גאורגיה-אוקראינה-ניו יורק: שיחה עם סאנה קראסיקוב

מה הופך את הדיבור לחי? האם נדרשת זרות כדי להחיות את השפה? האם רק מי שזר למקום מסוים יכול לטעון את מה שחבוי בשפה ובתרבות במשמעות שהתעמעמה ולהחיות אותן מחדש? "High Yellow Girl, can't you tell, You're just the surface of our dark, deep well" שר זמר הסול קרטיס מייפילד בשיר "We The People Who Are Darker Than Blue", ונראה כי הכוונה היא שבני המקום שאליו הושלך הזר, או האפריקאי במקרה הזה, לעולם לא יצליחו להבין את עומק ההפיכה שהוא יוצר בשפה ובתרבות שלהם בבואו לאמץ אותן כשלו. סאנה קראסיקוב, שנמנית עם רשימת הקולות המבטיחים של גיליון העשור של גרנטה: כתיבה אמריקאית חדשה, ופרסמה בו את הסיפור זיכרון מווסטגייט, נולדה באוקראינה וגדלה בגאורגיה ובארצות הברית. שוחחנו איתה על ההגירה כמעשה של בחירה ועל הרצון להתחקות אחר הזהות שעזבה באמצעות הזהות החדשה שאימצה לעצמה.

קורוסטן, אוקראינה

נולדתי בקורוסטן באוקראינה וגדלתי ברוסטווי שבגאורגיה. אמא שלי מאוקראינה, ואבא שלי מגאורגיה. הם נפגשו באוניברסיטה בסנט פטרסבורג, ואחר כך התחתנו. כשהייתי ילדה ביליתי את שנות הלימודים שלי בגאורגיה ואת חופשות הקיץ באוקראינה. עזבנו את גאורגיה ב-1987 והגענו לארצות הברית. סבתא שלי, אמא של אבא, הגיעה לישראל ביחד עם המשפחה. קיבלנו את האישור לעזוב לישראל כי לא היה אפשר לבקש ברוסיה אישור לעלות לארצות הברית, אבל ידענו שישאלו אותנו באיזשהו שלב כשנגיע לאירופה לאיזה מקום אנחנו נוסעים. כשהגענו לשדה התעופה ברומא באמת היו שם שתי שורות ואמרו לנו: "מי שנוסע לישראל לעמוד בשורה הזאת, מי שנוסע לארצות הברית לעמוד בשורה השנייה", וכולנו מיהרנו לעמוד בשורה לארצות הברית. חוץ מסבתא, היא היתה היחידה שנשארה בשורה לישראל. היא היתה כבר חולה ומתה כמה חודשים אחר כך. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. סבתא באה במקור מטורקיה. אני זוכרת שהיא היתה שרה לי שירים בטורקית כשהייתי ילדה. היא הייתה קרימצ'קית. המשפחה שלה הגיעה לאוקראינה מקרים, ולקרים מטורקיה, ולטורקיה מספרד אחרי הגירוש. אז אני לא רק אשכנזייה, אני גם חצי מזרחית.

