ריקוד נוגד-פרידה

"שם, במרחב שבין העולם הפנימי לחיצוני, שהוא אותו מרחב בין אנשים – מרחב המעבר – מתרחשות מערכות יחסים אינטימיות ויצירתיות".^[1]

כאישה, הפחד הגדול ביותר שלי הוא מפרידות. אף פעם לא ידעתי איך להתמודד עם סופים. כשמקיץ הקץ, אני נאלמת ונעלמת. אני לא מיטיבה להתמודד עם מסיבות סיום, עם טקסי הענקת תעודות, עם פרידה מחברים או מבני זוג. אפילו דירות קשה לי לעזוב, אף על פי שבחיי הבוגרים שיניתי כתובת כמעט כל שנה. כנראה משהו בי מסרב לרקוד את הריקוד הזה.

כאמנית היוצרת בפרפורמנס ובתיאטרון-מחול, הפחד הגדול ביותר שלי הוא מפני הבמה הריקה. אני לא מתכוונת לחשש מפני יצירות סולו; למעשה, עד כה תמיד יצרתי וביצעתי את הכוריאוגרפיה לעבודות שלי בגפי. כוונתי היא לאימה שמזרה בי במה נטולת חפצי תפאורה, או "פרופס", כמו שאנחנו נוהגים לכנות אותם בעולם הבמה. אולי ציירים שעומדים מול קנבס לבן, מהדהד בריקנותו, יכולים להזדהות עם החרדה שלי. בלי הפרופס אני מרגישה עירומה. לפעמים נדמה לי שאני מסתתרת מאחוריהם, נעזרת בהם כמו אדם ששבר רגל ונזקק לקביים כדי ללכת. אני מספרת לעצמי שאני זקוקה לתפאורה כדי לצלוח את המפגש בין העולם הפנימי החשוף שלי לבין עיניהם החיצוניות, השופטות, העדות של הצופים. הריקוד שלי, הטקסטים שאני כותבת והקול שלי אף פעם לא נדמים לי כסחורה מספקת.

בפעם הראשונה שקראתי את המאמר של דונלד ויניקוט "Transitional Objects and Transitional Phenomena" ("אובייקטים ותופעות מעבר"), שבו הוא טבע את המונח "אובייקט מעבר", צף בי זיכרון ילדות ישן שהעלה דמעות בעיניי. במאמרו, ויניקוט טען שהתינוק נזקק במיוחד לאובייקט המעבר ברגעים קשים או בלתי צפויים כמו פרידה או נסיעה אל מקום לא ידוע. בילדותי, אבי חילק את חייו בין ישראל, ארצות הברית וגרמניה. נסיעותיו התכופות עוררו בי חרדה עמוקה, וגם כשלא נסע נהגתי לשאול באובססיביות מתי יעזוב שוב. הנחמה שמצאתי לי היתה בדמותה של שמיכה מסמורטטת למדי, שאותה הוא היה תוחב אל כף ידי כשהשכיב אותי לישון. "היא שומרת עלייך גם כשאני לא כאן", נהג להבטיח לי בכל לילה.

במרוצת השנים, כיוצרת, אני שבה ונזכרת בטקסט המכונן ההוא אך גם בפרידות המרובות שאפיינו את ילדותי, ומתבוננת דרכם בהרגלים שלי: אני בונה כוריאוגרפיות סביב החפצים שאני ממקמת על הבמה, ויוצרת עבודות וידיאו שעוסקות באובייקטים ביתיים או מוקרנות על גופי כשאני מופיעה. אני מזהה בבחירות הדרמטורגיות שלי את אותו צורך קמאי בעוגן ממשי, שיש לו מרקם וצורה גשמית, שאפשר לגעת בו ולהריח אותו. האין יצירה של כוריאוגרפיה וביצועה, שמסתכמים בהופעה, דומים לרגע בלתי צפוי אשר מגלם במהותו את המסע אל הלא-נודע, את הפרידה המתמדת שבין תנועה לתנועה?

"ספרו לי ממה אתם מפחדים", כתב ויניקוט, "ואני אספר לכם מה קרה לכם". כשאני כותבת את עצמי רוקדת, אני מרגישה בגוף את הפחד מפני ריקוד הסיום, את החשש מפני הסוף, מפני הרגע שבו אצטרך לסיים יצירה אחת ולהתחיל אחרת. כשאני כותבת את עצמי רוקדת, אני מרגישה בגוף את החיפוש אחר מה שישמור עליי גם כשמה שקראתי לו בית ייעלם.

