שער הייסורים

מאחורי כל כנף דלת מסתתר סיפור, וסיפורה של ח'אולה הוא הסיפור ששינה את התובנות של כולם. אבּראהים לא חזר עוד להיות כפי שהיה, וגם לא שרה ומארי.
סיפורה של ח'אולה שבר את לבבות כולם, והֵדָיו הותירו בהם פצעים שלא יגלידו לעולם. אנשים התקשו להבין אותו, שכן היתה בו משום דעיכה שהציתה את אבראהים, ובדם לבו השרוף רצה ששרה תוותר על יהדותה.
סיפורה של ח'אולה לא חלף ולא יחלוף לעולם, שכן הוא זעזע את יסודות הלבבות ומוטט אותם מבלי שניתן יהיה לשקמם.
סיפורה של ח'אולה שם את ראשו של אבראהים תחת הגיליוטינה ואת ראשה של שרה בידיו.
האם זו המלחמה שבעבר ויתרה על ה"מם" שלה והיתה לחמלה, ועתה ויתרה על ה"מם" וה"למד" שלה, חיממה את הלבבות והציתה אותם?
אויה למלחמות, ואויה לבני האדם שמשרטטים גבולות ומתווים את ההיסטוריה!

יום אחד נזכרה שרה במה שקרה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה כאשר נאלצה לפייס בין שתי חברותיה בשל תקרית שפרצה בכיתה בין הילדים. מדי שנה נשמעת בערב יום זה צפירה ברחבי הארץ, וכולם עומדים דום כדי לכבד את זכרם של היהודים שנרצחו בתאי הגזים שבמחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה.
היתה זו שנת הלימודים האחרונה של הילדים בבית הספר היסודי, ותפיסת עולמם החלה להשתנות. אף כי נולדו ביחד, חגגו כל שנה את יום הולדתם ביחד, שתו, אכלו, למדו ושיחקו ביחד, הצפירה נתנה לכל אחד מהם זהות שונה. כך, למשל, סאדק חשב לעמוד בזמן הצפירה לזכר הצעירים הדרוזים שנפלו במלחמות השונות, בהם קרובי משפחתו. לנא לא ידעה מה תעשה באותם רגעים. האם תעמוד לזכר קרוביו של סבה שמעון, שסיפר לה לא פעם על הנאצים ותאי הגזים וההשמדה ההמונית? הרי אמה יהודייה. כן, היא תעמוד לזכרם. אין זה עניינם של שאר התלמידים, ואם יצעקו עליה, תסביר להם את עמדתה. אבל מה יהיה אם הם יספרו לסבה פואד אל-עמקאווי ולסבתה סאלחה שהיא עמדה בזמן הצפירה? אם כך, היא לא תעמוד כאן מתוך כבוד לסבה וסבתה. אילו היתה בתל אביב, היתה עומדת. ואולי היא תעמוד מעין חצי עמידה מתוך הזדהות עם אלה וכבוד לאלה? בכלל לא ברור לה מדוע מתנהל ויכוח אם לעמוד או לא לעמוד. ומה אם תעמוד כדי לכבד את המתים? הלוא חבריה לכיתה אינם יודעים מה לימד אותה אביה על כך שהאנושיות של האדם היא העיצוב היפה ביותר של האל. היא קיוותה שהצפירה תישמע בהפסקה, כי אז תיכנס לשירותים ותינצל.

"מתי תישמע הצפירה?" שאלה לנא את המורה שלה בקול רם.
"בשעה עשר בדיוק".

אליאס הביט בה מזווית עינו ואמר:
"את לא זוכרת שאנחנו פליטים? הפליט לא מכבד את זכרם של חיילים שגירשו את בני עמו מהבתים שלהם".
"היא לא יהודייה?"
"היא מוסלמית".
"היא ערבייה".
"היא בעצמה לא יודעת מה היא".

הקולות גברו, ולנא אטמה את אוזניה בעוד סערת כאב משתוללת בראשה ודמעה מערימה עליה ברצותה לחמוק מעינה. היא עצמה בכוח את עיניה ולא רצתה לראות או לשמוע דבר בעוד המורה מנסה ללא הצלחה להתמודד עם המצב, להשתיק את התלמידים ולהרגיע אותם. סערת הרוחות היתה עוד רגע לחילופי מהלומות כאשר אחד התלמידים תקף את סאדק ואמר לו:
"אתם תמיד עם הצד החזק".
סאדק התכוון לתקוף אותו חזרה, אך אליאס התערב ועצר בעדו. כמה מורים ששמעו את המהומה מיהרו להגיע לכיתה וצעקו עליהם.
"כל מי שפועל לפי הדת שלו, האל עוזר לו", אמר אחד המורים.
"מה זה הבלגן הזה? מי שרוצה לעמוד שיעמוד, ומי שלא רוצה שישב בשקט", אמר מורה אחר.

השמועה על מה שקרה התפשטה בבית הספר במהירות הבזק, שכן ההנהלה ביקשה מהמורים להתפזר בכל הכיתות כדי למנוע קטטות. לנא תהתה אם היא הסיבה לכל מה שאירע, ואילו סאדק ואליאס התבצרו איש איש בעמדתו. הצפירה שנמשכה דקה הותירה אחריה אלפי סימני שאלה ואלפי סימני קריאה.

מהדורה מקוונת | אוקטובר, 2018
פרק שלישי בעברית מתוך הרומן “על חופי נדודים ואוספי הסיפורים הקצרים שקאאק אל-אסיל (“ספריית כל שיא”, חיפה, 2007)
תרגמה מערבית: ברוריה הורוביץ
דימוי: אורי זדה, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות