ריו שלך
אחרי שבע שנות מגורים בחוץ לארץ אני מגיעה לריו דה ז׳ניירו בסוף דצמבר, באמצע הקיץ. הקירות והרהיטים בבית מסתתרים מתחת לשכבה של טחב. אלמלא העיגולים הירוקים ששרטטה הרטיבות הייתי מפקפקת בקיומו של פרק הזמן שמפריד בין העזיבה לחזרה. הריח החזק כמעט מבריח אותי, אבל אני מתגברת – ונכנסת. אני משאירה את המזוודות במסדרון ופותחת את החלון, חלון הזכוכית הגדול שלי, מסגרת עץ צבועה לבן. אוויר חם אופף את פניי, אין סימן לבריזה. טיפות זיעה מחלחלות דרך הנקבוביות שלי בקצב מואץ, פורצות את גבולות העור, זולגות לי על כל הגוף. אני רטובה לחלוטין. שנים שלא הזעתי ככה. שנים שלא הרגשתי את הבגדים נדבקים לי לגוף, כאילו יורד עליי מבול.
סוף סוף – ומיד – אני מבינה שחזרתי. הגוף שלי מבין, אותו גוף שמחה תמיד נגד האוויר האכזר של אירופה – בעור יבש ברגליים, בשיער קש, בבחילות, סחרחורות, קשיי נשימה. עכשיו, בזכות הזיעה, הוא מזהה את עצמו שוב. הדם שלי מתעורר, זמן רב לפני שצפיתי. חודש דצמבר מחזיר אותו לחיים. ואז אני מבינה, על הספה הזו הלחה מזיעה, למה חזרתי: כי כאן, בריו דה ז׳ניירו, הגוף שלי מרגיש בבית.
_____
כמה ימים קודם לכן התעוררתי, קמתי מהמיטה בחוסר רצון, בחוץ היה קר ואפור וכשראיתי אותך שרוע על הספה כשספר מכסה את פניך, חשבתי: הגיע הזמן לחזור.
קרה משהו? שאלת אותי. לא, עניתי בביטחון מטריד: אני פשוט מתגעגעת, אני רוצה לנסוע לכמה זמן. אה, נאנחת ופניך התעקמו בצד אחד בלבד, אני מבין. ויותר לא אמרת כלום; הדלקת סיגריה והתחלת להתהלך בחדר. העשן שנפלט מנחיריך, לא מפיך, גילה את מחשבותיך: געגועים לריו, אחרי שגידפת את העיר במשך שנים? ושנינו, אתה יותר ממני, ניסינו להיאחז במילה שהשתקעה במשפט: זמן. רק קצת זמן.
_____
נפרדנו בלי מילים. חייכנו, כאילו אנו מאמינים שנשוב וניפגש. עכשיו, במעמקי הספה בבית הישן, אני מזיעה: אף פעם לא קל להחליף אהבה באחרת.
_____
רק פעם אחת ביקרנו יחד בריו. אני זוכרת בבהירות איך הוקסמת מכל פרט ומכל פינה. הסלידה שלי מהעיר הייתה אז בשיאה, ואילו אתה הסתנוורת מהכול. למה אף פעם לא חזרנו לכאן? האם זו בגידה לנסוע לכאן בלעדיך? זה מה שאתה חושב, שאני בוגדת בך? לשווא אני הופכת כל אבן בחיפוש אחר המילה הגואלת, הדבר היחיד שאני יכולה להגיד הוא: אני מוצאת היגיון רק בבדידות. הבדידות בעיר הזו, שיום אחד צעקה לפתע שהיא חסרה לי. ומיד אני, שתמיד הפכתי אנשים לבית, הקשבתי לקולה המהדהד של עיר, כמו קולה של אהבה ישנה ששב ועולה בזעם של דברים מכוסים (ואם אתחרט? אם אחזור, האם תחכה לי עדיין מתחת לשמיכה מפרוות הדוב?).
_____
משימה ראשונה: לעקור את הטחב מהמשטחים, לפתוח לבית את הנקבוביות. באתי לכאן כדי לנשום.
_____
לרגעים שלפני הסערה בקיץ יש מין נפח שמנוני. הצמחים פולטים ריח עז ומתקתק. השמים השחורים מבשרים כי בעוד זמן קצר יתהפך העולם על פיו. "לפני הסערה" היא ההגדרה המדויקת של האסון: שום דבר לא התרחש עדיין; הכול יתרחש בקרוב, בקרוב מאוד. יופייה הקיצוני של פורענות המתרגשת ובאה: קשה למצוא משהו יפה יותר מהרגע שלפני התרחשויות גדולות, השנייה לפני נשיקה מלאת תשוקה, לפני שרץ מרתון חוצה את קו הסיום, לפני שסופה מכה בריו דה ז׳ניירו.
