קאנטרי אנד איסטרן

גרג ג'קסון

מדי פעם, לא לעתים קרובות מדי, הוא עדיין האמין שהמהפכה תתחיל ממנו. כמו שמדורה מתחילה מניצוץ יחיד. כמו שלפני מאות שנים מדורות שלחו את המסר המהפכני של יוֹס פְריץ מגבעה לגבעה, דרך עמק הריין כולו. האופטימיות שלו בעניין הזה היתה קשורה לקפה השחור החזק שהוא שתה בשעת בוקר מוקדמת במרפסת האחורית של ריצ'רד. הוא שתה את הקפה, האזין לזמרת הציפורים, וחשב שאולי כל זה לא היה לשווא.
אבל הוא ידע שהחשיבה אינה אלא דרך מוסדרת לשקר לעצמך. טוֹפֶּל לא היה פתי, לא בגיל הזה. ועדיין, היה ממש קשה לדעת את האמת. האשליות והפנטזיות של המעמדות השליטים צעדו יד ביד עם תקוותיהם של האידיאליסטים. בניין הסדר הקיים, למעשה, כבר הסווה את סדקיו באבני פסיפס. רובן, כמובן, היו בגדר קישוט קוסמטי, אבל תנועת מצוקה גורלית אחת היתה מספיקה. כשהמבנה מתמוטט, הוא נופל בזריזות. זה מה שלמדנו מההיסטוריה. הוא יתמוטט במהירות ובהפתעה, ואחר כך נגיד שזה היה בלתי נמנע, ונביט אחורה ונתהה כיצד לשקם את האמונה בהיגיון מנחה עקבי שנמצא מאחורי ההיסטוריה. אם כי קודם כול אנשים יזדקקו למנהיגים, לתשובות ולתוכנית פעולה. הם יזדקקו למושג כלשהו על העתיד שיוכלו לשאוף אליו. האין זה מוזר (מוזר עד כדי פלא, חשב טופל מחשבת כפירה) שהעולם המסתמך על חומר, על המעשיות האדירה של גוף האדם, מונח למעשה על כתפיה של רשת דקה של רעיונות? אתיקות, תיאוריות, אידיאלים. על סמך הסכמה רחבה ולא גשמית, מושתתת האמונה הקולקטיבית שלנו על סדר שאימצנו באופן מודע למחצה – במקרה הטוב – את מציאותו, את הכרחיותו, את הצדק שבו. החוק רימה אותנו על ידי הטשטוש של כל זה. הסדר האזרחי החזיק מעמד בזכות המשטרה ובתי המשפט, בערך ברמה שבה ציפוי של צבע מחזיק בניין על תלו. לכה על ציפורניו של אגרוף בטל ממעש. האדם המיותר של ניטשה, שהיה טוב בעיני עצמו רק מפני שטפריו לא היו חדים – תיאור טוב של הטיפוס המודרני, חשב טופל – זחוח בביטחונו העצמי כמו בהתכחשות לכוחו. חוזקה של הרקמה החברתית נבע מביטחונם של האנשים בה ומנכונותם לאמצה, ומכאן שהאריג היה חזק או חלש בהתאם לסך האמונות הפרטיות. בתי המשפט הוסיפו, במקרה הטוב, הצגה של קור רוח בהטלת סנקציות מוסריות על העבדות ועל הניצול. בדומה לכנסייה, הם הסוו את מטרת העל השמרנית – שימורם של השלטון והעושר – באמצעות טקסים ורזי הדוקטרינה. אבל אז נשאלת השאלה מדוע השיטה האריכה ימים עד כדי כך. לפני מאה שנה זה הטריד את לנין. והקפיטליזם הצליח לסגת מפי התהום שהגיע אליה כשהגזים, מהרגע שבו כמעט זלל את עצמו, כשחזרה למשהו שעובד כבר לא נראתה אפשרית. טופל נכנס לדיון הזה עם העיתונאי הצעיר ההוא יום קודם.
"אולי," אמר הצעיר ההוא, "אחרי המשברים הגדולים – 1929, 2008 – אחרי נפילת ברית המועצות, הרפורמות של דנג שיאופינג, אחרי – אלוהים אדירים – הנאציזם והתוצאות של הסכם ורסאי, ומן הצד החיובי, ההצלחה של מדינות הרווחה באירופה – אולי אנחנו צריכים לפחות להסכים ששילוב של כלכלת שוק וממשלה ייצוגית הוא המודל היציב ביותר? הגמיש ביותר – אולי לא מושלם, אבל מסוגל לתקן את עצמו בדיוק במידה?"
צעיר אומלל. הסיעו אותו במעגלים במשך שש שעות בעיניים מכוסות, חיפשו עליו מכשירי הקלטה, הכריחו אותו להחליף בגדים. הטלפון, המפתחות והארנק שלו נשארו במשרד של איזו חנות ספרים בניו יורק. רזה וקצת חיוור, הוא הפתיע את טופל בהתלהבות היתרה שלו, הוא השפריץ כמו צינור מים קשור. עיתונאי מפולפל יותר היה ניגש לטופל בעקיפין. ויכוח תאורטי שכזה, פירושו היה שהצעיר הוא אידיאליסט בעצמו, חולם. אין ספק שכל ההרפתקה הלהיבה אותו. קשקושי הריגול המטומטמים. הרמז לסכנה והקשר למחתרת אמיתית. הוא בטח חשב שזה כמו החניון של בניין אוקהיל ב-1972. ובכן, טופל לא ניסה לפוצץ לו את הבועה.
