מחזיקים תינוק, נוהגים ברכב, דוחפים עגלה, לוגמים יין, ייזכרו בגוון הוורוד-עתיק של הרגש הזה, וידעו את מה שלא ידעו בשעת מעשה, את מה שאין לעולם לדעת בשעת מעשה: ידעו כי היו חופשיים.
דמיונם טייל בחופשיות בכפרים הללו ששמותיהם מתגלגלים בפיהם. הם היו חופשיים לטייל בין כפר לכפר; ואיזו קלילות רוחנית הפכה אותם גם לחופשיים מכל הכפרים הללו. הרי מי יכחיש שהתיירות מלאה פיתיונות קטלניים. סוגי אורחות החיים השונים עשויים לבלוע את המביט בהם ארוכות. כמו מינדות רוקדות – אם תביט בהן ארוכות מדי הן עשויות לצרף אותך לריקוד או לקרוע אותך לגזרים. לכן אותו רגש הנקרא חופש בוקע בתייר לפעמים דווקא מפני שאיננו נבלע במקומות. אכן, לעתים החופש של התייר אינו אלא מתיקות הינצלותו. הוא מטייל בארץ זרה ואינו נבלע בה. ענייה אינם מעמיסים על לבו; תשתיותיה הגרועות מעכבות אותו אך אין בהן קלון; בקיצור, רגליו דורכות על הקרקע אבל הוא מרחף מעליה.

לפני כמה שנים נסעתי עם אישה לאנדלוסיה. התאכסנו אצל זקנה אנגלייה, חצי חירשת, שביתה היה מלא בגללים של כלב נבחני. גרנדה היתה שקועה בחמסין אביך. בארוחות הערב היינו צופים בהרים נעטפים בצעיף של להט אפור. טיילנו בשווקים בשתיקה. באלהמברה הרכיבה משקפי שמש כדי להסתיר את בכייה. העתיד שדמיינו, זה שמילא בילדינו את מרפסות השכונות הדרומיות של תל אביב בעודנו מטיילים שלובי זרוע, העתיד שלנו התרוקן מתוך עצי הזית, אזל בהדרגה מעל ידינו הרגילות בשילובן. נאחזנו חלחלה והפרדנו אותן לנצח. בעודנו מטפסים על הר בסיירה נוואדה, מפלסים את דרכנו בתוך החום ובתוך השתיקה, ראיתי תאנה. רצתי אל עבר העץ, קטפתי את הגוף הסגול-מנומר, הבקוע, ערפתי את פטמתו ונגסתי בראשו; הטעם, ידעתי, הוא טעם בדידותי. מאז עינינו נמנעו, עד שלילה אחד, בלב חווה אנדלוסית, מלווים בגולדן רטריבר מתחכך, נפרדתי ממנה. הנסיעה למדריד ארכה יום שלם, ואני הצצתי אל עצמי מן החלונות.
חזרתי לאירופה. חודש לאחר מכן, בנוישטדט, טיפסתי אל עבר חורבותיו של מנזר לצד אישה אחרת. מבטה של האישה שטיפסה יחד איתי עוד בוער בתמונות שצילמתי. חולצתה היתה שקופה ופטמותיה הזדקרו ברוח שחלפה בין החומות. הכרנו זמן לא רב לפני כן, וכל עתידנו היה לפנינו. הוא קרא אלינו, העתיד, בקול ההד העתיק, האפלולי, של ההריסות. הוא פעה יחד עם עדר כבשים שחלף בדרך העפר תחתינו. חייכנו זה לזה וקרענו את מעטפת האלומיניום מעל כריך הפלאפל שקנינו בעיר. בדרך למטה, על מדרונות ההר, עצי הדולב פערו מעלינו חופות. בבוקר הבא ניצבנו מול קתדרלת שפייר; הערכנו את גודלה, את סגנונה הפשוט, קראנו מעלון כנסייתי את "ההיסטוריה הרוחנית" של המקום וצחקנו זה לזה בעודנו לוחשים היסטוריה אחרת.
וגם ההיסטוריה הזאת נחקקה בתורה במקום אחר, בזמן אחר, על מצבה בדמות כונן USB ובו תיקיות על תיקיות של תמונות. גם ההיסטוריה שלנו התרוקנה מתוך יקבי היין ועצי הדובדבנים של עמק הריין. גם היא התפוררה בין צנוניות ותפוחי אדמה בערב אחד, בקיץ שלאחר מכן, כשסעדנו ללא חולצה מפאת החום. השקיעה הסגולה שהאירה את עמק הריין הקימה אותנו מן השולחן בעודנו לועסים. שתיקתה של השמש האוזלת צרמה בבשרנו. כבר לא קראנו את עתידנו בבעירתה הסגלגלה. שפתינו מילאו את החלל בפטפוט קצר רוח. ובעודי שוטף כלים ידעתי שכל זה לא יארך זמן רב.
כמה חודשים לאחר מכן יצאתי ללה האבר, נורמנדי, כדי ללעוג לעצמי. התאריך היה השני בינואר, הגעתי בשישי בצהריים והתיישבתי לאכול מנת בשר טחון בבגט במסעדת המזון המהיר שמול מסוף האוטובוסים. בערב שוטטתי לאורכה של הטיילת עד כפר הציירים הסמוך. רגליי היו מגחכות על חלוקי הנחל האילמים. כאשר הקרסול שלי התעקם, התעקם בי חיוך נקמני. חזרתי בדרך הסלולה במצוק שמעל החוף. פחדתי מן הערב היורד. כשירד נכנסתי למסעדה תאילנדית. המוכר שאל למוצאי. "נחֵש", עניתי, ואל הניחוש הצטרפה גם משפחה קטנה של שלושה. ניחשו את מוצאי; שאלו למעשיי; ובעודנו אוכלים עוד היו מחייכים אליי מעת לעת. הבטתי בו ארוכות, באב בחולצה המכופתרת בעלת הכיס וכנפי הצווארון המשוננות מדי שפסו מן האופנה, במעיל העור, בשיער המדובלל, בזיפים של איש רוח, בעיניו הטובות. הבטתי באופן שבו הביט בבתו בעודי לועס אורז מטוגן ובקר. וכעת אני יודע כי אז, בתוך מבטו המשועשע ממני, מילדתו ומן המזון – בתוך מבטו של אב המשפחה הייתי חופשי.

מהדורה מקוונת | מאי 2021
דימוי: מתוך Terra Un (firma), סמאח שחאדה | מיכאל חלאק