ההורים שלי נפגשו באוניברסיטה לבניית והנדסת ספינות בסנט פטרסבורג, שהיתה האוניברסיטה המובילה היחידה ברוסיה ללא מכסה ליהודים. בשאר האוניברסיטאות היוקרתיות היה מספר מוגדר ומצומצם של מקומות ליהודים, ומי שעבר את המכסה היה צריך להמתין שנה שלמה כדי להירשם שוב ללימודים. בסנט פטרסבורג היה מנהל אמיץ שסירב לקבל את הנוהל, אז היהודים נרשמו שם ללימודים. היתה שם קהילה של סטודנטים יהודים, וככה ההורים שלי נפגשו.
סבא, אבא של אמא שלי, בכלל לא רצה לעזוב את אוקראינה. היתה לו אחוזה גדולה על חוף הנהר אוז', עם גנים ועצים ובתים לכל אחד מבני המשפחה. הוא הסכים לעזוב רק אחרי אסון צ'רנוביל, כי האזור של קורוסטן הושפע ממנו והכול התחיל למות סביבו. כשהגענו לארצות הברית הנציגים של הקהילה היהודית שם קיבלו את פנינו בשדה התעופה עם שלט גדול ואדום שהיה כתוב עליו "ברוכים הבאים למשפחת קסלמן", שזה שם המשפחה של סבא, ובאותיות קטנות מתחת "ומשפחת קראסיקוב". אבא כל כך התרגז כי הוא זה שניסה שנה שלמה לשכנע את סבא לעזוב, אבל כנראה השם קראסיקוב לא נשמע להם מספיק יהודי.
זה די אירוני. אוקראינה היא תעשייתית יותר וגאורגיה נחשבת לכפרית ויפה, אבל אני ביליתי את חופשות הקיץ שלי בעיירה כפרית ומטופחת באוקראינה, ובמהלך השנה גרתי באזור אפור ותעשייתי בגאורגיה, עם מפעלים כימיקליים שהעבירו אליו מרוסיה במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי שהנאצים לא יוכלו להפציץ אותם. כך שהחוויה שלי כילדה היתה הפוכה. אני זוכרת את עצמי הולכת לבית הספר בערפל וחושבת, איזה ערפל יפה. אבל זה לא היה ערפל, אלה היו ענני הכימיקלים שבאו מהמפעלים.

רוסטווי היתה עיירה רב-תרבותית: התגוררו בה כורדים, יהודים, רוסים, גאורגים, יוונים, ארמנים, אזרבייג'נים, פולנים. זה היה כמו לחיות בבבל. כל גאורגיה היתה ככה. בטביליסי, עיר הבירה, למשל, היו שלוש כנסיות, שני בתי כנסת ומסגד באותו רחוב, אחד אחרי השני. כשעבדתי על הספר מאוחר יותר במוסקבה, חברים שראיינתי סיפרו לי שהם לא ידעו שהם יהודים עד גיל מאוחר, כי ההורים שלהם פחדו שזה יפגע במעמדם החברתי ובפרנסה שלהם. בגאורגיה המצב היה שונה.
ההורים שלי עבדו בחברה שהיתה אחראית על מערכות המחשוב של מפעלים בגאורגיה. כל החוזים הגיעו ממוסקבה, ואחרי שגאורגיה הכריזה על עצמאות, החוזים הפסיקו להגיע וכמעט כולם נאלצו להגר למוסקבה כדי לשרוד. אולי זה קצת מזכיר את הודו אחרי שהאנגלים עזבו, כולם נאלצו להגר ללונדון כדי למצוא פרנסה. אני זוכרת את אמא שלי מדברת בטלפון עם חברים מגאורגיה כשהייתי בת ארבע-עשרה, והם מספרים לה שילדים מתחשמלים שם למוות כי הם מטפסים על עמודי החשמל ומורידים חוטי חשמל כדי למכור אותם ולהרוויח כמה פרוטות. אני זוכרת את הרגע הזה כרגע שבו הבנתי שאני צריכה ורוצה לכתוב, לא כי באמת התחלתי אז לכתוב, זה קרה רק עשר שנים מאוחר יותר, אבל הבנתי באותו הרגע כילדה שאני רוצה לכתוב את הסיפורים שאנשים מספרים. קראתי באותו זמן את הספר חלף עם הרוח של מרגרט מיטשל, המספר על קריסת הדרום בארצות הברית, והרגשתי שההתפרקות הזאת, הלוע שנפער, זה בדיוק אותו הדבר. כל התשתיות בגאורגיה פשוט קרסו. כל התרבות קרסה.

