שִׁבעה שָׁבועות

שנה שלמה נפלתי וקמתי.

אם יבקשו ממני לתאר את המצב שהייתי בו, אומר פשוט כך: על הפנים. שבתי ונפלתי אפיים ארצה, ואפי נמעך כנגד המדרכה. תחושת המשקל ניטלה ממני לפני הנפילה, ועל אף הבדיקות הרפואיות שעברתי בהצלחה במשך אותם חודשים ארוכים, נשברתי לרסיסים –

כמעט. בכל פעם שזה קרה, באו והרימו אותי. אמרו לי, גיברת, נפלת. אמרו: גיברת, קחי כוס מים. גדולים וקטנים נזעקו מן המקום שבו רבצו – היישר אל מקום הנפילה שלי. הם נשאו אותי כפי שנושאים גופה אל בור הקבר, הם מחצו את מקום החבורה בגופי. מעכו את הצלעות. זה כאב לי, המים המוניציפליים כמעט הרגו אותי, אבל בסופו של דבר תמיד הצלחתי לקום ולהתחיל ללכת.

בנפילה הבאה שוב הייתי לבד. ושוב הרימו אותי. ושוב פגעו בי והזיקו והכאיבו. ככל שכוונותיהם היו טובות. ושוב קמתי והלכתי. וחשבתי לעצמי בהשתוממות: אין זאת אלא שפועם בי רצון עז לחיות, למרות הכול.

וחשבתי על אחותי הבכורה.

אחותי נלקחה ממני בתחילת אותה שנה, שבעה שבועות בלבד אחרי שחוּדש בינינו הקשר. במשך שלושים וחמש שנים היא שתקה לעומתי, ואני קיבלתי על עצמי את הדין בהכנעה.

אבל חשבתי עליה. כמה חשבתי עליה.

לא בקלות ויתרתי על הקשר שלנו בתחילה. אבל הנסיבות שאפרט כאן – אם רק יעמוד לי הכוח – גרמו לכך שבסופו של דבר נהגתי ברשלנות במתרחש. כאילו לא בי ובנפשי היה הדבר. כאילו לא נלקחנו שתינו מאותן רקמות, מאותו לב יחיד שפעם באישה יחידה ואחת, כאילו לא השתחלנו שתינו מאותה תעלת לידה כמעט יחד, אחותי ואני, אצבעותיי אוחזות בעקבהּ. כאילו לא הייתה אחותי עצמי ובשרי ממש. כאילו אני לא הייתי עצמה ולא הייתי בשרהּ.

שוב ושוב שחזרתי בעיני רוחי את היום שבו היא באה וחתכה איתי. אנשים אז אמרו זה לזה כך: "והיא, כשהיא שמעה ממנו מה היה, היא הלכה לאחותה התאומה, וככה בדלת היא חתכה איתה!"

חתכה. כמו בד שקורעים בו קריעה, או אולי כמו גזע עץ שטבעות חונקות את לבו ובאים ומכים בו מכת גרזן.

בשנים האחרונות הלכתי מפעם לפעם לבתה ולבנה. דיברתי אל הלב שלהם, ושניהם השיבו את פניי ריקם. גם בתי ניסתה לשכנע אותם, אבל הם הקשיחו את לבם לעומת בת הדודה שלהם, והיא הרימה ידיים.

אחייניתי, בתה של אחותי, אמרה לי יום אחד: "תביני, דודה, אני רוצה מאוד שהיא תדבר איתך. ביקשתי ממנה יפה, אפילו התחננתי. אבל היא", המשיכה ואמרה הבת, "היא לא רוצה לדבר איתך. סוף פסוק".

זה היה סוף פסוק, עד שזה הפסיק להיות סוף פסוק. משהו קרה אצל אחותי. משהו זע בתוכה, אולי נשבר. אולי אחרי כל השנים האלה אפשר רק להשלים, להתפייס. כבר לא היה בה הלהט ששרף את הבלמים ביום שבו היא באה אליי מזמן, וחתכה. ואולי זה משום שהוא נלקח ממנה באותה שנה.

אחרי שלושים וחמש שנים באה אליי בתה ואמרה: "היא מוכנה לדבר איתך".

הבן שלה, שיושב בארצות הברית, צפה במפגש של אמא שלו ושלי על מסך הטלוויזיה הגדול שלו. אחותו העמידה מצלמה על השולחן והוא צפה במתרחש בשידור חי. אחר כך, בטלפון, הוא כינה את זה "רִיוּניוֹן", ואמר לנו שזה היה הריוניון הכי מרגש שהוא ראה בימי חייו. יותר מאופרות הסבון הגדולות. יותר מדיינסטי, ככה הוא אמר. יותר מדאלאס.

וזה מה שהוא ראה על מסך הטלוויזיה שלו:

אמו יושבת על הכורסה. יש דפיקה בדלת. הבת שלה – אחותו, אחייניתי – הולכת ופותחת את הדלת. אני נכנסת. אני ניגשת לאחותי. היא לא קמה לקראתי, ולא רק משום שהיא זקנה.

במצלמה אי-אפשר ממש לראות אם היא מסתכלת עליי. אבל רואים חיוך קטן בקצה שפתיה. זה לא חיוך של שמחה, רינה או דיצה, אם אתם שואלים אותי. אולי חיוך של תבוסה מוחצת.

אני מגישה לה פרח. לא זר פרחים, אלא פרח אחד, סגול, שאני יודעת שהיא אוהבת. היא לא לוקחת את הפרח מידי. הבת שלה נחלצת לסייע, לוקחת ממני את הפרח, הולכת ושמה אותו באגרטל, ואז מזמינה אותי לשבת.

אני יושבת על הספה, באלכסון מאחותי. עיניה בוהות בחלל האוויר, כאילו אני לא שם. אבל אצבעותיה נוסעות זו על גבי זו. מערבולת של אצבעות זעה ונעה ונוסעת.

ואז אני מתחילה לדבר אליה. אני אומרת לה את כל הדברים שלא אמרתי לה אז, כשהיא הופיעה פתאום בפתח דלתי. לא היה לי אז מושג שהיא מתכוונת להגיע לביקור, ומובן שלא ידעתי באילו נסיבות. זה תפס אותי לא מוכנה. אבל לא בגלל זה לא אמרתי לה אז כלום, אלא משום שהיא לא רצתה להקשיב: היא באה לומר את אשר על לבה, והיא באה לחתוך. והיא חתכה.

עכשיו אני אומרת לה כך:

"הייתי אז בודדה. בודדה נורא, באופן כואב, כמו שאת בודדה עכשיו. והוא בא אליי. הוא בא והפיג את בדידותי. ואני ידעתי שהוא לא שלי. אני לא רציתי לקחת אותו ממך, והוא לא רצה לעזוב אותך – ובאמת הוא לא עזב. אבל לפני שהוא הלך ממני, הוא השאיר לי משהו ממנו. והדבר הזה היכה בי שורש. לפעמים אין חזק מזה: דבר שמכה שורש. "ואני", כך אמרתי לאחותי, "אני אהבתי את הדבר שהוא השאיר אצלי, אולי משום שזה הזכיר לי אותו. והדבר הזה, בתי, יצא ממני, הלך וצימח, ואז יום אחד פנה ממני. זאת דרכו של עולם", אמרתי לה. "ועכשיו", הוספתי, "עכשיו הוא הלך ממך. גם זאת דרכו של עולם. ועל כך אני, בכל לבי, מצטערת".

מהדורה מקוונת | אוקטובר 2020
דימוי: ללא כותרת, תומר פיגין, מתוך שירת העצמות