תחזרי לרוסיה
אני שייכת למה שנקרא דור 1.5, תופעה חברתית בדמות ילדי מהגרים, אלה שבעקבות תנועות הגירה ושינויים באקלים הפוליטי מצאו את עצמם בגיל צעיר מאוד במדינה אחרת. המעבר הזה, בהיעדר אישיות מגובשת הוא סוג של רעידת אדמה בה את מאבדת חתיכה מהזהות שלך ומבלה את שארית חייך בחיפוש.
ברוסיה ביקרתי פעמים רבות, אבל הנסיעות האלה היו מיועדות לביקורים אצל סבתא ואצל קרובי משפחה רחוקים שמתגוררים בפריפריה, אזורים בהם הזרות שלי הסריחה לקילומטרים או במוסקבה שתמיד היתה גדולה ומתועשת מידי בשבילי כדי שאוכל להרגיש בה בנוח.
ביום השביעי שלי בסנט פטרסבורג גיליתי שנגמר לי החלב סויה אחרי שכבר התחלתי להכין את הקפה של הבוקר, שמתי נעליים ובלי לשרוך אותם ירדתי לחנות בקצה הרחוב כשאני עדיין בטרנינג שבו ישנתי.
את האופוריה שבעטה בי בזמן ההליכה הקצרה הזאת למכולת ניסיתי לבעוט בחזרה, רציתי שזו תהיה תחושה מוכרת שתלווה אותי, רציתי להרגיש שאני לא תיירת ברחובות האלה, במדינה שבה נולדתי. הרגשתי שאננות משכרת ונוחות של הגוף ששמורה רק למקומות שבהם את חלק מהנוף.
בסנט פטרסבורג, עיר שהיא בירת תרבות ואומנות עם הררי סטודנטים, סצנות שוליים, קהילה להטבפא"קית ואוכל זול הרגשתי שאני יכולה להפסיק לשחק ב'מצאי את ההבדלים התרבותיים' ולהיות חלק מהמקום.
*
"רואים שיש לך דם יהודי, את מזכירה לי את האקס שלי, הוא חצי יהודי חצי טטרי" אמרה לי בחורה מקזחסטן שפגשתי במסעדה ישראלית בערב ראש השנה. כשסיפרתי על זה לחברים מקומיים בתור בדיחה, הם חיזקו את הטענה הזאת ולתדהמתי אמרו שרואים שיש לי שורשים יהודיים.
ברחוב הישראלי תמיד בלטתי כ'רוסיה' ולמרות שידעתי טוב מאוד את ההיסטוריה המשפחתית שלי, זו הרוסית וזו היהודית, הנראות הסלבית שלי הייתה כבדה יותר על מאזן הזהות.
בזמן שהתבדחתי ביני לבין עצמי משל – הנה גם את נפלת לקלישאת 'ברוסיה אני יהודיה ובארץ אני רוסיה' – הרגשתי שאני מתרחבת, הגוף שלי כבר לא תיפקד רק כמסמן של אחרות או שייכות, אלא כ אתר היסטורי פרטי וקולקטיבי רחב ומורכב, אתר פיזי של זיכרון.
ילנה רוטנברג, נובמבר, 2017
מהדורה מקוונת | נובמבר, 2017
בעקבות מסע של 'שהות אמנים' בסנט פטרסבורג, 2017