מרץ 2020

לקראת השעה חמש בבוקר שמש חורפית מתחילה לזרוח מעל גוש דן. אור כתום-צהוב חלמון עיקש חודר מבעד לחרכים הדקים שבין סורגי החלון בחדר בבית החולים בפאתי רמת גן שבו העברתי את הלילה. האור מכה במזרן שאני שרועה עליו באיברים קפוצים, למרגלות המיטה שעליה שוכב אבא שלי. אני שולחת את כף ידי קדימה, מנסה להגן על עיניי הטרוטות מהאור. בקרב הקטן שמתחולל ביני לבין הערוּת האור מנצח, ואני מכירה בתבוסתה של השינה החמקמקה ומתרוממת לאט. האור הוא לא אויב, אני מזכירה לעצמי. במחלקת כירורגיה ד' דרום שבבית החולים תל השומר התאורה הדומיננטית מופקת על ידי נורות ניאון מסנוורות בלובנן, ואילו הפסקול הטורדני שמלווה את ימי ההמתנה הארוכים מורכב מהמיית קולן של האחיות (שאת שעות חילופי המשמרות שלהן אני לומדת בעל פה) ומצפצופי המוניטורים שאליהם מחובר אבי בשלל צינורות שהוחדרו לגופו. מחלקת כירורגיה ד' דרום, שבה אבי מאושפז אחרי הניתוח הפולשני שעבר כדי לנסות ולהינצל מהסרטן האלים שנגס בו מבפנים ("It's deluxe, sweetheart", הוא מדרג את החדר בקול ניחר וקורץ לי בפעם הראשונה שבה הצוות הרפואי משאיר אותנו לבד), היא פלנטה בפני עצמה, כוכב לכת שלא נע סביב השמש כי אם סביב ציר זמן עצמאי משלו, שאת המקצב שלו אני לא מצליחה להפנים.

הזמן במחלקת כירורגיה ד' דרום לא מתחלק על פי היחידות האנלוגיות הברורות שאבא שלי לימד אותי לפני עשרים שנה, כשהייתי בת חמש וביקשתי לנסות ולפענח את תנועת המחוגים בשעון שנכרך סביב מפרק כף ידו השמאלית. במקום שניות, דקות ושעות קיים רק האור שפולש דרך החלון, שאותו לא ניתן לפתוח עד הסוף ("It's a safety measure against the suicidal ones", אבא מסביר לי חצי בצחוק כדי להפיג את המתח שעומד באוויר הדחוס בינינו, ואני נזכרת בכל סיפורי הזוועה שסיפר לי בילדותי על שנותיו כמנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים בניו יורק וצוחקת בגרון ניחר, צחוק שנפלט ממני כמו יללה). לפעמים האור הוא צורמני ופולש, מכאיב לעיניים שממצמצות לעומתו בהתנגדות חלושה, וכך אני מבינה שהגיעה שעת צהריים. לעתים זהו אור דיפוזי ורך, ששוטף את אבא בהילה ענוגה, ואז אני יודעת שהשעה היא בין ערביים.

אני לא יודעת מה לעשות עם הידיים שלי במחלקת כירורגיה ד' דרום, וחוסר הידיעה מעורר בי חוסר אונים. אין לי ידיים של מנתחת שיכולה להציל את חייו, אין לי ידיים של אחות שיכולה להחליף את שקית האינפוזיה, להגדיל את המינון של משככי הכאבים, להפיג את הכאב שלו. יש לי ידיים חסרות תועלת של אמנית, ואיתן אני מפרפרת סביבו, מהדקת אל גופו, שנעשה אפור והשיל ממשקלו, את שמיכת הפיקה התכלכלה, המעוטרת בלוגו המכוער של בית החולים. הידיים שלי מלטפות אותו כשהוא מתעורר משינה טרופה, מרפרפות על המצח שלו, חרוש תלמים-תלמים של קמטים שננעצו בעור שלו בשנים האחרונות. אני נזכרת איך היה מודד לי חום כשהייתי ילדה קטנה – כף ידו הענקית היתה נצמדת אל המצח שלי, קוראת את הטמפרטורה של הגוף ושל הנפש, ותוך שניות ספורות המגע היה ניתק – ומחקה את התנועות מהזיכרון. "אבאל'ה, תישן", אני מפצירה בו כשהעיניים שלו נפקחות בבהלה ומסתכלות אל מעבר לי, אל אופק בלתי נגיש. אני רוצה לומר לו: "אני לא יודעת איך להיפרד ממך. אני עדיין לא מוכנה. זה עוד לא הזמן. עוד לא סיפרת לי את כל הסיפורים שלך, עוד לא כתבתי את הספר שהבטחתי לך שאכתוב, עוד לא נהייתי האישה שהבטחתי לך שאהיה". אני רוצה לומר לו: "היית אבא טוב. נתת לי את כל מה שאתה מכיר. לימדת אותי לשאול שאלות". אני רוצה לומר לו: "אני אוהבת אותך ואני לא יודעת איך להיפרד ממך. אני מפחדת כל כך". בסוף אני לא מצליחה לפתוח את הפה. אני שותקת ומלטפת את המצח שלו, עד שהעיניים שלו נעצמות ויותר לא ניבט מהן האינסוף.

