פַּפּוּקָה

דוד של ירון מת בחורף של 95', כשירון היה בן תשע. ירון, הוריו ואחותו התינוקת גרו בירושלים, ברחוב דרך בית לחם, מול פלאפל עובד, בקומה האחרונה של בניין שנבנה על גבו של בית ערבי. בקומת הקרקע גר אורי, הבן של הזוג ינובסקי מקומה שלוש, שהיה כבר כמעט בן ארבעים, התהלך יחף וצעק בלילות מהחלון. לעתים צעק אל הכלום ולעתים לצלליות אדם שצבאו על חלונו וצעקו גם הן בקולות שבורים. מחוץ לאותו חלון למוד צעקות נערמו דרך קבע על אספלט שביל הגישה לחניית הבניין חפיסות כדורים ריקות בשלל צבעים ודוגמאות, כמו סוכריות.

את דוד שלו ירון לא הכיר מעולם, הוא למד על קיומו רק כשהקיום הזה נגמר, וגם אז לא הבין בדיוק מי מת ולמה. אמרו לו שדוד שלו מת. פַּפּוּקָה, כולם חזרו על המילה הזאת כל הזמן. כל כך צעיר, פפוקה. לא היה לו סיכוי, פפוקה. גם לאורי השכן אמא קראה לפעמים פפוקה. השבעה נערכה בבית של ירון והפכה לזיכרון ילדות שמח של כל המשפחה יחד. הוא שתה לראשונה בחייו תה בחלב, הסתובב בין האורחים ועבד על כולם שהוא שותה קפה עד שפתח את דלת חדר השינה של הוריו ומצא את אמא שלו ואת דודתו מתייפחות. לאמא כואבת הבטן. הוא חשב שאמא שלו בהיריון.

דודה של ירון יצאה מחדר ההתייפחות אל הסלון אוחזת נעלי עור שחורות ומזדקנות, עם סוליית גומי חומה ושרוכים מפוספסים ואכולים. היא קראה לאבא של ירון בתנועת יד. קח כל אחת מהן לקצה אחר של העיר. אתה כבר מכיר. היא מסרה לו את הנעליים ואז נתנה בירון מבט שטוף מסקרה. קח גם ת'ילד, בחיאת נחום, דינה לא במצב עכשיו להתעסק בו.

נחום וירון נכנסו לאופל קאדט האדומה, ירון ישב מאחורה ונחום הניח את הנעליים במושב שלצדו, התניע ויצא לדרך. של מי הנעליים? של דוד שלך. שמת? כן. לאן לוקחים אותן? לוקחים כל אחת לקצה אחר של ירושלים. למה? כי דודה שולה ביקשה. אבל למה? כי עושים מה שדודה שולה מבקשת. נווו. אמא ודודה שולה מאמינות בשטויות. איזה שטויות? כשמישהו מת, צריך לפזר את הנעליים שלו כל אחת בקצה אחר של העיר, אחרת מישהו יכול לנעול אותן, מבין? ומה קורה למי שנועל אותן? המכונית נעצרה ברמזור אדום שבפתח גן הפעמון. איפה שפעם ירון ראה מכשפה. נחום הסתובב אל בנו. האמת, אף פעם לא באמת הבנתי. מזל רע או משהו כזה. שטויות. הוא חייך אל ירון, שחייך אליו חזרה. נחום פנה ימינה, עבר את הקקטוסים המגדרים את תיאטרון החאן והחנה בסמוך לגשר המוביל אל הסינמטק. הוא לקח נעל אחת, ושניהם יצאו מהאוטו אל הקור, חצו את הגשר, ירדו במדרגות הסינמטק ונכנסו למדשאה הגדולה של גיא בן הינום. אבא, מה זה פפוקה? נחום תחב את הנעל לשיח. הרוח השתוללה וייבבה בין העלים. זה מסכן בכורדית.