"ג'ל סיליקון הוא חומר מאוד גמיש", אמר טופל. "אבל זה לא אומר שהייתי מבקש ממיכלאנג'לו לפסל ממנו את דוד. אבל אולי אתה מתכוון שאנחנו מבינים לא נכון את טבע האדם – בהנחה שדבר כזה קיים. שו אמר שלולא טבע האדם היה משתנה, היינו מתנדנדים על העצים עד היום… אבל בסדר, אם נסתכל, לצורך הנימוק, רק על ההיסטוריה הכתובה, האם היינו מאמינים בשרידות של ממשל עצמי עממי, נניח, ב-1750? "האנשים המציאותיים" של אז היו אומרים שמה שנראה טוב בכתבי מונטסקיה לעולם לא יעבוד במציאות ומסגיר אמונה אבסורדית בראיית הנולד ובמתינות של הפרט. נדמה לי שגם אתה מתאר, או מניח, עולם שבו אנשים יותר מרוכזים בעצמם, צרי אופקים ופחדנים, ממה שהם באמת, כפי שאני מאמין. וכן, אתה יכול לומר שהם נהיו כאלה כי עבדו יותר מדי ולמדו פחות מדי ונותקו מצורות ההתאגדות שבאמצעותן אנחנו מוצאים משמעות ואינטרס משותף. או שתוכל לומר שהעולם השתנה, והטכנולוגיות החדשות הביאו רמות חדשות של שליטה, הסחת דעת, או בידוד…"
"או שהכול במצב טוב למדי? אנשים לא רוצים לסכן את החיים שיש להם? אויבו של הטוב הוא הטוב יותר וכולי".
"ולא יחסרו אנשים שיסכימו איתך", אמר טופל. "ולא רק שמרנים וליברלים מהזרם המרכזי, אלא גם משת"פים ממעמד הפועלים. מנהיגי עובדים, אנשי איגודים. היורשים של דֶבְּס, של לאסקי ואטלי בבריטניה… אבל השאלה היא עבור מי הכול במצב טוב למדי? עבור כמה מהאנשים? אתה מניח שתנועה מהפכנית זקוקה למעמד בורגני לא מסופק. זה אפילו לא סוג ההובלה שלנין או טרוצקי ביקשו. מאו ראה את מעיין המהפכה באיכרים. אולי ההיסטוריה סיפרה עד עכשיו סיפור שונה, אבל גם ההיסטוריה של השנים האחרונות כתבה אפילוג עגום למדי לתנועת העבודה. לכל הרעיון המשת"פי שתנועות שמאל יכולות לעבוד בתוך השיטה הדמוקרטית והקפיטליסטית כדי לקדם זכויות אדם, הגנה משפטית וחלוקה רחבה של העושר. מה שאני רואה במקום כל זה הוא שאנחנו כל הזמן גולשים אל סף האסון ומושכים את עצמנו בחזרה. גולשים ומושכים בחזרה. לרבים בעולם הזה החיים הם כבר אסון אחד גדול. ובמצב הזה קורה אחד משניים, אני חושב: או שיום אחד נגלוש רחוק מדי ולא נצליח למשוך את עצמנו בחזרה, או שנצליח לראות את הטירוף של היויו הזה – ובוא נבהיר, אין מצב שהוא טבעי או בלתי נמנע, אלא סתם רווחי. למיעוט זעיר. מקור האומללות שאנחנו רואים בכל מקום הוא לא מחסור במשאבים, אלא תאוות בצע".
"ואתה בטוח שלא קיימת דרך אמצע? שווקים שקופים יותר, עם רגולציה טובה יותר. חברות בבעלות העובדים. מסים על עושר. הכנסה מינימלית מובטחת…"
הצעיר – בן כמה הוא היה? עשרים ותשע, חשב טופל. למה דווקא המספר הזה קפץ לו לראש? הוא הגיע למסקנה שזה הגיל שבו אתה מגיע לפסגה שטיפסת אליה, ואז או שמיד התחלת את הירידה הארוכה או שעצמת את עיניך והמשכת לטפס על הקביים והמדרגות של הדמיון, אל ההר שעדיין לא הזדקר אל השמים הנראים בחזון ובאמונה.
טופל נאנח. ספר מהספרייה שהיה מונח ביניהם הציג לראווה חותמת עם שם המחוז. הם היו אמורים לטהר את הבית מדברים כאלה: עיתונים, קודי חיוג על פיסות נייר. הוא הרחיק את הספר מהצעיר, מה שהעלה עניין רגעי בעטיפתו: איגלטון, על הדיון באלוהים. שנים של הסתתרות מותירות בך יחס שונה למידע, לדברים הקטנים שאי פעם גילינו ולרישול האינסופי שאפיין את המפגש שלנו עם העולם.
