תני לזה צ'אנס

"איך קוראים לך?" היא שאלה אותי, הגוף הקטן שלה מתוח לצד גופי.
"אליענה", אמרתי לה והוספתי, "זה בעברית".
"מה זה אומר?" היא שאלה, מגניבה נשיקה לצוואר שלי, היכן שראשה הקטנטן נח, כמעט נטול משקל מעל לזרוע הפרושה שלי, הענקית.
"זה אומר משהו כמו 'האלוהים שלי ענה'".
"את אדם מאמין?" היא הרימה לרגע את הראש, הביטה בי בהפתעה.
"אני לא בחרתי את השם שלי עצמי, את יודעת. ההורים שלי בחרו. וכן, אפשר לומר שהם אנשים מאמינים".

השיחה הזאת התרחשה אחרי שגמרתי, מהר מאוד ובקול רם, ואחרי שמפרק היד שלי כמעט איבד תחושה מהתנוחה ומתנועת האצבעות עד שגם היא גמרה, דווקא בשקט, כאילו מישהו מקשיב. אבל הסטודיו, שבו אני עבדתי והיא באה לתרגל בו יוגה, היה מבודד, עמד לבדו ברחוב הראשי, בבית עץ קטן שנראה כאילו יתמוטט בתוך שניות אם סופת הוריקן תגיע לוורמונט. אבל שום דבר לא עמד להגיד לוורמונט. העצים הקיפו את העיירה הקטנה מכל עבר, איתנים וגאים, חיכו לרוח שתטלטל את ענפיהם החסונים עד נשירת העלה האחרון בסוף הסתיו. אחר כך הם יעמדו וימתינו לשלג.
הנוף מהרחוב הראשי היה מרהיב. הגבעות מסביב לעיירה הציגו את כל הצבעים שאפשר היה לדמיין. העצים היו הכול חוץ מירוקים. בכל יום יצאתי להליכה על השביל שהתפתל לצד מסילות הרכבת הישנות. הלכתי מימינן ומשמאלן, לפי סימון השביל האדום, מעלה ומטה, עד למפלים הקטנים, ואספתי עלי שלכת ורודים ענקיים, מושלמים. הנחתי אותם בין דפי המחברת שאיתי. רציתי לקחת כמה מהם איתי כשאעזוב.
היא נכנסה לסטודיו לשיעור המאוחר של יום שני בבוקר. כשעמדה מולי מעברו השני של הדלפק היא אמרה שזה היום השני שלה בעיירה. הרגע הגיעה מהחוף המערבי. היא שאלה אותי על המינוי החודשי, והגישה לי את כרטיס האשראי שלה בחיוך. היא לא היתה ביישנית, והיה לי ברור שהיא לא מוורמונט. כתבתי את השם האיטלקי שלה על אחת הכרטיסיות והנחתי אותה בקופסת המנויים. כשהיא החזירה את כרטיס האשראי לארנק העור החום שלה הצצתי בגניבה בכפות הידיים העדינות שלה. הציפורניים היו קצרות ומשויפות. לא היה לק.
תמיד בדקתי את האצבעות של נשים. זו היתה אחת מסדרת הבדיקות שהייתי עורכת על מנת לקבוע אם מישהי היא דייקית ואני צריכה להיות נחמדה אליה במיוחד. חשבתי שראיתי טבעת נישואים, אבל כשהיא ניגשה אליי אחרי השיעור לא היו על אצבעותיה טבעות כלל.
היא היתה נשואה, כמובן. לאישה לפחות. היא סיפרה לי אחרי שכבר שכבנו בסטודיו. קודם בעמידה כשהיא שעונה אל הקיר, ולאחר מכן על ערימת מזרני היוגה הסגולים שהדיפו ריח של חומר חיטוי.
היא התעכבה, בכוונה, חיכתה שכולן יעזבו. בהתחלה היא התעסקה בארנק שלה, אחר כך בחנה באריכות את מערכת השיעורים התלויה על הקיר. כשהמורה ליוגה עזבה סוף-סוף, מיקֵלָה פנתה שוב אל דלפק הקבלה שמאחוריו עמדתי. היא ניגשה אלי מהצד, התעלמה מקיומו של הדלפק, ונעמדה סמוכה אלי, קרובה כל כך. ההתרחשות הזו, בראש שלי, נראתה כמו התחלה של סרט פורנו לסבי.
נראה לי שהסרט היה עובד טוב יותר אם הייתי, למשל, המורה ליוגה. אם הייתי נוגעת בגוף הזעיר שלה בפעם הראשונה בזמן שיעור: מיישרת את הגב שלה, מעבירה אצבעות על בטנה התחתונה, מוודאת שהיא קפוצה פנימה, מסדרת את היציבה שלה, נוגעת באגן, בירכיים. זה לא מה שקרה. אבל הסתכלתי עליה. היו לה מחוות של רקדנית בלט עם גישה של כוכבת קולנוע. השיער שלה היה אסוף בקוקו קצר, והיא שחררה אותו רק אחר כך, כשהשדיים שלנו נלחצו אלה כלפי אלה.