ירון ונחום חזרו אל המכונית, נחום התניע ושוב הם יצאו לדרך, מפלחים את הרוחות של דרך בית לחם. אתה רוצה פלאפל חמודי? רק חמוצים. ירון נשאר באוטו ונחום חזר עם מנה פלאפל שאכל תוך כדי נהיגה ועם שקית חמוצים שהגיש לירון. עובד מוסר לך ד"ש. נחום וירון אכלו ושתקו, עברו את צומת אורנים וטיפסו בכיוון רחוב הפלמ"ח. זאת הדרך לצופים, שבר ירון את שתיקת החמוצים. נכון. הדרך התמשכה, הם עברו את עמק הצבאים שירון זכר מטיול עם הכיתה, חלפו על פני המפלצת והמשיכו עוד ועוד, עברו את הר הרצל וירדו לכיוון יער ירושלים, שבו פעם חגגו יום הולדת לאבי, החבר הכי טוב של ירון. איך הוא מת? נחום השתהה לרגע והביט בבנו דרך המראה האחורית. הוא היה מאוד חולה. ירון אכל את המלפפון החמוץ האחרון שלו כשהוא מביט בשער השחור והמסיבי של יד ושם חולף על פניו. נחום החנה את האופל לא הרבה אחרי, לקח את הנעל השנייה מהמושב ושניהם יצאו, דילגו מעל מעקה הבטיחות של הכביש אל תוך היער. אבא, קפוא פה. נחום הניח את הנעל תחת עץ אורן גדול, נשען עליו לרגע, פלט אנחה והם שבו למכונית.

***

למחרת, ירון הלך לבית הספר, ואחרי הלימודים היה אמור ללכת עם אבי לצופים, כמו שעשו באותה השנה בכל יום רביעי. כשירון יצא בבוקר מחדר המדרגות הוא ראה את אורי השכן עומד יחף ופרוע שיער בג'ינס קרוע בברכיים, מחזיק סיגריה באצבעות צהובות. בוקר טוב חמוד. בוקר טוב אורי. ירון רשם במכולת של יוסף שני שוקו בשקית ושתי לחמניות, הוא כבר הבין בשנה שחלפה שלא באמת מתנהל מעקב מסודר אחרי הדברים שהוא רושם. כשהגיע לבית הספר, נתן לאבי שקית שוקו אחת ולחמנייה אחת, ואז הם נתנו את הכיף שלהם שכלל כוריאוגרפיה מורכבת ונמשך כמה עשרות שניות, בזמן ששאר הבנים והבנות מסתכלים עליהם בהתלהבות – טקס בוקר קבוע של ד'1. בהפסקת עשר אבי וירון התיישבו בפינה הקבועה שלהם, מתחת לעץ הפלפלון הגדול שבחצר, ומצצו את השוקו מהשקיות בין ביסים מהלחמניות. ירון אהב לערבב את השוקו עם הלחמנייה בפה עד שהבצק הופך רך ומתוק. אמא שלי סיפרה לי שדוד שלך מת. כן, אבל לא הכרתי אותו בכלל. אתה עצוב? לא יודע. אבל רוצה לעשות משהו מגניב?

אחרי הלימודים אמא של אבי אספה את השניים מהשער ברחוב גאולים, והורידה אותם בחניון של שבט מצדה בניות. אבל במקום לטפס במדרגות האבן פרוצות העשבייה אל המפקד שעמד להתחיל, ירון ואבי שמו פעמיהם אל יער ירושלים. אבי הוציא את הדיסקמן שלו, טעון בדיסק של אר-אי-אם שלקח מאחיו הגדול. כל אחד מהם הכניס אוזנייה אחת לאוזן והם התחילו לצעוד. בצומת ניות הם גנבו מהסופר במבה גדולה ושני בקבוקי קולה. הם חלפו על פני עמק הצבאים ולא ראו אף צבי אחד. כנראה מסתתרים מהקור. באזור הר הרצל הם כבר היו צריכים להתחיל את הדיסק מחדש. "קינג אוף קומדי" התנגן באוזניות כשהם נעצרו לרגע להביט בשער של יד ושם. זה כמו משהו מהנסיכה הקסומה, אבי קפץ במקום והרים את יד ימין כמצביע עם חרב. מאי ניים איז איניגו מונטויה, יו קילד מאי פאדר, פריפר טו דיי.

הם המשיכו עוד קצת במורד הכביש ואז דילגו מעל מעקה הבטיחות אל היער. חבורת נערים מעשנת ישבה על שולחן פיקניק עשוי עץ של קק"ל. ירון מצא מיד את העץ, הרים את הנעל הרטובה מהאדמה ספוגת הגשמים של הלילה, והם התחילו בדרכם חזרה. הנערים קראו להם. ילדים בואו, בואו שנייה. ירון ואבי ניסו להתעלם. אחד הנערים קפץ משולחן העץ. הלו, אתם חירשים? אתם רוצים שאני ירדוף אחריכם? בואו שנייה לא עושים לכם כלום. ירון ואבי הסתובבו בחוסר אונים וניגשו אל הנערים. מה זה זה הנעל הזאת? הנער חטף לירון את הנעל מהיד. ירון משך את הנעל חזרה. בו'נא מה אתה דפוק? אני יזיין אותך ילד. הנער דחף לירון את הראש. אבי נעמד כמגן בין הנער לירון. עזוב אותו זה נעל של דוד שלו שמת. לא מעניין אותי שיהיה גם של סבתא שלו מיד ושם! כולה רוצה לראות רגע. תביא, תביא. אבי שם יד על הגב של ירון והוביל אותו להסתובב ולהתחיל ללכת. הנערים קמו כולם וקראו להם לחזור. ירון ואבי התחילו לרוץ. הם רצו כאילו המוות רודף אחריהם. האוויר הקר צרב להם בריאות כשהם עוברים שוב את השער של יד ושם ורצים בירידה של הר הרצל. הם כבר לא מאחורינו! תמשיך לרוץ! הם רצו עד שירון לא יכול יותר ונעצרו ליד תיכון זיו. הנערים לא נראו באופק מעלה הכביש. ירון ואבי התיישבו בתחנת האוטובוס, הסדירו נשימה ואז יצאו שוב לדרך.

היום הקודר התחיל לפנות מקום ללילה וגשם התחיל לטפטף. הם הלכו והלכו, עברו את קניון מלחה, עצרו לנוח ליד בית ספר דנמרק, ושם פתחו את הבמבה ושתו את הקולות. אחר כך המשיכו לצעוד דרך פסי הרכבת שמבחינים בין המושבה הגרמנית לבקעה ועד לקקטוסים של תיאטרון החאן, חצו את הגשר של הסינמטק, ואיתרו את הנעל הרטובה בשיח רדוף הרוחות בגיא בן הינום. משם חזרו אל רחוב דרך בית לחם. אתה יכול לרשום לי כיף-כף אצל יוסף? ירון רשם כיף-כף, נתן לאבי והם נפרדו בכיף המפורסם שלהם. אבי שב לביתו שליד בית הספר וירון לביתו שמול פלאפל עובד. ירון החביא את הנעליים בעשביית הגינה הקטנה ומנוקדת הכדורים שלצד הכניסה לחדר המדרגות ועלה לביתו. עדיין היו אורחים של השבעה. הרבה פחות מהיום שלפני. כולם היו בהיסטריה. ההורים של ירון התנפלו עליו. איפה היית?! אתה השתגעת?! אתי הגיעה לאסוף אתכם, מה קרה לכם?! סתם לא היה בא לנו ללכת לפעולה, הלכנו לטייל. אמא של ירון סטרה לו בבכי והלכה לחדר השינה. נחום כרע אליו. בחיים, בחיים אל תעשה את זה יותר. בחיים. אתה יודע איך דאגנו?! אמא כמעט מתה! ירון התחיל לבכות. דודה שולה התערבה. טוב תיתנו לו רגע להוריד את הבגדים הרטובים לפחות. כולו רטוב, פפוקה!

בבוקר ירון ירד את מדרגות הבניין ליום גשום במיוחד, לא לפני שהוריו התרו בו שיחזור מיד הביתה אחרי בית הספר. אורי עמד בכניסה לבניין ועישן, לרגליו הוא נעל את הנעליים שהוסתרו בגינה. ירון בהה בו בעיניים פעורות. שלך הנעליים מתוק? הם היו של דוד שלי שמת. אהה באמת? של יונה? כן. הוא היה בחור טוב דוד שלך. אתה רוצה את הנעליים? לא. אתה יכול לקחת. אבל דודה שלי אומרת שזה מביא מזל רע למי שנועל. אבא שלי אומר שזה שטויות. אורי פרע את השיער של ירון וצחקק. מזל יותר רע ממה שכבר יש לי, לא יהיה. בוא ניתן לנעליים צ'אנס.

***

ירון לא זכר מתי בדיוק או איך בדיוק הוא הבין את זה, אבל בגיל שש-עשרה הוא כבר ידע שדוד שלו, הבן הצעיר והיחיד בין חמש אחיות, לא מת ממחלה. הוא מת ממנת יתר אחרי שנים של חומרים שזרמו בוורידים. באותו זמן בערך גם אורי השכן מת. פפוקה. ירון ירד יחד עם הוריו לשבעה בבית של גברת ינובסקי, שבעלה מת גם הוא זמן לא רב לפני כן. זה לא היה כמו השבעה שהוא זכר מהילדות. אף אחד לא אמר פפוקה. אף אחד לא אמר כלום בעצם. כולם ישבו בשקט הצמיגי. כשנכנס לחדר השירותים כדי להשתין, הנעליים של דוד יונה בהו בו בלויות מעל מכונת הכביסה. הוא תחב אותן תחת מעיל הנייקי הכחול והתפוח שלו, וכשיצא מהשירותים אמר שלום נמהר ועלה בזריזות, שתי מדרגות בבת אחת, אל הדירה בקומה העליונה. הוא הוציא את הנעליים והחביא אותן בקופסת נעלי אדידס כחולה בארון הבגדים שלו. ככל שהשנים עברו ולמרות שהיה נושא טאבו בל יעבור, ירון גילה יותר ויותר על דוד שלו, משברי שיחות או פליטות פה. דוד יונה, פפוקה, מילדות כבר לא היה לו מזל. איבד את העין במשחק בחצר הבית בנחלאות, נרקומן עם עין מזכוכית, מוכשר כל כך. צייר בחסד, יפה תואר. דומה לך ירון. הוא היה דומה לירון. איך הוא דומה ליונה אה? כמה פוטנציאל היה לו, לדוד יונה. כשירון היה בן שמונה-עשרה המשפחה עברה דירה מבקעה לארנונה, וירון לא ויתר על הנעליים של יונה. הן נשארו בקופסה של אדידס, ורק החליפו ארון. פעם כשלקח מהספרייה בבית את תוף הפח, אמא שלו אמרה – זה היה הספר האהוב על יונה. ככה אמרה, בלי לשים לב, ולא היה מקום לשאול עוד שאלות.

החברים של ירון התחילו להתגייס, אבל ירון סחב איתו פחדים לכל מקום שהלך. את התקף החרדה בבקו"ם הוא לקח איתו גם לבא"ח נח"ל ולא יצא מהחדר. אחרי כמה ימים הוא שוחרר על סעיף נפשי, והכדורים התחילו להיערם בצד המיטה שלו. זנקס, ציפרלקס, קלונקס, למיקטל, ואבן, אסיוול, עד שהוא היה מטושטש מספיק כדי לעמוד על הרגליים וללכת ללמוד תסריטאות בסם שפיגל שבמעבה שכונת תלפיות, לא רחוק מדי מהבית. דניאל, הבן של דודה שולה, שהיה גדול ממנו בשנה, הלך ללמוד אנימציה בבצלאל, ושניהם התחילו להתעסק בדוד יונה. לחפור איפה שאסור לחפור. דניאל לקח איתו מצלמה לכל מקום ותיעד הכול. הם הלכו לחפש את חלקת הקבר שלו ולא מצאו. הוא נקבר בחלקת המתאבדים. בוא נצלם שוט שלי עם הנעליים שלו ששמרת, שרואים בו רק את הנעליים ואני רץ בין הקברים ומחפש את הקבר שלו. אמא שלך אומרת שזה מזל רע לנעול את הנעליים שלו. שטויות, מחר נחזור איתן.

בגיל עשרים ירון כבר ידע שדוד שלו לא לקח מנת יתר, הוא תלה את עצמו. דניאל הצליח לגרום לדודה אורלי לספר עליו למצלמה. דודה אורלי היתה הקרובה ביותר לדוד יונה, גם בגיל וגם בנפש. היא בעצמה היתה נרקומנית גמולה וכנראה נמאס לה לשמור בבטן. איזה גבר הוא היה, פפוקה. ואיזה צייר. דודה אורלי הראתה לירון ולדניאל את הציורים של יונה ששמרה, אבסטרקטיים, פרצופים מקושקשים מביטים מהם מתוך תהומות צבעים עגמומיים. לא היה לו כסף ללמוד בבצלאל, הוא עבד שם מנקה עד שהחליט לנסוע לטייל באירופה. הוא גר חודשיים בסקוואט עם הקלאש בתחילת דרכם. אתם יודעים איך הם היו קוראים לו? ד"ר פילגוד. הוא היה רוקח להם את הסמים. נסעתי לבקר אותו. עשינו אסיד, מה לא עשינו. עם ההרואין הוא התחיל רק אחרי הכלא בארצות הברית. הוא התמכר שם, כותות ימוח, יימח שימם. הוא לא היה אותו בן אדם כשהוא חזר. היה צל. הילדים בשכונה היו בורחים ממנו כמו מפלצת. כמו הומלס הוא היה. היא הוציאה קופסת סיגריות פתוחה כמו דף נייר, שהיה עליה רישום של פרצוף זועק בעט כחול, ובכתב מטורף וקטנטן מתחתיו נכתב – אני שוקע. הנה תראו זה גם שלו. לא יודעת איך שמרתי את זה כל השנים. אני זאת שמצאתי אותו, אתם יודעים? ככה תלוי במרפסת. דודה אורלי פרצה בבכי. די מספיק להיום.