בדיוק כאן מחשבתו התמהמהה, כשהוא החל לפרוש את הנימוק הארוך והמורכב שלו בקשר לעושר ולנכסים; הוא חשב שיש משהו חמוד בבגידה התמידית שלנו בעצמנו, ברצוננו להסתתר, המנוגד למשאלה הבלתי מרוסנת שלנו להיות החלטיים ובולטים. הוא חשב על כך בדיוק כששאל (שאלה רטורית) מניין הגיע כל העושר – וענה לעצמו שההון הצבור שאנו מכירים היום הוא, כמעט ללא יוצא מן הכלל, תוצאה של ניצול ארוך ואלים של יתרון כלשהו, ששורשיו נטועים באיזשהו חטא קדמון. כיבוש ובזיזה, הונאה ושוד, עבדות וקולוניאליזם. מעקב אחרי הורשת השליטה והבעלות על הקרקע לעולם הוביל לאלימות. מאחורי בעלות מכל סוג עמד נישול. האמונה המודרנית שהעושר קשור למעלה כלשהי ומעיד עליה – כמו איכות הרעיונות, החריצות – יצרה ציפוי נאה אך דקיק על מצבור העושר האמיתי, שנוצר מנישולים קודמים. אחרי הכול, זה היה ההון שהושקע ברעיונות טובים והרוויח מעבודתם הקשה של אחרים. הושטנו ידיים כדי לתפוס פירורים משולחנו של האדון, וקראנו לזה מריטוקרטיה. כי עד הרגע שבו זכויות הקניין עוגנו בחוק, למי היתה שייכת הקרקע, ואיך הוא הגיע אליה? ואם הקרקע הפכה לנכס בזכות השימוש וההשבחה, האם, כשמתיישבים הגיעו לחופים רחוקים, הם הרחיבו את ההגדרה הזאת לאנשים שכבר חיו שם? (לוֹק אמר שאין צורך בכך.) אנחנו אוהבים להציג את ההיסטוריה החברתית, המשיך טופל, כתנועה מעבדות לחירות, מהפריבילגיות של בעלי הכוח אל הזכויות המובנות של הפרט, אבל באותה קלות אפשר להציג אותה כסיפור על ניסיונם של בעלי הכוח להתחפר ולהיעלם מן העין, להסתתר בתוך ההמון, להתגונן מהחלוקה מחדש באמצעות דוק של דמוקרטיה וחוק שוויוני. כתנועה של הכוח פנימה, עד שהגוף האזרחי יווסת בעצמו את אי-שביעות הרצון שלו. בדיוק כששמחנו על הפרידה מהעבדות, מהשעבוד ומהצמיתות, החיינו את אותם דברים בצורה מפורשת פחות – באמצעות חוזים, חובות, ניצול של כוח בשוק, עמדות חזקות ללא פרופורציה במשא ומתן, מסחר באמצעות מידע פנימי, ניפוץ האיגודים המקצועיים, רישום נכסים בחו"ל, פעילות לוביסטים, מימון פרטי של מסעות בחירות, והיד עוד נטויה. ומחאה מקובלת עלינו, עד לנקודה מסוימת. אבל זה לא מקרי, אמר טופל, שהמשטרה מסתובבת ויורה באנשים מאותם חלקים של החברה שיש להם הכי פחות מניות בגזל ההיסטורי, ועל כן הכי פחות השקעה בסטטוס קוו. אנשים נעשו מסוכנים, כך נראה, מפני שאחרי מאות שנים של ניצול וגרוע מזה לא היינו הוגנים מספיק כדי לשחד אותם כמו שצריך. וזה גם לא היה מקרי שהצבא שלנו נפרש ברחבי העולם בניסיון להכיל את הכאוס ואת הסכנה המיוצגים על ידי פרטים שלא היה להם חלק בסדר העולמי הקיים. אנשים רוצים למות למען רעיונות. זה האיום הגדול על השלטון. האיום היחיד. כל אחד אחר אפשר לקנות. קיינס ראה מה יזרעו המגִנים הפונדמנטליסטים של הפריבילגיות שנרכשו בעוולה. הוא עזב את ורסאי בכעס, בטענה שהשחרור מהחוזה הוא המחולל האמיתי של המהפכה. וכך, ככל הנראה, נמצא די כסף כדי לשחד את המנהיגים החזקים שעלו משורות העניים. ואולי תמיד היו מעט מדי אנשים שמוכנים למות למען רעיונות. אבל טופל לא היה מוכן להסתמך על זה. תאוות הבצע, אמר, מעולם לא ידעה לרסן את עצמה – זה מה שהפך אותה לתאוות בצע – וכל אוהבי הכסף הם מידאסים: לא היה להם מושג מה הם אוהבים, והם הפכו לזהב כל דבר, עד שנחנקו.
