שארית היום

סדרת הצילומים המיקרוסקופיים 'שארית היום' כוללת אוסף של שאריות שאספתי לאורך זמן והקפאתי במקפיא הביתי שלי: עלי כותרת של צמחים שהתייבשו, שאריות של דג, חתיכה מהעור שלי ועוד. את הבלוקים/קרחונים הקפואים הכנסתי מתחת למיקרוסקופ וצילמתי מה שהעין העירומה לא יכולה לראות. גיליתי שם עולם שלם שלא ידעתי שהיה חלק מחיי. פסולת היא אחד הדברים האינטימיים והחושפניים ביותר בעיניי, והמבט ברזולוציות המיקרוסקופיות היה עבורי דרך להתקרב. 

הרעיון לעבודה התחיל בשתי נקודות על צירים נפרדים: הפרטי והציבורי, בין המיקרו למקרו. הציר הראשון התחיל בעקבות כתבה שקראתי בעיתון על הסכנות לנוכח הפשרת הקרחונים בקוטב הצפוני. בעצם, מלבד עליית פני שטח המים, קיימת סכנה נוספת, והיא מה שמסתתר בתוך אותם קרחונים. מה שהקרחונים החזיקו בליבתם אלפי שנים. כשקראתי על גז המתאן, מעיינות מי תהום הנחשפים, דמיינתי את החומר הבלתי נראה שיוצא מתוך הקרח הנמס כמו סודות שמאיימים להיחשף. יכולתי להתחבר לתחושת האיום הזאת באופן אישי, במקביל לפחד הקיומי, זה שאי-אפשר להכיל.

נקודת המוצא השנייה של העבודה הייתה פח הזבל בסטודיו שלי, ששימש השראה וגם מקור. זה התחיל כשהייתי בתוכנית שהות אמן בלייפציג, והיה לנו אירוע של סטודיו פתוח שבו אנשים הוזמנו לראות עבודות בתהליך. אני זוכרת איך סידרתי את העבודות ואת הסטודיו. זמן קצר לפני שהמבקרים הגיעו נחרדתי לגלות שכמעט שכחתי לזרוק את תכולת הפח בסטודיו. זה נראה לי כל כך אינטימי, אישי וסודי. הפחד ממה שעלול להיחשף בתכולת הזבל שלי עורר בי חרדה וגם כמיהה, והתחבר לי ברמה האישית, וגם ברמה הגלובלית, למערכות היחסים שלנו עם החוץ ועם עצמנו, וכך גם אל אותם קרחונים שנמסים בקוטב הצפוני. בסוף פרשתי את תכולת הזבל על פדסטל, ושם התחיל העיסוק בזבל הפרטי שלי. באמת אפשר לדעת הכול על אדם דרך הפסולת שלו, ואפשר לדעת הכול על תרבות דרך הררי הפסולת שהיא מותירה; עדות לאתגר חומרי שלא הצלחנו לגבור עליו. גם אלה כמו סודות מוחבאים שהעין הבלתי מזויינת לא רוצה לראות.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2024
דימוי ראשי: שכבת קרח, צילום מקרוסקופי, 2018, רקמות אפילציות של דג