ככל שהתקרבה ההגשה של סרט הגמר של דניאל, השמועה על החקירות של ירון ודניאל הלכה והתפשטה כמו מגפה בתוך המשפחה. הם מראיינים חברים שלו! דודה שולה קיבלה החלטה – אתם עוזבים את זה. אמא של ירון בכתה, התחננה – תעזבו את זה. אתם נוברים בפצע פתוח. הפצע פתוח. ירון ודניאל עזבו את זה. דניאל לא סיים את בצלאל, במחצית השנה האחרונה הוא התאשפז במחלקה הפסיכיאטרית של הדסה עם או-סי-די קשה. הוא היה שם כמעט שנה, ואחר כך נשאר בבית של דודה שולה עד גיל מבוגר ובקושי יצא מהחדר. ירון טס אחרי סם שפיגל לשנה של לימודי קולנוע בצ'כיה. שניהם כבר לא חשבו הרבה על דוד יונה, אבל ירון לקח איתו לפראג את הנעליים וגם נעל אותן שם. הן התאימו לשלג וללוק המתוחכם שירון ניסה לסגל לעצמו. הפחדים של ירון נעלמו כלא היו בעננת הציפרלקס והבירות הצ'כיות, ובין יום לימודים אחד למשנהו ירון גילה את בתי הקזינו של כיכר ואצלאב ומאז בילה שם את רוב שעות הלילה שלו ובקושי הגיע לשיעורים. הוא הפסיד בפוקר את כל מה שהיה לו ועוד כמה עשרות אלפי שקלים, שאבא שלו נאלץ לסגור לפני שישברו לבן שלו את הרגליים.

***

אחרי הלימודים בפראג ירון הגיע חסר כול לתל אביב, והתחיל למזוג משקאות באחת המסעדות בעיר כדי להכניס קצת כסף לכיס והרבה וודקה לגרון. הוא גר עם אבי בדירה בלתי ראויה למגורי אדם בדרום העיר, ויחד הם גילו מהר מאוד גם את האם-די, את האקסטות, את החגיגת, את הריטלין, את הנייס גאי, את הקוק, את הקוק הפרסי, את הקטמין. מה שבא ליד. בנעלי העור הבלויות של דוד שלו, ירון הסתובב בין הברים בעיר, משירותים לשירותים, משורה לשורה, מכדור לכדור לגמילה, מגמילה לשורה, משורה ללילות שחורים ובקרים בוהקים על ספסלי רחוב. מהמסעדה פוטר לא הרבה אחרי שהתחיל לעבוד בה, ואחרי שנה הדירה התפרקה, פיגורטיבית ומעשית. אבי עבר לברלין וירון המשיך לדירת יחיד מתקלפת וחסרת חלונות ברחוב החלוצים. כשהכסף נגמר, אפילו הציפרלקס כבר לא יכול היה לבלום את האימה. האף שלו היה מרוסק, סתום ופצוע ולא פעיל. הלב שלו כאב, הוא הרגיש כאילו עוטף אותו עכביש. החובות הלכו והצטברו, ובמכולת של רפי בפינת ידידיה פרנקל כבר הפסיקו לרשום לו. רק כיף-כף, מחר אני מחזיר לך רפי, באמא שלי. כשחזר הביתה ערב אחד לדלת נעולה והדברים המעטים שנותרו לו בחיים היו זרוקים ברחוב, הוא הסתכל על כריכת הספר המתפוררת של תוף הפח ואז על הנעליים שלו. הוא ביקש מבחור צעיר בתחנה המרכזית שישלם עליו למונית שירות לירושלים, ושם הוא צעד ברגל ליער ירושלים, הניח נעל אחת בין העצים, צעד יחף במשך יותר משעתיים אל גיא בין הינום וטמן את השנייה בשיח. הוא נכנס לבית הוריו יחף, מיוזע ומרייר. אמא שלו בכתה כשהם חיבקו אותו והוא נכנס לחדר נעוריו. הפחד נזל לו מהעיניים, מהאוזניים, מבתי השחי, הוא עמד יחף בשלולית האימה שבחדר והמים הלכו ועלו והציפו את החדר עד שנרדם. כשהתעורר שמע מבעד לדלת את קולה של דודה שולה. נו, מה קורה? אמא שלו בכתה. זה יונה אול אובר אגיין. הוא מזיע, צועק בלילה. פפוקה.

מהדורה מקוונת | מאי 2022
דימוי: מתוך העבודה פורטרט עצמי מרחף, Floating Self-Portrait, 2019, oil on canvas, 111.5×200
הסיפור נכתב במסגרת סלון הכתיבה של ענת עינהר.