לפני שהמים ניתכים על העיר, ריו רוחשת, האנשים נמלטים בייאוש, הציפורים מתפזרות ברוב רעש, ג׳וקים אחוזי טירוף זוחלים החוצה, קופים מדלגים מענף לענף, כולם מחפשים מחסה, קורת גג. העיר מתחילה לרטוט לפתע, עד שהלחות מגיעה לדרגה בלתי נסבלת, עד שברור שהאוויר החם, הכבד והדביק עומד להתפוצץ אל תוך מבול. ואם יש לכם מזל ואתם במקום מבטחים, במהרה תראו את הטבע, בעוצמתו המלכותית, משליט את רצונו, מזכיר לנו עד כמה אנו שבריריים וארעיים. ולכן, בדצמבר, כשאני מריחה את הגשם המתקרב ,אני מתמלאת מחדש בשמחה אמיתית: שמחה על דברים שעומדים להתרחש.
_____
בין ניקיון לניקיון יצאתי לרחוב. הבניינים מכוערים, המדרכות שבורות, החום לא אנושי, ובכל זאת זה מה שהייתי צריכה: שיהיה לי חשק לצאת מהבית.
_____
כאן, אהובי, יש עצים בכל מקום, והם ירוקים במשך כל השנה, שונים זה מזה כשם שהאנשים שונים בצבעיהם והבניינים בגובהם. מתחת לחלון שלי יש עץ מנגו.
משולחן האוכל אני רואה עץ אחר, ארוך ודקיק.
מאז שהגעתי לכאן אני מסתכלת למטה ולמעלה כשאני הולכת, נעה בין ענפים ארוכים ועבים, צמרות שופעות ושורשים חזקים. אני מדמיינת שמהרגליים שלי צומחים שורשים עבים, עמוקים. גם אני רוצה להיות עץ ולהשתרש כאן, בעיר הזאת, שסוף סוף היא שלי.
לא, אני לא רוצה להיות עץ. תחכה לי עוד קצת?
_____
רעדת כשעלית לרכבל. ואילו אני נמלאתי התלהבות. פאֹוֹ דה אסוּכר הוא אתר התיירות היחיד שאני מבקרת בו בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה. אני אוהבת לראות את העולם מלמעלה. כשעוצרים בהר אורקה ואני רואה את גלימת המים מלחכת את האבנים, אני מרגישה כמו מגלת ארצות שמגיעה לברזיל בפעם הראשונה. אני מדמיינת שאני קושרת את סירתי הקטנה בחוף גואנברה, חמש מאות שנה קודם לכן, ונכנעת לתדהמה שמכה בי למראה הטבע הבתולי עדיין. לא באינדיאנים שהיו כאן אני מקנאה, אלא בפורטוגלים שהגיעו לכאן וגילו עולם עוין, יפה עד הפקרות.
_____
כמעט שבוע של ניקיונות: המשטחים החיצוניים כבר נקיים מטחב, אבל אני עוד לא מצליחה להוציא את העובש שבפנים.
_____
כשהמועקה נעשית בלתי נסבלת, ואיתה הספק והגעגועים, אני יורדת למטה לחפש הקלה וצוללת לבריכה בסופת הקיץ. הילדים צוחקים מהרעמים שמהדהדים ומאירים את השמים כאילו אמצע היום.
_____
על השמחה של תושבי ריו – תיאוריה מס׳ I: הזיעה משמנת את השרירים, גורמת לנו לזוז.
_____
התעקשת שזה מה שאתה רוצה, לראות בַּייֶלֶה פַאנק. גברים, נשים, אימהות, אחים ,חברים, זרים, בשּוּרה שמתעגלת ומתמשכת עד הרצפה. הרגליים משתלבות, הן מראות שנועדו לזה, להשתלב אלה באלה. הזיעה לא מפריעה, היא רק עוד סוג של נוזל.
רק אל תבקש ממני לאהוב את הקרנבל, אמרתי לך.