הנאומים האלה, חשב טופל. ריצ'רד צדק. לו רק יכולנו להיאבק זה בזה ולצאת מזה בנשימה כבדה, בצחוק על השפתיים. בואו כבר הנה, אחים ואחיות. מה עוד רצינו? רצינו לגעת זה בזה. וכשניתקנו, לא רצינו לראות שהפכנו את בנינו ואת בנותינו לזהב. מה שטופל רצה לומר – מה שהוא רצה לומר ומעולם לא הצליח – זה איך היה לפגוש את ג'יין בשנות העשרים שלו. הוא הגיע לחוף המזרחי מברקלי עם מעט המלצות מידידו מקס שר מהעיתון ברקלי בארב. כעבור זמן קצר נתקל בג'יין, שהיתה מבוגרת ממנו בעשור, אבל קבועה בסצנה הניו-יורקית. הדימוי שלה בראשו כלל אותה מנהלת משפט במטבח, שערה אסוף למעלה כמו אצל אודרי הפבורן, מקטרגת על נימוק ארוך כלשהו וקוטעת את הנאום רק לשתי שאיפות קטנות מהג'וינט שמישהו קירב לשפתיה. איך היה אפשר לתאר את הכריזמה ואת הקסם שלה? החמימות שנשבה ממנה באה לידי ביטוי מלא בחיוכה, בצחוקה, ומיד רוסנה באיפוק מושכל ובהיר, והתבטאה מיד בחיבה לכאורה ששיחקה על הגבול של הומור עצמי. בהעמדת הפנים שלה היה משהו אמיתי. מה שהוסיף לכך הוא העובדה שהיא היתה מבריקה, חכמה מספיק כדי להצדיק את תקוותיהם למהפכה בתוך מבנה המציאות – ללא ספק הישג. היא לימדה קורסים בתולדות הקולוניאליזם בבית הספר החדש למחקר חברתי, לימדה סטודנטים לתארים מתקדמים באוניברסיטת ניו יורק על לוברטיר ועל דנמרק וֶסי. דוגמאות ודפוסים של מרד עממי בהיסטוריה. לעתים עלתה בשיחותיהם ההתנקשות בלומומבה. אולי הם היו צריכים להיות זהירים יותר, אבל תקווה מחוצפת עברה בין בוגרי התנועה לחופש הביטוי וההשתלטות על קמפוסים. התקשורת עדיין לא הגיעה, אבל מייקל ווד כבר פוצץ אז בכתב העת רמפארטס את פרשת שיתוף הפעולה בין אגודת הסטודנטים הלאומית ל-CIA. קליוור כבר הביא את הפנתרים השחורים אל פי פחת, אבל התקדים נוצר. מהומות הפכו לשגרה. קרה מה שקרה בשיקגו. השמינייה הצטמצמה לשביעייה, ככל שהמשפט גלש לכיוון סאטירה. סם מלוויל השתיל דינמיט בבנייני משרדים. סדקים הופיעו, פחות או יותר, בכל מקום.
ג'יין וסרג'יו נישאו צעירים, עוד בשנות החמישים, אבל לא היתה לזה משמעות של ממש. הם נישאו כדי לגור ביחד, לא מפני שהאמינו ביחסי קניין בין בני אדם. ואלוהים ישמור, אילו טיפוסים הם הכירו. פראנזי פלדמן, היורשת העשירה שוויתרה על זכויותיה ונישאה לקנת פלדמן "הרציני", מצחיק מאוד בדרכו היבשושית, עיתונאי בסגנון של בוב שיר, שאף פעם לא צחק מהבדיחות של עצמו, אבל תמיד שמח להיות קהל לבדיחות של אחרים. פראנזי וקנת בילו שני עשורים בסין של מאו, בנותיהם נולדו שם, וכשטופל פגש את פראנזי כעבור שנים, בשעה שחילקה פליירים בוושינגטון סקוור פארק כאילו רבע המאה האחרונה לא התרחשה, ושאל אותה מה הם עשו כל השנים ברפובליקה העממית, היא אמרה, עדיין מצחיקה ויבשושית בעצמה: "העברנו דברים".