לפרקים אני מרגישה שהזמן יחלוף במחלקת כירורגיה ד' דרום רק אם אמשיך לנוע. בהתחלה אני מקיפה את המיטה במעגלים, עד שאבא מתלונן שאני מחריפה את כאב הראש שלו. בהדרגה אני מחליפה את ההליכה סחור-סחור בריקוד. כשאני רוקדת, אבא מחייך מתוך שינה. כשאני רוקדת אני משתכנעת שיש ביכולתי לפסל את הזמן, להשתמש בו לטובתנו, להזמין אותו לעבור לצד שלנו. "אם אבא יחיה אני אצור עבורו עבודה חדשה", אני חושבת בזמן שאני מתנועעת והוא ישן. אז אני רוקדת בחדר הקטן של אבא, רוקדת בלילה במסדרונות הריקים של מחלקת כירורגיה ד' דרום, רוקדת בתנועות איטיות, משתהות, וכל גופי מתגייס לטובת הריקוד הזה, ריקוד נוגד-פרידה.

יוני 2022

"Quoi qu'il arrive, sachez que je ne cesserai de vous aimer"
["לא משנה מה יקרה, דעי שאף פעם לא אפסיק לאהוב אותך"^[2]]

אני הולכת לאט במעלה רחוב הרצל תחת השמש הקופחת. הקיץ הישראלי רק הגיח, אך הרחובות כבר הספיקו להתמלא בריח חריף ומתוק של לחות, אבטיח, קרם הגנה ופיח שנפלט מהאוטובוסים. אני מרגישה את הזיעה ניגרת במורד הגב שלי, בצדי הראש, בין הירכיים. "רק עוד קצת", אני משננת לעצמי בשיניים חשוקות. ההליכה הזו, בצהרי היום, הופכת מאתגרת במיוחד לא רק בשל תנאי מזג האוויר אלא גם בגלל המשקל העודף שאני נושאת – חפצים שמשקלם המצטבר הוא לפחות ארבעים וחמישה קילוגרמים, שנוספים למשקל הגוף שלי: צמח פילודנדרון, טמון ברגבי אדמה בתוך עציץ בינוני עשוי חרס; ספר גדול ממדים ועב כרס; כיסא עץ משובץ בעיטורי קש ומתכת; שטיח עשוי עבודת יד; מנורה עומדת ואהיל. באותה מידה יכולתי לשאת על גבי נער מתבגר ממוצע.

לעוברים ושבים אני ודאי נראית כאילו אני בעיצומו של מעבר דירה משונה, שבו התקמצנתי ולא ניאותי להיעזר במובילים מקצועיים. אנשים רואים אותי ממרחק וניתקים זה מזה כדי לפנות לי דרך במסע הטקסי. איפשהו באמצע הוויה דולורוזה התל-אביבית שלי, בין דרום שכונת פלורנטין לשוק הכרמל, אני מתחילה לקלל את עצמי על הצורך שלי בריטואל הזה – כשאני יוצרת מופעים, אני מרגישה הכרח לבנות ולעצב את התפאורה ולשנע אותה בכוחות עצמי. הפעם התפאורה נועדה לסולו שיצרתי בשנה החולפת, שנקרא "המטפלת". את היצירה, שעלתה בבכורה ב-2021 באירוע פרפורמנס בסדנאות האמנים, אני אציג בשנית בעוד ימים ספורים במכון אלפרד לאמנות ולתרבות כחלק מפסטיבל "פועלות", אירוע המוקדש לפרפורמנס, מחול ואמנות רב-תחומית.