_____
החום כאן כבד כל כך שהמס את האות "h", שעדיין קיימת בפורטוגלית של פורטוגל. הרצינות של ה־h חוסמת את הדרך ללחות ,umidade, שאין לה סבלנות לחכות לאות הזו, שעולה לפני שהיא צונחת מטה. הכול מתפרץ יחד, בלי חשבון. נוזלים זולגים אפילו מחפצים מוצקים. הבתים נמסים, הניירות מטפטפים, התמונות דוהות.
אבל ה־h שיש ב־humidade היא ה־h של humus, הומוס, ושל humor, מזג. הומוס, שאריות שסופחות מים, מותירות את הקרקע רטובה, את האדמה לחה. התפרקות השאריות היא גם מה שמעניק חיים לכל השאר. האדמה ניזונה ממתיה; ההווה – מרוחות הרפאים שלו. humidade שולחת אותנו לזיכרון שנבלע והשתנה. ב־húmido יש יותר היסטוריה מב־úmido, יותר עקבות. היא לא מגיעה מיד, עליה ללכת מסביב, לעקוף, אבל הלחות שמרוכזת בה רבה יותר. humor, חומר אורגני נוזלי או נוזלי־למחצה. לפי מדעי הטבע הקדומים, קיימים באורגניזם האנושי ארבעה סוגים של חומרים נוזליים או נוזליים־למחצה: דם, כיח, מרה צהובה ומרה שחורה. אצל האדם הבריא (בעל המזג הטוב) מתקיים איזון בין הארבעה. אצל החולה (בעל המזג הרע) האיזון הזה מופר. הבריאות קשורה קשר ישיר לנוזלי הגוף (אולי זה מקורו של המזג הטוב של תושבי ריו? הגופים הלחים?).
_____
כל הספרים על הרצפה, והסמרטוט לידי: מכשולים בדרך להמשיך בסיפור שנפסק באמצע, להתחיל מחדש בחיים שנשארו מאחור.
_____
דברים שאני לא אוהבת בריו I: הטיפות שמטפטפות מבניינים במרכז העיר בשיא הקיץ.
_____
חלמתי על הים. תחילה הוא שקט. ואז נוצרים גלים, גדולים יותר ויותר, עד שהם נעשים מפחידים, עד שהם גוררים אותי מהמקום שבו אני נמצאת – מהחול, מהטיילת, מהים עצמו. תחילה אני רואה את לובן הקצף, אחר כך עולם קסום, מלא בסוסוני ים, בשושנות ים ובאלמוגים, ואז חושך מוחלט. אני מתעוררת. גופי ספוג זיעה, השמיכה סתורה, הכרית על הרצפה, ואני תוהה: למה אתה לא פה?
_____
היה לי מנהג לקנות פרחים בכל יום שישי. הייתי מוציאה מהאגרטל את פרחי השבוע שעבר ומחליפה אותם בפרחים טריים. הפלא הקטן שלי, חלקת הלחות שלי בארץ היבשה ההיא.
כאן יש פרחים בשפע; יש להם שפתיים גדולות והם אוספים את הגשם הפושר והדביק שהשמים ממטירים. כאן אני לא קונה פרחים.
_____
אני קונה כרטיס, אתה אומר, אני בא אלייך לריו. לא, אני אומרת ביובש, באכזריות, כאילו האוויר של אירופה חצה את קו הטלפון. יש זמן ועת לכל דבר.
_____
אני יוצאת מהבית בעשר בלילה לכיוון קופקבנה. זו הפעם הראשונה שאני חוגגת את השנה החדשה לבדי. אני הולכת לאורך האגם עד שאני מגיעה לקורטו דה קנטגלו ויורדת לחוף קצת לפני אחת־עשרה. החוף מלא, שטיח לבן גדול על החול הצהוב. אני לוקחת את הסנדלים ביד וקוברת את הרגליים בחול הלח, הזרּוּע מִנחות.
אחר הצהריים היה מחניק, ועכשיו העננים הכבדים מפילים את חִתתם על העיר. אני מטיילת בין האנשים, מתחככת בגופיהם הזרים, קולטת את זיעתם, את ריחם. הגוף שלי הוא גם גופם של האחרים. אני מביטה למטה, אלפי רגליים יחפות על החוף, בין נרות דולקים, סירות ופרחי ענק. גם לי יש – ארבע גלדיולות לבנות.
לפני שאני משליכה אותן, אני מתיישבת על שפת הים. קופקבנה מעולם לא הייתה מלאה כל כך, ואני מעולם לא הרגשתי בודדה כל כך. אבל הבדידות לא מפריעה לי. היה יכול להיות יפה, אני חושבת, אילו האנשים הפזורים לאורך החוף היו משתתקים לרגע, ורחש נשימתם היה נבלע בתנועת הגלים.