זאת היתה בדיחה, וככל הנראה גם אמת. הפריכות בהטיית קולה הסגירה את הגאווה שמאחורי ההומור. דברים מסוימים צריך להעביר: מה חשבת, שאתה מעל זה? ישו היה אדם עובד (פיל אוקס). או: דבר יפה מביא שמחה לנצח (וזה היה קיטס). היופי נשען על האדמה ועל העבודה – בכל זריחה קולעים זרי פרחים שיקשרונו אל האדמה וגם בהנחה הנאצלת של הבריאה, שיש אחריות. ואז, מה שטופל היה מספר עליו, לו היה יכול, היה תחושת הרובה בידו בחלון הקומה השנייה בבניין אבן אדמדם בווילג', מביט מבעד לווילון למטה, על הרחוב התלוי בדמדומים ללא ניע, מאזין לשיחה בין ג'ימי אקוואריה לשוטר ליד הדלת. השוטר השני עמד ליד הרכב, מכשיר קשר בידו, וטופל הצליח לקלוט את קולו השלו של לוי, עורך הדין, מאחורי ג'ימי, מזכיר לו שאין לו זכות חוקית להיכנס. זה היה נכון, אבל טופל היה יכול לראות איך זה מתפתח על פי כל אחד מהתרחישים האפשריים. בהתחשב במה שהיה להם בבית, התיקון הרביעי לחוקה לא היה יכול להבטיח להם יחס סלחני מדי. נוסף על כך, אם משטרת העיר כבר היתה פה, אנשי FBI, כנראה, לא יאחרו להגיע. הוא שמע את ג'ימי מקלל ומעליב את השוטר – או לא, מעליב את הקומיסר, עובר על לינדזי, ניקסון, ג'ימי האמיץ, אבל הוא היה סתם פזיז וקצר רוח. דרך שיניים חשוקות, טופל אמר לג'ימי בלב לסתום את הפה ועף בחזרה אל החדר החשוך. השוטר השני המשיך לסרוק את החלונות. גם הם היו לחוצים, טופל הרגיש את זה. היה לו חוש ריח לפחד של אחרים, וזה הרגיע אותו ועצבן אותו בעת ובעונה אחת. כן, הוא שנא את המשטרה. שנאה עמוקה ופשוטה כלפי הכוח המוחשי הזה, המכוון נגד כל רעיון או אדם שהיו חשובים לו. הם יכלו לשחרר את יצר האלימות לחופשי מבלי להיענש, כמו שעשו מאז ומעולם. אבל הוא לא התבלבל בין האלימות של ארגון בעל כוח, שמתמרן את עצמו בתוך התודעה הכוזבת של העמלים, לבין שחיתותו של הפרט. אלה שהפעילו את האלימות הממסדית, גם הם היו קורבנותיה, אולי האומללים שבקורבנותיה, מפני שנדרשו לוותר למענה על אנושיותם. פעולת ההתנגדות האחרונה והיסודית ביותר, אמר פרימו לוי, היא הסירוב לשתף פעולה. אבל מה היה פירוש הדבר עבור טופל, באותו רגע? "וכך גם גדולתו של הגורל אשר דמיינו…" השאלה המשתקת גרמה לו קוצר נשימה. זה הזכיר לו ספר שקרא מזמן, שנתקע באותה נקודה, בשאלה האם זה זה, איך אתה אמור לדעת שהגעת לרגע הגורלי שלך? האם יהיה זה שבר אפיסטמולוגי, כפי שתיאר אלתוסר, אבל בחייו שלו, קו הפרדה נצחי בין לפני לאחרי? ואם כן, האם די בכך? האם זה גדול דיו? היוהרה התמידית שאלה אם הקורבן תואם את קנה המידה של הבטחתו, מפני ש – הו, הוא ישמח למסור את חייו ואת חירותו למען המטרה – אבל ככה, ללא מחשבה? בפזיזות? בסגנון של ג'ימי אקוואריה, שכל מה שעניין אותו הוא להשיב כגמולו לרשע שהקפיץ את דמו הבאסקי? לא, הפזיזות לא הועילה לאיש. ובכל זאת, ובכל זאת… לו היית מתבונן בהחלטותיך בזכוכית מגדלת, אולי היית מגלה שמדובר בחוסר רצון לסטות מהעקרונות שעשו את ההבדל, בחוסר רצון להניח לאידיאלים להתכופף תחת השפעת הנוחות, ועל כן – בעצם קוטנם של הקורבנות שבהם גורל העולם היה תלוי. כל אחד יכול לגלות אומץ כשרוח ההיסטוריה העולמית הגדולה בוחרת בו לבצע את מעשה ההקרבה העצמית שלו בחדשות השעה שש. אבל בדמדומים, בסתר, ללא הכרה? העברנו דברים.
טופל היה שם בגלל ג'יין. היא הסבירה את הכול בצורה עניינית כל כך, בשעה שרכסה על חזה הדק חזיית שרוכים ואספה על קודקודה את שערה הערמוני. "הם זקוקים לזקיפים, לשומרים – איך שלא תקרא לזה. למקרה של פשיטות". היה לה מראה מכובד ומהנהן כזה, היא נכנסה לתכנונים עוד לפני שהם התלבשו, כאילו כל חייה שלחה גברים צעירים לקרב. טופל דמיין אותה משחקת במשחקי התפקידים של ילדותה, מפקדת על ילדים באיזה גן מחניק, בין פסלים לבושים באזוב ובקיסוס. הוא כמעט חשב שהיא טיפשה כשאמרה: "אתה יודע, הפנתרים צדקו. אנחנו לא יכולים לסמוך עליהם שיכבדו את זכויותינו, אלא אם יראו אלימות מפורשת כתגובה". טופל לא בדיוק חלק על כך. היה לו עותק של כושים עם רובים בתיק. וכתבי צ'ה על לוחמת גרילה. ואומללי העולם. ועדיין, משהו בנימתה של ג'יין איים לחשוף את דקיקותו של הקו המפריד בין תסיסה מהפכנית לבין משחק. אבל טופל היה אז די טיפש בעצמו, וגם רגיש לרומנטיקה של כל זה. למען האמת, אף פעם אי-אפשר לוותר על הרומנטיקה, מפני שנחמות כאלה כה מעטות בחיים כמו שלו. אבל בגיל עשרים ותשע הוא עדיין לא ראה שאהבתו לאינטלקט מופלא של אישה לא היתה קשורה בשום צורה למאבק עצמו. הם נראו נטועים במקומם וקשורים יחד, כמו שורשים בתוך שכבת קרקע קשה. הוא לא ידע דבר על דיכאונותיה של ג'יין. על הימים שהיא בילתה בחדרים חשוכים, תחת שמיכות, מתמוטטת לתוך עצמה כמו קורות עץ של בית המתכלה באש התשוקה. מן הסתם, סרג'יו היה היחיד שידע, וכשטופל שאל אותו על כך כעבור זמן רב – עד אז סרג'יו הפך לגבר דק ושתקן, שפסע בביתו המאובק בדיוק מסורבל של עכביש ארך-רגליים – הוא אמר: "גדולת לבה של ג'יין נתנה השראה לרבים, אני יודע את זה, אבל לא היה לה מזל", הוא הקיש על ראשו, "בקטע של חומרים במוח". הם שתו תה מספלי חרסינה מסולסלים ועדינים. על גבי התה צפה שארית של משהו, נגיעת שמן, נקודת מוך. "אתה יודע בדיוק כמוני", המשיך סרג'יו, "שאנחנו רוצים שאנשים ידמיינו לנו עולם אחר, שיאמינו בו, אבל זה מאמץ נוראי, לא? ובודד כל כך". התה היה מר, כהה כמו עץ סיסם, וטופל חשב שהמעשה הכביר בחייו של סרג'יו הוא פשוט להמשיך לחיות, לחיות ללא תקווה למשהו אחר.