העבודה הזו היא מחווה לאבא שלי, פסיכואנליטיקאי במקצועו, שקיבל את המטופלים שלו בקליניקה הביתית לאורך כל שנות התבגרותי. היצירה מתרחשת כל כולה בחדר ההמתנה שמחוץ לחדר הטיפולים. העציץ, המנורה, השטיח, הספר – כולם חלק מסצנת ההמתנה למפגש שאמור להביא איתו גאולה, או לפחות את ראשיתו של תהליך פנימי עמוק. בעבודה אני מבצעת היפוך מגדרי, נוטלת מידיו של אבי את תפקיד המטפל והופכת בעצמי למטפלת. באמצעות ריקוד אני מגלמת גם את תפקיד המטופלת, זה שמילאתי בחיי האישיים כשהתנסיתי בטיפול פסיכולוגי. דרך הגוף אני מנסה להיכנס למרחב הלימינלי המשונה, הטרום-טיפולי, ולשאול: למה נשים מטפלות באחרים? האם אנחנו עושות את זה אחרת מגברים? האם באמת יש לנו אינסטינקט קדום או שהוסללנו לטפל כל חיינו?

במהלך הצעדה המיוזעת שלי אני מהרהרת בפרויקט של סופי קאל – יצירתה של האמנית, הצלמת והסופרת הצרפתייה, שהוצגה בביתן הצרפתי בביאנלה לאמנות בוונציה ב-2007 – ובספרה Prenez soin de vous (בצרפתית: "טפלי בעצמך"). הפרויקט נולד מתוך מכתב פרידה שקיבלה מבן זוגה, אשר נחתם במילים "טפלי בעצמך". קאל שלחה את המכתב ל-107 נשים וביקשה מהן להעניק לו פרשנות. רקדנית, זמרת, עורכת לשונית, עורכת דין – כולן נרתמו לניסיון של קאל להמיר את הטראומה לאמירה על החיים, להפוך את האישי לפוליטי, את האוטוביוגרפי לקולקטיבי, למעשה אמנות.

אני מבינה שבמידה רבה מכתב הפרידה הפך להיות אובייקט המעבר שלה, ואילו ספרה, שבו אני משתמשת במופע שלי, הפך להיות אובייקט המעבר שלי. בעזרתו הצלחתי ליצור כוריאוגרפיה של פרידה והפחד מפניה: הפרידה בטרם עת מאבי שחלה והחלים; הפרידה ממערכת יחסים זוגית משמעותית שחוויתי לאחרונה; הפרידה מהתפקיד שלי בתור הבת של המטפל, מהמראות והזיכרונות של הילדות שלי בצל השפה העשירה, הנדיבה אך המתעתעת של הפסיכואנליזה כדרך חיים.

אני מתקדמת בשרירים רועדים, ועוצרת לנוח לפני מעבר חציה בפינת רחוב לילינבלום. לרגע אני מרפה מחפצי המעבר שלי – השטיח, הספר של סופי קאל, העציץ, המנורה. כשאני מניחה אותם על המדרכה, פועל בניין שחולף לידי אומר לי: "את אישה חזקה". בתגובה אני צוחקת, כי כואב לי, צוחקת מזה שכואב לי לשאת את חפצי המעבר שלי ואני לא יודעת איך לשחרר אותם.

יולי 2022

חלפו שבועיים מאז שהצגתי את המופע שלוש פעמים רצופות במהלך הפסטיבל. אחרי סבב נוסף של מחיאות כפיים, כשפרצי האדרנלין הפסיקו לשטוף את הגוף בפולסים חדים ואחרון האורחים עזב את הגלריה, אהובי לשעבר נשאר כדי לעזור לי לשאת את התפאורה אל מחוץ לחלל וחזרה לביתי, שם אני מאחסנת אותה בתקווה שבעתיד שוב אתבקש לשלוף אותה ולרקוד בחדר ההמתנה הדמיוני-ממשי שבראתי. הפעם הייתי עייפה מכדי לסחוב את החפצים בידיי. העמסתי חלק מהם לתוך מונית, הוא נסע על האופניים שלו, ונפגשנו שוב מחוץ לביתי כדי לפרוק את האובייקטים ולהציב אותם מחדש בדירה שלי, שבה אני כותבת את השורות הללו.

