גרנטה 3 | קרוב לבית – פתח דבר

בגיליון השלישי של המהדורה העברית של כתב העת גְרַנְטָה בחרנו להישאר קרוב לבית בציפייה לגילוי ולפרסום של יצירות שיעסקו, בין היתר, בשכחה, בפיוס ובהשלמה. רצינו להתנחם בחיקו של הבית, על היסודות האיתנים שהוא מסמל, להישטף בהתרחשות ובתנועה שהוא יוצר אל עבר היומיום, אל צדו הפשוט של הקיום. באותו הזמן, ביקשנו גם להמשיך ולחדד את הבית הספרותי-חברתי שבמסגרתו אנו יוצרות ופועלות.

תוך כדי עבודה מצאנו את רוב הבתים האישיים, החברתיים והמבניים זקוקים לתחזוקה שוטפת כדי להמשיך ולהתקיים אל מול כוחות החיים, אל מול ההשלכות של הפעולות שלנו כבני אדם בעולם. התאמצנו למצוא את הצחוק, את השטות וההקלה, ומצאנו כי ככל שמתרחקים מן האידיאה ההיולית, הראשונית, הנטועה לרוב בילדות המוקדמת, הבית מתפורר ונעלם ונוצר הבית האחר, זה שנשאר משוטט מחוץ לגבולותיה של אותה ילדות, שנותר תמיד רק "קרוב לבית". נותרנו בתחושה שהפער בין פנים הבית לבין החוץ הוא בהכרח הנקודה שבה בוחר המתבונן לעמוד ולהשקיף, שבה בוחרת המתבוננת לשהות. נזכרנו כי יש בתים שאין להם רחוב. הבנו כי בית הוא האפשרי, בית הוא מה שיש עכשיו ופה.

במרחב הגיאוגרפי שמתוכו פועלת המהדורה המקומית של גרנטה, בבית החברתי, המשותף שלנו, יש סדקים בקירות, דלתות שאי-אפשר לסגור וחלונות מנופצים. היצירות המכונסות פה מנסות במודע או שלא במודע לשמר את הבית, את השפות שהוא דובר, את גרסת הפנטזיה שלו, ובאותו הזמן לפרוץ את גבולותיו, להצביע על הדורש תיקון, לדמיין אותו מחדש.

אמילי דיקנסון כותבת: "גורל הוא בית ללא דלת", וברשימתו של אנתוני דואר המתפרסמת בגיליון זה מצוטט שירה "התקווה היא הדבר עם הנוצות המקנן בנשמה". בגיליון "קרוב לבית" מצאנו גורל חסר דלתות וגם תקווה דקה, מצאנו את האפשרות להיזכר בפשטות וביופי של תהליך הפירוק והבנייה של הבית האישי והבית הכללי שלנו, כאן ועכשיו.