"אפשר לעזור לך?"
טופל הסתובב. גבר החזיק את דלתה של חנות הנוחות במצב פתוח, צרור מפתחות השתלשל מצדו הפנימי של המנעול. הוא היה כבן גילו של ריצ'רד, בחולצה ישנה מוכתמת בשמן.
"קיוויתי להשתמש בטלפון שלכם", אמר טופל.
"אין פה טלפון ציבורי. מצטער".
"לא, לא זה. רצתי… הברך שלי".
האיש חייך, הבל פיו נשא שאריות של אלכוהול. "טיפה מבוגר לריצות, לא?"
טופל לא הצליח להחניק את הצחקוק על מה שהאיש לא התכוון לומר. "אולי", הוא אמר. "מה זה משנה".
"תיכנס, תיכנס". מאחורי התצוגה של חוסר סבלנות ועלבון האיש לא נראה כמי שכועס על ההפרעה. "אין לך נייד, אה?"
"אף פעם לא התחברתי".
"לא מאשים אותך. הממשלה מרגלת אחריך עם הדברים האלה. מאזינים לך, עוקבים לאן אתה הולך".
"בדיוק מה שאני מרגיש", אמר טופל.
"רָאש אומר…" הם פסעו דרך החנות הקטנה אל המשרד שבעורפה, המעוצב כדירה זעירה. שמיכה משובצת גסה היתה מונחת על ספה נפתחת. על פלטת החימום שעמדה על השיש ליד הכיור היתה מונחת מחבת. טופל ראה כלים מלוכלכים מארוחתו של האיש וכמה פחיות בירה על שולחן עץ קטן. הוא חייך בעגמומיות למראה המוכר. "אתה מאזין לראש? ראש מדבר ממש בהיגיון, אבל אתה יודע, הוא ואני חלוקים בזה. ברור שהממשלה צריכה לרדוף אחרי מחבלים, לא תשמע אותי אומר משהו אחר. אבל אתה סומך עליהם? באמת? אני חושב שאם אתה נותן להם כוח ונותן להם לפעול בסתר, הם ינצלו את זה לרעה. עכשיו, מרתה אומרת…"
טופל הרגיש כאילו נכנס לתוך חלום, חלומו של מישהו אחר. הממשות הפיזית של המקום היתה רכה ומוזרה כמו הווילונות על החלונות. מישהו תלה אותם שם. מישהו ייצר את הווילונות האלה, את הכול. שום דבר מזה לא היה מקרי. ובמובן אחר כל זה היה מקרי, חיים מתמשכים כתוצאה של מקרה. זו היתה המערה שבתוכה חיו חלומותיו של גבר אחד. והרי גברים ציירו את חלומותיהם על קירות של מערות מאז שהיו לגברים. טופל בילה כמעט שלושים שנה בכניסות לחדרים כאלה, אף אחד מהם לא שלו, בחצי הדרך בין מציאות לחלום. אף פעם לא חדרו שלו, אף לא פעם אחת. בלי טלפון. תיק אחד לכל חפציו. בלי קבלות, בלי כרטיס אשראי. בלי כתובת מייל. תעודת זהות מזויפת. שם פיקטיבי. לא מעט כאלה במשך כל השנים, כשהסתובב בקרוסלה של בתי מחסה סודיים. מכתביו נשלחו ממחוזות מרוחקים. מילות קוד לשיחות טלפון שהוזמנו עבורו. אפשר היה לצחוק על זה – שטויות של ילדים – אבל הנה הוא, בתוך בית, מתרחק מהחלונות. כל השאר המשיכו בחייהם. סין הפכה לכלכלת שוק. הנכסים של ברית המועצות נשדדו על ידי בריונים המחופשים לבעלי הון בשוק החופשי. קסטרו עומד למות כל רגע, וקובה שוב תהפוך לעיירת נופש, להזדמנות השקעה לקבלנים פורעי חוק, למגרש משחקים לאנשים מהמערב שאין להם עניין או אמונה בהיסטוריה. בשנת 1972 לבדה התפוצצו בארצות הברית אלפיים מטעני נפץ לשם מחאה; היום, אם יפעילו מכונת עשן בכיכר ריטנהאוס, פילדלפיה כולה תיסגר לארבעים ושמונה שעות, וחוק צבאי יהיה מוכן להיכנס לתוקף. לאן הלך הזעם? כיצד הוא נספג והתמוסס, או אולי שינה צורה? למה הוא הפך? כיצד נוצר אופיו של עידן, כיצד הוא מאפיל על הכול באקטואליות הבוהקת שלו, ואז נעלם בלי להשאיר עקבות?