אני נעמדת ופונה אל הים. בזו אחר זו אני משליכה את הגלדיולות לאוֹרישׁה של המים המלוחים. שלוש הראשונות הן למתים שלי, כדי שידעו שהם איתי תמיד. את האחרונה אני משליכה בשבילך. אני לא מבקשת דבר, רק מוסרת אותה לים.
אנשים מתחילים להכין את היינות המבעבעים, לתת זה לזה יד, בציפייה. אני מצטרפת למעגל של זרים שהזמינו אותי מיד כשראו שאני לבדי. ספירה לאחור, ולפתע – זיקוקים בשמים. ומיד, כאילו חיכו בנימוס לסוף ההצגה, העננים השחורים נוחתים עלינו, מתערבבים ביין, בזיעה ובמלח. ותושבי ריו והתיירים מתמלאים מחדש בביטחון מעורפל, באמונה שאין לה גבול: השנה שמתחילה כעת תהיה הטובה בחייהם.
_____
כובד משקלה של הלחות: ב־1770 קבע המרקיז דּוּ לַבְָרָג'יֹוֹ שעצלנותם של תושבי ריו עולה על כל דמיון.
_____
האוויר הסמיך והכבד גוזל מהקול את חיותו, והוא משתרך, איטי, נמוך, כמעט לחישה. תושביה של ריו חוסכים במילים: הם לא אומרים שלום במעלית, גם לא כשהם נכנסים לאוטובוס, לא שואלים אם אפשר לעבור בין שני אנשים, לא מתנצלים כשהם נתקלים במישהו, לעתים נדירות אומרים בבקשה או תודה. כשרק חזרתי הנה, ממדינה שבה המילים בונות את הדברים ומגדירות את מערכות היחסים, חשבתי שכולם גסי רוח. אחר כך הבנתי: תושבי ריו מדברים דרך הגוף. דרך הגוף שנתקל, שמחליק, חולף, נוגע באחר. תושבי ריו מבקשים לעבור, אומרים שלום, סליחה ותודה דרך הגוף הרך, הגמיש, דרך הבשר והשיער שמתחככים זה בזה בלי מבוכה או כעס, חיבוקים בפגישה ראשונה, גם אם מזיעים, גם אם דביקים.
כשאני משווה היום בין שני המקומות, זה מה שהייתי אומרת: האמת לא תמיד נמצאת במילים, אבל הגוף לעולם לא משקר.
_____
על השמחה של תושבי ריו – תיאוריה מס׳ II: העצבות מתנדפת דרך הנקבוביות.
_____
מבחינה אטימולוגית, מלנכוליה פירושה מרה שחורה. מזג רע, רוע מזג, לחות שחורה שגולשת החוצה מהגוף. בניגוד לשלוש הליחות האחרות שמונה היפוקרטס – מרה צהובה, כיח ודם – המרה השחורה אינה קיימת. היא בדיונית לחלוטין.
_____
אנשי ריו לא מקבלים את העצבות, לא יודעים לחיות עם הכאב. מרגישים לא טוב? תקפצו לים, תפתחו בקבוק בירה קרה, לכו לרקוד סמבה בשכונת לאפה.
עצבות – רק עם מוזיקה, רק ביחד. עצבות – רק עם שמחה.
בגלל זה עזבתי, הסתלקתי מכאן לשנים כה רבות: אין דבר מנוגד לשמחה כמו החובה להיות שמח. הדרישה להיות שמח בריו יכולה להעיק לא פחות משמיהן האפורים של פריז, של לונדון או של ברלין. כל דבר נעשה נדוש כשיש יותר מדי ממנו. ואני לא הצלחתי להיות שמחה כשחייבים להיות שמחים כל הזמן. אם לא חסר אוויר, מאבדים את הצורך לנשום.
_____
תנוחתו של המלנכולי: יושב, כפוף אל תוך עצמו, הראש מורכן, הסנטר שעון על אחת מכפות ידיו, הוא מביט למטה, אבוד בחלל. הגוף משותק, מאובן, נפשו שוקעת בזיכרונות ובחרטות.
איך אפשר להיות מלנכולי בריו דה ז׳ניירו? אדם מרכין את ראשו, אבל מימין מזדקר הר מלכותי; משמאל מוֵֹלֵך טבע מופקר; ממול, קו החוף האינסופי. הוא מנסה, אבל עין ימין מתעקשת לראות את הנוף; השמאלית נמשכת לירוק. והוא יודע שאם רק ירים את הראש ויביט באופק, הוא אבוד: לא תהיה לו ברירה אלא לחייך.