רוסטווי, גאורגיה

אמא הצטרפה לאבא והם עברו לגאורגיה מסנט פטרסבורג בגלל העבודה. היה לה קשה להתרגל. קורוסטן היתה אמנם עיירה של בתי חרושת, אבל סבא היה חוואי בלבו, ואמא גדלה עם כבשים, פרות ותרנגולות בחצר. בגאורגיה היתה תרבות מאוד פטריארכלית, תרבות מזרחית מסורתית. לא היה אפשר למשל ללבוש בגדים מסוימים. אמא אמרה לי פעם שמבחינתה המעבר לארצות הברית היה קצת כמו לחזור הביתה, למקום מערבי ותרבותי. ההורים שלי קראו המון. אבא ניגן על קלרינט. הבית שלנו היה חריג במובן הזה, וגם שימש סוג של תחנת מעבר לכל מי שעבר בעיירה והיה זקוק לעזרה, חוקי או לא חוקי. אמא אהבה לעזור לאנשים. אז שמעתי הרבה סיפורים, והסיפורים הקצרים בספר הראשון שלי (קראסיקוב, עוד שנה אחת, מחברות לספרות) מבוססים עליהם ועל שיחות עם אנשים שראיינתי בארצות הברית.
אני לא אוהבת להשתמש בחומרים אוטוביוגרפיים בכתיבה שלי. אני רוצה לחקור ולהמציא. הפטריוטים, למשל, מבוסס על סיפור של חבר קרוב בארצות הברית (קראסיקוב, הפטריוטים, כנרת-זמורה-ביתן). ההורים שלו היו אמריקאים שהיגרו לברית המועצות מרצונם בשנות השלושים. הם התאהבו, הולידו אותו ואת אחיו ואז נעצרו, והילדים שלהם גדלו בבתי יתומים. רק כשאמא שלו השתחררה מהכלא הוא למד להכיר אותה לראשונה. הסיפור שלה היה כל כך מנוגד לחוויה האישית שלי, לבחירה שלי מרצון בארצות הברית. הוא היה בדיוק ההפך ממנו. עצם המחשבה על הסיפור היתה כמו להבריש את סיבי השטיח נגד הכיוון. רציתי לחקור את המרקם שנוצר, לנסות להבין איך מישהי מנווטת לעצמה דרך בעולם זר שהיא איננה מבינה. ניסיתי לשמוע ולראות את רוסיה בעיניים אמריקאיות.

בדרך לארצות הברית מגאורגיה עצרנו במוסקבה לתקופה קצרה, בגלל הדוקטורט של אבא שלי. הוא עבד עליו במשך שבע שנים ולבסוף נדחה בגלל המכסה ליהודים. זה לא נאמר לו אף פעם באופן מפורש, אבל אבא הבין והחליט שנמאס לו. אז חלק מהרומן שלי מבוסס גם על הסיפור של אבא. היה חשוב לי לספר את הסיפור הזה, כי זה קרה לכל כך הרבה אנשים.
ההורים שלי רצו לעזוב את רוסיה כבר ב-1979 כשנולדתי, אבל פספסו את ההזדמנות. אחרי המשחקים האולימפיים ב-1980 השערים נסגרו, ונפתחו שוב רק ב-1987. הם שנאו את השיטה הקומוניסטית, כי היא היתה אנטישמית. דור הסבים היה יותר מורכב. סבתא שלי למשל היתה קומוניסטית נלהבת. היא ברחה מהמשפחה החסידית שלה כנערה ושיקרה כשגייסו אותה, כדי להילחם עבור סטלין בחזית. אחר כך היא התפכחה וחיה, כמו כל הדור שלה, חיים דו-פרצופיים. כלפי חוץ היא הגנה על המפלגה, אבל היה בה צד נוסף שראה את המציאות וחשב בלבו אחרת. אני זוכרת שהדואליות הזאת תמיד עניינה אותי, המתח בין הנאמנות לאמת לבין הנאמנות להבטחה, רציתי לשחזר וללכוד אותו ברומן.
גם סבא היה חבר במפלגה. הוא עבר ילדות קשה, ומילד יתום הצליח להתקדם ולהפוך לקבלן העיר האחראי על כל הבנייה בקורוסטן. הוא כמובן לא היה מגיע למעמד הזה ללא עזרת המפלגה. מצד שני, הוא סבסד את הפעילות של בית כנסת יהודי בעיר, ואף דאג לו למקום בחצר הבית שלהם. פעם פועלים שעבדו עם סבא על פרויקט קבלני שניהל בשולי העיר מצאו קבר אחים. סבא ידע מיד שמדובר בגופות של יהודים שנקברו שם על ידי הנאצים במלחמה. הוא גם ידע שלא יזכה לקבל אישור לקבורה יהודית כהלכתה מהעירייה או מהוועד הקומוניסטי. אז הוא פשוט יזם עבודה לילית שבה הועברו הגופות ונקברו בבית הקברות היהודי בעיר. כשאני חושבת על זה, סבא ניסה לגשר בזהירות מתונה בין הזהות הלאומית שלו כאזרח סובייטי לבין הזהות האתנית שלו כאיש יהודי. אז זו המורכבות שאני מדברת עליה, ואלה היו החיים בעולם הסובייטי.