אני מרימה את הראש ומתבוננת בהם פזורים סביבי – צמח הפילודנדרון מונח בסמוך לחלון, שם הוא יונק בשקיקה את אור השמש של אחר הצהריים; הספר הוחזר אחר כבוד למדף; המנורה ניצבת ליד כוננית התקליטים וספרי האמנות; השטיח פרוש במרכז הסלון. כשהם מוצבים כך, מנותקים זה מזה ומההקשר התיאטרלי שכוננתי ביניהם, קשה לדמיין שעד לפני כמה ימים הם זכו למעמד של כבוד וכיכבו בגלריה כתפאורה. פתאום הם צבועים בצבעי חולין ונדמים לי עזובים, אפילו מיותמים. גם הדירה נדמית לפתע ריקה מתמיד כשרק אני מאכלסת אותה, כשיותר אינני יכולה לצפות לקול אגרופו של אהובי שנוקש ברכות את שלוש הנקישות הקבועות על הדלת שמודיעות על בואו.

תמיד הייתי זקוקה למילים ולריקוד, לא כדי להעניק לחיים פרשנות אלא כאמצעי נוסף לעבד אותם, להבין את המאורעות תוך כדי התרחשותם. מאז שירד המופע האחרון והסתיימה הזוגיות, אני מרגישה חרדה גדולה שמתבטאת בהתקפי קוצר נשימה.
אני מתחילה לחפש תרגום לחוויה הגופנית של קוצר נשימה. בחוסר שקט אני מחליטה לנסוע אל הסטודיו. במהלך כל הנסיעה באוטובוס אני מדמיינת איך אשתמש בעשרות בלונים שלתוכם אנשוף, כיצד אבנה תפאורה שלמה העשויה מכדורים מתנפחים שידמו את פעולת ההתמלאות וההתרוקנות של הריאות. אני יורדת בתחנה, כמעט רצה אל הסטודיו מרוב השתוקקות שאין לה מענה, פותחת את הדלת ונכנסת פנימה בצעדים מהוססים. אני מפעילה את המוזיקה ומכבה אותה, מתיישבת על כיסא ומדמיינת איך אקיים איתו דואט, מניחה אותו על ראשי ושוב מעבירה אותו אל פינת החדר.

היעדר החפצים משתק אותי. אני שומטת את גופי אל הרצפה ומתחילה לבכות. בעוד הבכי גואה ממני, מרטיט את בית החזה, אני נזכרת במאמרו של פרויד מ-1918, "אבל ומלנכוליה". בטקסט הזה, אבי הפסיכואנליזה שרטט קו הפרדה ברור בין הצער העמוק הכרוך באובדן לבין הנטיות ההתנהגותיות הנוירוטיות שמפגין מי שחווה אובדן אך לא הצליח לעבד אותו כשורה. "מלנכוליה", הוא כתב, "מכילה משהו גדול יותר מאבל רגיל. במלנכוליה, היחסים עם האובייקט אינם פשוטים; הם מסובכים בשל הקונפליקט שנובע מאמביוולנטיות. אם כן, במלנכוליה מתנהלים אינסוף מאבקים נפרדים אל מול האובייקט, הכוללים ניסיון לנתק את הליבידו מן האובייקט. המקום שבו מתרחשים המאבקים הללו אינו יכול להיות משויך לאף מערכת […] הם קורים בארץ שברי-הזיכרון של הדברים".^[3]

בהדרגה הבכי מתחלף בצחוק. אני מבינה שכדי להחלים, אני צריכה להתנתק מהאובייקטים. אולי הבמה הריקה לא כל כך מפחידה אחרי ככלות הכול. אולי אני לא זקוקה לתפאורה כדי להביע את האהבה, את הגעגוע, את התקווה. אולי הגוף המחולל לבדו הוא טוב מספיק, אולי בכל תנועה שלו אני מותחת ומגדירה מחדש את גבולות ארץ שברי-הזיכרון של הדברים. אני מתרוממת מהרצפה ומסתכלת סביבי. מהרמקול לא בוקע אף צליל, ומלבדי אין אף איש או חפץ בסטודיו. אני מחליטה לנסות. קודם צעד קדימה, אחריו דילוג. סיבוב קטן, והנה, אני פשוט מתחילה לרקוד.

מהדורה מקוונת | אוגוסט 2022
דימוי: Untitled 2, 2020 – drawing, 30.5 x 38.2 cm, מתוך עבודות רישום – שי-לי הורודי

^[1] תרגום המחברת מתוך:  Donald W. Winnicott, "Transitional Objects and Transitional Phenomena", 1951
^[2] תרגום המחברת מתוך: Sophie Calle, Prenez soin de vous, 2007
^[3] תרגום המחברת מתוך: Sigmund Freud, "Mourning and Melancholia", 1918