אם כך, צריך לחפש את פינותיה המלנכוליות של העיר, אלה שאפשר להביט בהן למטה בלי להיבלע בנוף (אבל איפה?).
_____
מעברו השני של הטלפון, קול קטוע ורועד, מגמגם קלות, שואל אותי: את מחליפה אותי בעיר?
_____
סליחה, אהובי, אבל לא הסתגלתי לחיים ביובש, הסדקים בעור הזקינו אותי. לאט לאט הוא משתקם, אגלי הזיעה פועלים כמו תפרים, ואני חושבת: אני אשרוד.
_____
על השמחה של תושבי ריו – תיאוריה מס׳ III: מתרחצים מטיילים בביקיני או בבגד ים על האספלט, לצד גברים בחליפה ועניבה ונשים בנעלי עקב.
_____
בטלפון אני מתחננת: רק עוד קצת סבלנות.
_____
כשחוסר הביטחון גואה, אני קמה וניגשת אל החלון. ערפל סמיך מכסה בלבן את קורקובדו, מחלק אותו לשניים, מפריד את בסיס ההר מפסגתו. פסל ישו המושיע מרחף, ואני מתחילה לדבר איתו, הרגל שבימים עברו מילא רבים מלילותיי הבודדים בדירה הזו. בין פסקה לפסקה אני אוהבת לרכון מעבר למעקה ולשאול אותו: תגיד, מה אתה רואה?
_____
גם האיברים בגוף שלי נעשו יבשים, מנוונים. האוויר הלח משיב להם בהדרגה את נפחם המקורי. אני רוכבת על אופניים בפארק פלמנגו ועולה בי תחושה משונה: אני מרגישה כמעט מאושרת.
_____
אל תבקש ממני לדבר כאילו הזמן לא עבר, אני אומרת לך. מן העבר השני אני מרגישה את משקל האנוכיות שלי: בשבילך הזמן שלם, מונוליתי, מחכה שמישהו יניע אותו.
_____
החוף תמיד היה מקום המקלט שלי; הים – ביתי שני. בתור ילדה אהבתי לצלול ולעצור את הנשימה, כך יכולתי לשכוח את העולם שבחוץ ולדמיין שיד חמימה של בתולת ים אוחזת בי ונושאת אותי אל עולם צבעוני, מלא בשושנות ים וביצורי מעמקים, שבו איני צריכה עוד לנשום.
אהבתי גם לשכב על שפת הים ולהניח לאחותי לכסות אותי בחול לח ולהשאיר רק את הפנים גלויות. הייתי נשארת בתנוחה הזו בלי לזוז, עד שהים היה גואה והגלים היו מלחכים את גופי.
_____
אני קובעת את הכללים: מרחוב הילריו דה גוביאה עד תחנת ההצלה מס׳ 6 רק על האבנים השחורות. אם הרגל מחליקה ונוגעת באחת לבנה, אני צריכה לחזור להתחלה. בין דילוג לדילוג האוויר הצח עולה במעלה רגליי ומעניק לי אורך נשימה.
_____
הטלפון מצלצל, ואני לא עונה. היום אחסנתי את המזוודות בארון.
_____
על השמחה של תושבי ריו – תיאוריה מס׳ IV: הגוף תמיד מוצג לראווה. הנשים תמיד זוכות למחמאות. הגברים שלוחשים מילים גסות כשעוברת אישה במכנסיים קצרים לא נענים בבעיטות, אלא בחיוכים.
_____
ליל בחירת המנון הסמבה בבית הספר של סלגוארו. אני הולכת לעודד סמבה של חבר. הגוף שלי הוא רק תא באריג עצום, בגלימה אחידה של עורות ונוזלי גוף. אי-אפשר לא להתנשק בפה, אומרת חברה, כאן נושמים רק ביחד. אני מנסה לשאוף את האוויר המתמעט ולא מצליחה. החרדה מתחילה להתפשט ואני חושבת על הגופים המאורגנים שבצד השני של האוקיינוס, עד שלמוח שלי לא מגיע מספיק אוויר, האיברים מתרפים, ואני מניחה לגוף שלי להשתייך למסה האנונימית הזו ולהתערבב בגופים אחרים עד שימצא אחד שמוצא חן בעיניו באמת.