קטונה, ניו יורק

כשהגענו לארצות הברית, התיישבנו בקטונה (Katonah) בניו יורק. ההורים שלי חיים שם עד היום. מהגרים הולכים בדרך כלל בעקבות המשפחה שלהם, ולנו היה בן דוד בקטונה. גרנו בדופלקס עם משפחה של חברים, מהגרים כמונו. קטונה היא עיירה מאוד אמריקאית, עם קומץ משפחות מהגרים, אז לא היתה אף פעם תחושה של גטו, של מחיצה. למדתי אנגלית מהר מאוד. הלכתי לבית ספר אמריקאי טיפוסי והשתלבתי, כמו שאומרים. הייתי בת שמונה, ותוך שבעה חודשים כבר דיברתי אנגלית שוטפת. זה מוזר, אני ובעלי חזרנו משהות בקניה לפני כשנה, וכשאני רואה את הקשיים שחווה הבן שלי בתהליך הקליטה בחברה החדשה מבחינתו, אני מתחילה להיזכר בקשיים שהיו לי. אמא מספרת לי שארבעת החודשים הראשונים היו קשים במיוחד, אבל לי אין זיכרונות מהתקופה ההיא. כנראה שכילד אתה לומד להתאים את עצמך למציאות החדשה די מהר. ילדים הם הרבה יותר גמישים. הכרתי חברים חדשים בקטונה, ומשם הכול הסתדר. אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי מאושרת בגאורגיה וגם בארצות הברית.
גם אבא ואמא מצאו את עצמם בקטונה תוך כמה חודשים. הם התחילו לעבוד עבור החברה האמריקאית IBM. אמא נשארה שם שלושים שנה. אבא עבר אחרי כמה זמן לעבודה בחברה אחרת, אבל אין ספק, ההורים שלי מאוהבים בארצות הברית. הם מאמינים לחלוטין בחלום האמריקאי. זה לא שהחיים בגאורגיה היו שונים באופן דרמטי, אבל בארצות הברית ההורים שלי קיבלו הכרה והצליחו לסלול לעצמם חיים על אף הזהות השונה שלהם. הם הרגישו חופשיים. כשעבדתי על התחקיר לספר במוסקבה, שניהם באו לבקר אותי, ואמא אמרה "אנחנו פה רק בשבילך, אחרת לא היינו באים". אני אישית מרגישה שאני חיה בבועה כשאני במוסקבה. אני לא מכירה את החיים ברוסיה באמת. אני לא צריכה להתמודד עם ההחלטות היומיומיות שאנשים שאני פוגשת שם צריכים לקבל.