"…מצב זמני", אמר האיש. "יותר החלטה עסקית מכל דבר אחר. גם ככה אני נמצא בתחנה שמונים, תשעים שעות בשבוע. לא תאמין איזה עלויות. הביטוח, הרישוי. דמי הזיכיון. חוזי הדלקים. הספקים רוצים נתח מהמכירות, בדיוק כמו חברת האם. אז מחיר הנפט עולה, הרווח שלנו מצטמצם, אבל זה נראה כאילו המכירות עולות, מפני שהח"ח גם כן עולה. חשבונות חייבים. ואני קניתי את התחנה הזאת לפני עשר שנים ועבדתי בה בעשר השנים שלפני כן, אצל תום בֶּקֶרינק. אני מניח שאתה לא מכיר את תום?… אבל עכשיו יש משהו שנקרא "כללי אחריות פיננסית". והסוכנות להגנת הסביבה, זאת אומרת, הממשלה, אומרת שאתה אחראי לדליפות ולשפיכות ממכל האחסון התת-קרקעי, המאת"ק. אבל כמובן, איך תוכיח אם הדליפה קרתה במשמרת שלי או של תום? אם כי אני הבעלים, אז… טוב, אז ביקשתי הלוואה עם סיוע מהסוכנות לעסקים קטנים, מה שבזמנו לא היה קשה לקבל. אבל מאז המשבר הבנקים נזהרים אפילו כשיש גיבוי ממשלתי. הם רוצים להצמיד את ההלוואה לרווחים מוכחים ולרווחים חזויים. אבל אני מרוויח אולי חמישה, שישה סנט לגאלון – שזה כלום – רק כדי לא לפגר אחרי סמ'ס קלאב והפאוור סנטרים. איזה רווח אני יכול להוכיח להם? יש לנו כאן מס הדלק הגבוה במדינה. האנשים משוגעים. הם יעשו סיבובים, יחכו בתור, יבזבזו דלק וזמן רק כדי לחסוך כמה גרושים על תדלוק. זה לא רציונלי. אבל זאת ההתנהגות האנושית. אז אני מנסה לעשות מה שאני יכול, לפתוח עד מאוחר, למלא אוויר בחינם… אבל אם אני עובד יותר שעות, זה אומר שאו שאני עובד יותר, או שאני צריך להעסיק את ג'ו או את סאלי במשרה מלאה, וזה כבר סיוט עם ההפרשות למס ולביטוח בריאות. בינתיים מחיר הנפט עולה ויורד, הבנקאים מהמרים עליו בחוזים עתידיים, אופ"ק – קרטל הפשע הגדול בעולם – מנסה לדפוק אותנו עד הסוף. גם הרוסים. הם רוצים להעלות מחירים כמה שרק אפשר. ויש לנו נשיא – תראה, אני לא מהפסיכים האלה שחושבים שהוא נולד באפריקה, אבל אין ויכוח שהוא למד בבית ספר של מוסלמים בתור ילד. זה מופיע בביוגרפיה שלו. ויש לזה השפעה על השקפת העולם שלך…"
לרגע קט, אחרי שנכנסו מבחוץ, היה חם, אבל החדר עצמו היה קר, וטופל הרגיש שרגליו מתקשות. תנור חשמלי שעמד ליד הספה לא פלט שום חום מורגש. הוא רק העצים את התחושה שהחדר הוא חשוך-מרפא. טלוויזיה גדולה, שישבה באי-נוחות על מעמד מצופה בוויניל הצבוע כעץ, שפכה זרם של תמונות שהתחלפו במהירות וללא קול.