כשאני חוזרת הביתה הבושה היחידה היא הבושה שבלא לחוש שום בושה.
_____
בטלפון אתה קובע: הקול שלך שונה. זו הלחות, אני אומרת, היא מזככת את הקול.
_____
דברים שאני לא אוהבת בריו II: הג׳וקים חסרי הפחד שיוצאים מהחורים בקיץ.
_____
אני מזמינה קפיריניה בבר היחיד בארפואדור. השעה קצת לפני שבע בערב והטיילת והחוף עדיין מלאים – וזה סתם יום רביעי. השמש עוד רגע צוללת לים. הים הנינוח נצבע באדום של האופק, ובינתיים הסלע הגדול מושך אליו עוד ועוד אנשים. לפני זמן לא רב כל כך עוד היו מטילים משם צלצלים בלווייתנים. לווייתנים שהיום מגיחים כאן לעתים נדירות, ומעוררים מהומה ותדהמה בקרב התושבים. אני מקשיבה לצחוק שמסביב, לשיחות של אחרים, רואה את האנשים שחולפים על אופניים, את אלה ששותים מיץ קוקוס על ספסל בטון או לצד שולחן פלסטיק. ריו דה ז׳ניירו בקיץ אומרת הרבה דברים שחוקים, אבל נכונים. היא אומרת למשל שאין שום טעם לסבך דבר שהוא פשוט, את החיים; שזה בזבוז זמן לשקוע בכאב; שבאמת כדאי הכול, גם אם אין לנפש ממד גדול. ריו אומרת: צאי מהעצבות הזו, תראי את יופיו של הנוף שנפרש במציאותיות המוחשית שלו, פשוט להדהים. גרשי את העננים, צאי מעצמך, תראי מה נמצא לפנייך. זהו האושר: היופי, האמיתי.
כשהשמש שוקעת, הכוס ריקה. האנשים מתקבצים כאילו באו לחזות ביום הדין, וברגע שכדור האש צולל לים כולם יחד מוחאים כפיים, שורקים ואומרים תודה. ואני, שתמיד חשבתי שהמחזה הזה מגוחך מאין כמוהו, מוצאת את עצמי מוחאת כפיים עם כולם, שקועה באנונימיות, שמחה למצוא מחדש את ההתלהבות. כשהטקס נגמר והאנשים מתפזרים סוף סוף ומתחילים לחזור הביתה, אני חושבת שאני בעצם לא צריכה אותך בשביל שתהיה איתי.
_____
כבר ימים שהטלפון לא מצלצל. אולי אתה מעדיף להתחמק מהתשובה, שבשבילי היא פשוטה וקצרה, אך אכזרית כלפיך: כן, החלפתי אותך בעיר.
_____
אילו היה אפשר לבחור סוף מושלם לריו דה ז׳ניירו, זה מה שהייתי בוחרת: צונאמי ביום ראשון בקיץ. מי שיהיה בחוף איפַּנֵָמָה או לבלון יראה את הים נסוג עד איי קגאראס. מי שיהיה בקופקבנה יראה אותו מתייבש עד ניטרוי. הים חושף את בשרו שלו, משאיר לכמה שניות את שוכני מעמקיו חשופים, ללא אוויר. ואז ישוב הים הזה כמו גל עצום, ישוב ויכסה את בריותיו, אך הפעם יכסה גם את אלה שאינן שלו. את כולנו יגררו, יבלעו המים. בלי למהר, אך בהדרת מלכות, יעטוף הים את העיר כולה, את בנייניה, את היער, את האנשים, את החיות. רק פסגותיהם של כמה הרים יישארו חשופות: של שני האחים, של קורקובדו, של פאו דה אסוכר, של פדרה דה גביאה. אלה שיהיו כאן יזכו בתמונה אחרונה: ריו דה ז׳ניירו השקועה מתחת לים שלה. ריו הצחה, הצלולה מתחת למים, היופי הקיצוני של האסון.
שנים יחלפו, מאות שנים, ואלפים, והים יתפשט אפילו יותר, עד שימצא שובל של חול לנוח עליו. וריו דה ז׳ניירו תהיה רק שריד לעיר נפלאה שאבדה במצולות האוקיינוס, ביתם של דגים ואלמוגים שהפכו את הריסותיה למשכנם החדש.
גרנטה 2 – שיטוט | פברואר, 2015
תרגמה מפורטוגזית: מיכל שליו
דימוי: מתוך הסדרה בית הספר , דוריאן גוטליב, 2013