תמיד הייתי יצירתית, תמיד אהבתי לכתוב ולקרוא ספרים, אבל כמהגרת רוסייה לא יכולתי להגיד שאני רוצה להיות סופרת. זה נחשב מקצוע לא ראוי ולא יציב. אז עבדתי בעיתון ואחר כך במשרד של עורכי דין, וכל הזמן כתבתי, היה בי איזשהו אי-שקט; עד שיום אחד קמתי בחמש בבוקר כדי לכתוב לפני העבודה, והבנתי שאני לא מתקדמת לשום מקום באמת. קיבלתי מלגה לקורנל, חשבתי להיות רופאה כמו אחותי, ובשנה האחרונה ללימודים החלטתי לקחת קורס כתיבה. בסיום הקורס המורה ניגש אליי ושאל אותי למה אני לא מנסה לכתוב סיפורים קצרים ולשלוח אותם לכתבי עת, כי המסות והתרגילים שלי הם כמו סיפורים קצרים, אני כותבת על דמויות ועל אנשים, לא על נושאים. אז התחלתי לשלוח, ובאמת אחד התרגילים שלי פורסם במגזין קטן כסיפור קצר. שלחתי חומרים שלי גם לסדנת הכתיבה באיווה והתקבלתי, כתבתי שם את הסיפור הקצר "האמיתי" הראשון שלי. אחד הסוכנים שנכחו בסדנה קרא את החומרים שלי בטיסה חזרה ושלח את הסיפור הקצר לניו-יורקר, שפרסם אותו. כך התחלתי.
אחרי קורנל הייתי אמורה להמשיך ללימודי משפטים. עברתי את המבחנים בהצלחה, אבל אמרתי להורים שלי, התוקף של המבחנים האלה הוא חמש שנים – אם בעוד חמש שנים אני לא סופרת, אני הולכת ללמוד משפטים, עכשיו תיתנו לי לכתוב. זה היה ההסכם בינינו, ובשנה החמישית פרסמתי את הספר הראשון שלי. בחמש השנים האלה התקבלתי לאיווה, פרסמתי את הסיפור בניו-יורקר וערכתי את החומרים שכתבתי לספר – ריצ'רד הסוכן, דרך אגב, נשאר עד היום הסוכן שלי – אבל היה חשוב לי להראות להם שיש תוכנית חלופית, למרות שהייתי יכולה להתפרנס ממלצרות מבחינתי. הייתי מתאבדת אם הייתי צריכה להיות עורכת דין. אני יודעת, עבדתי בכמה משרדים. אבל היה ברור לי שהעתיד שלי הוא בכתיבה ושאני הולכת להיות סופרת. פשוט ידעתי את זה כשסיימתי את הלימודים.

לא הפסקתי לכתוב. גם כשלא הבנתי למה אני כותבת ובשביל מי. בשבילי להיות סופרת זה קודם כול לכתוב. אם אני לא כותבת, אני לא סופרת. למדתי לכתוב מחבר בתיכון בקטונה. היינו כמו אחים. בילינו את רוב שנות הנעורים אצלו בבית, אהבנו ספרות וסרטים, וההורים שלי אפשרו את זה, כי הם הבינו שיש דברים מסוימים שהם לא יכולים לתת לי כמהגרים. הוא למעשה זה שידע לכתוב. אני כותבת עוד מזמן התיכון, אבל אז גם התעניינתי באמנות ובמדע, והחבר הזה היה משכתב כל דבר שכתבתי. אין ספק, הוא לימד אותי לכתוב. הוא פשוט היה כותב מבריק, וגם אמור היה להיות הסופר מבין שנינו, אבל הוא בחר בסוף בעסקים, כי בכתיבה לא מרוויחים מספיק כסף. עד היום שנינו צוחקים מזה. נשארנו חברים טובים.

המקום הוא בשבילי כמו דמות. כשאני כותבת, אני מתייחסת למקום שאני רוצה לכתוב עליו כמו לדמות נוספת. זה תהליך חי, דינמי. היחס שלי למקום תלוי בסיפור שאני מתכוונת לספר. המקום הוא קודם כול השתקפות מבחינתי. יש דמות ראשית, ושאר הדמויות בספר הן כמו רשת של בבואות שלה. גם המקום. הוא עוד דמות שמצטרפת לפסיפס שאני יוצרת. אני מקדישה הרבה זמן לתחקיר, נוסעת למקום שאני רוצה לכתוב עליו, מראיינת אנשים, קוראת ספרים. אני לא אוהבת להמציא דברים. אני מנסה להפנים באמת את העולם שאני עומדת לתת לו חיים. למשל, אני כותבת עכשיו סצנה על מקום וזמן מסוימים, ובתוך הראש שלי אני שם במקום ובזמן הזה, עם הדמויות שלי. זו כנראה העיתונאית שבי. אני חייבת לכתת רגליים, לגעת במרקם, להכיר באופן עמוק את המקום שעליו אני מתכוונת לספר.

מהדורה מקוונת | פברואר, 2018
דימוי: אנה ים, מתוך 02 207 43, תל אביב, 2017