"…ועכשיו צריך גם להתחרות בתחנות האלה של הרוסים. כך או אחרת, הם מקבלים את ההזדמנות שלהם. סובסידיה ממשלתית או – אני לא יודע – אבל פוטין מתכוון להביך אותנו, אתה יכול להיות בטוח בזה. מוכרים חברות אמריקאיות בחסר. אז בגלל זה אני פה. אם אעבוד משש בבוקר עד עשר וחצי בלילה, זה מסתדר. אבל אתה מזדקן. אז זה זמני, כמו שאמרתי. אני לא יכול לעשות את זה לנצח. אבל אז אני מסתכל על המדינה וחושב, ומה כבר ישתנה? מה כבר יקרה? אנשים סופרים כל גרוש. הרשתות הגדולות מוכרות בהפסד כדי להשתלט על השוק ולהעיף אנשים כמוני. אתה ממש נאלץ להעסיק אנשים בשחור. אני לא עשיתי את זה, אבל… בגלל זה אנשים כועסים על המהגרים. אין לי שום דבר נגד מהגרים. לבן שלי נולד ילד משותף עם אישה פיליפינית. ואז הוא נוסע לי לקליפורניה, עוזב אותה, עוזב את הילד. עכשיו היא מגדלת את הילד לבד. אישה טובה, עובדת קשה. יותר טובה ממה שמגיע לבן שלי. ואז מרתה אומרת שאני צריך להיות יותר סלחן. אבל איך אפשר לקבוע? אם תסלח על כל דבר, אז נראה לי שלא יישאר שום דבר שהוא לא בסדר. תעשה מה שבא לך. מה שזה לא יהיה, נסלח לך, נסלח לך… אבל זה התפקיד של אלוהים, לא שלי. אני אבא. אני בטוח שגם אתה אבא. אתה צריך לקבוע גבולות בין טוב לרע. אישה אחת אמרה אז בטלוויזיה, ומה אם הבת שלך תיאנס? אז יש לי בת, ואולי אני ארדוף את המניאק שיעשה לה דבר כזה, אבל הילד לא עשה שום דבר לא בסדר, כן? תינוקות לא מקבלים את הרוע מההורים שלהם. זה הוקוס-פוקוס כזה. מרתה אומרת שאני כועס. היא אומרת שאני מוציא את הכעס שלי בצורה לא נכונה ושאבוא לעדכן אותה כשאירגע. אמרתי, אולי הייתי כועס פחות לו הייתי לוקח משככי כאבים לגב שלי שלוש פעמים ביום… אבל אני לא מרגיש כעס. זה לא כעס – זו דאגה. אני דואג. אני דואג כל הזמן. אני דואג שהבנייה החדשה תסיט את התנועה לכיוון אחר. דואג שהמתקן לשאיבת אדי דלק יתקלקל. אני אפילו פוחד, אני לא מהסס להודות בזה. אני פוחד, כי אני זה שאחראי לכך שכל זה יעבוד. ואני מסתכל החוצה, וזה נראה כאילו העולם נהיה אפור וגוסס. עולם בלי צבע או סולידריות. מה שקראנו לו פעם מידות טובות, אחריות…"
טופל בהה בטלפון, שישב בתושבת שלו על השולחן, ליד צלוחית מלאה בבדלים מקומטים מוקפים באפר שפוך. שאריות הארוחה התקשו על הצלחת. בקבוק ויסקי עמד על מושב הכיסא. האיש עקב אחרי עיניו של טופל והחווה תנועה לעבר הטלפון, עדיין ממשיך לדבר.
"…אני לא יודע מה קרה. פעם היתה לנו איזו סולידריות, אתה יודע למה אני מתכוון? דאגנו אחד לשני. אלוהים, משפחה, מדינה. מלמעלה עד למטה. אבל זה התפרק. פעם היית מרוויח מספיק לכל המשפחה, גבר אחד שעובד בעבודה קשה והגונה. אבל עם כל העובדים בכל מקום, המשכורות ירדו. מלא אנשים בלי עבודה. והממשלה ממסה את היתר כדי לממן אותם, ואת הילדים של כל מיני מסתננים לא חוקיים… המהפכה במדינה הזאת בדרך, אני אומר לך. זה לא מקרי שהממשלה רוצה לאסוף את האקדחים שלנו. המהפכה בדרך. מתישהו יימאס לאנשים. וכשהממשלה תיקח להם את הכסף ואת האקדחים ותגיד להם איך לגדל את הילדים, עם מי להתחתן – הו, אז הם יעמדו בשורה, כתף אל כתף, בקצה העיר, בלי לחפש מלחמות, אבל הם יהיו חמושים – חמושים – ויגידו: 'זאת המדינה שלנו, רבותיי. זאת הקהילה שלנו, האדמה שלנו, ועכשיו עזבו אותנו במנוחה, בבקשה'. אם יהיה מספיק מזה, מספיק אנשים שיתקוממו במספיק ערים ומקומות, אולי אז משהו ישתנה. אולי זה דם הפטריוטים. אני לא יודע. ישקה את עץ החירות. אולי זה יהפוך להיות מכוער. אבל אי-צדק לא יכול להימשך. לא יכול. חוקים לא הוגנים, אז אנשים מפסיקים לציית להם. ככה זה בהיסטוריה. אני אגן על המשפחה שלי עד נשימתי האחרונה, על הילדים שלי, על התחנה שלי – עם רובה ציד ביד. יש כמוני מיליונים. הו, אני אגן על מה ששייך לי, שלא תחשוב שלא. ואם נהיה רעבים ללחם, לו היינו רעבים ללחם, שלא תחשוב שאהסס לאכול אותך תכף ומיד".
המבט בעיני האיש היה מוטרף ובודד. טופל הושיט את ידו לטלפון. "בוא נקווה שזה לא יגיע לזה", אמר.