"את רוצה לבוא אליי לארוחת ערב, אליענה?" היא שאלה כשקמה לבסוף מערימת המזרנים. היא אספה את הבגדים שלה מהרצפה ושלחה אליי מבט בזמן שהתלבשה, חיכתה לתשובתי. אני התרוממתי ונעמדתי מאחוריה, מתפעלת מהגב השזוף החלק שלה ומהקימור העדין במותניה. היא היתה חטובה כמו פסל יווני. היא חזרה ולבשה את הבגדים שהחליפה אליהם כבר מיד אחרי השיעור, חולצה שחורה מבריקה, בלי חזייה, וג'ינס מחוספס וצמוד. לא אמרתי כלום. האצבעות שלי עדיין היו רטובות והריח שלה עדיין היה באפי, מיציה מתייבשים לאיטם על הלחיים שלי ועל השפתיים.
"מצוין", היא אמרה ויצאה מהסטודיו אל חלל הכניסה. היא לקחה עט ופיסת נייר מהשולחן שלי ושרבטה את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה. הייתי אמורה להגיע בשמונה.
שנאתי את עצמי. על זה שלא אמרתי כלום, על זה שקניתי את היין היקר מדי, על זה שניסיתי לאחר וצלצלתי בפעמון שלה באיחור של רבע שעה, משחק ששיחקתי כשהייתי צעירה יותר – לא להיראות נלהבת מדי.
היא בישלה.
היא אמרה שהיא לא ידעה אם אני צמחונית או טבעונית או אם יש דברים שאני לא אוכלת. על הכיריים עמד סיר מהביל מלא ברוטב בעל ניחוח נפלא, ועל השיש היתה מונחת שקית פסטה שעוד לא בושלה. הגשתי לה את בקבוק היין היקר, היא הודתה לי. הדירה שלה היתה סמוכה לקולג' ששכן על ראש הגבעה. עוד לא יצא לי לעלות על הגבעה – למעט הקולג' והבריכה שהציע חדר הכושר שבתוכו, לא היתה שום סיבה לטפס מעלה. הנוף מהחלונות של המטבח והסלון היה מפואר: החלונות פנו אל ההרים, בנייני האוניברסיטה לא נראו מהכיוון הזה. כל מה שנשקף מהחלונות היה הטבע.
היא אמרה שהרוטב עוד לא מוכן ושלחה אליי מבט מרמז. התקדמתי לעברה. התנשקנו. היא היתה כל כך קלילה כשהרמתי אותה אל השיש של המטבח, וכל כך רטובה כשחדרתי אליה. הפעם היא היתה רועשת. עברנו מהשיש של המטבח לספה בסלון, ואז לבסוף למיטה שלה.
"את לא רעבה?" היא שאלה. היינו עירומות והיא חיבקה אותי, הרגליים והזרועות שלה הקיפו אותי כמו ענפי גפן. הרגשתי פתוחה.
"אני תמיד רעבה", אמרתי. כשהתיישבתי ולבשתי את חזיית הספורט שלי היא חיבקה אותי מאחור ועברה באצבעותיה על קווי המתאר של הקעקועים שלי.
"אני רוצה לשמוע מה המשמעות שלהם בשבילך".
"אני רוצה לשמוע מה המשמעות של הנישואים שלך בשבילך", אמרתי.
"אנחנו במערכת יחסים פתוחה, אל תדאגי", היא אמרה. לא היתה לי שום דרך לדעת אם היא משקרת או לא. אבל גם לא היתה לי סיבה לחשוד שהיא משקרת. כשהיא התרוממה מהמיטה כדי להתלבש הבחנתי בצלקת בבטנה התחתונה. ראיתי צלקת כזאת רק פעם אחת קודם לכן.
"יש לך ילד", אמרתי כשחזרנו אל המטבח. היא הביטה בי ולרגע נראה שהגוף שלה התכווץ בחרדה, אבל מיד נרגע וחזר לגמישותו. היא הרתיחה מים בסיר קטן והטילה את הפסטה לתוכו.
"זה לא נורא כמו שחשבתי שזה יהיה בהתחלה. קוראים לה נאן. היא תהיה בת ארבע בינואר. יש לך ילדים?"
בלי שהתכוונתי השתחרר ממני צחוק שהתגלגל לתוך השאלה, "זה נראה כאילו יש לי ילדים?"
"זה נראה כאילו לי יש ילדים?" היא השיבה, רצינית.
"האמת שלא. בכלל לא".
"היו צריכים לעשות ניתוח קיסרי. אמרו שאני קטנה מדי".

בעודה מעמיסה פסטה ורוטב עשיר בירקות על שתי צלחות עמדתי מאחוריה וחיבקתי את מותניה.
"את באמת קטנה מאוד. את הדבר הכי סקסי שראיתי אי פעם". היא הסתובבה אליי ונתנה לי נשיקה רטובה, ואז ניגשה עם הצלחות לשולחן אוכל קטן שהיה כבר ערוך.
היו לה הרבה שאלות אליי. לי לא היו שום שאלות אליה. היתה לי תחושה מוזרה, כאילו בכל רגע בת הזוג שלה והילדה יופיעו בדלת, יפריעו לנו, ומיקלה תצטרך להסביר מי אני ומה אני עושה שם. אבל אף אחת לא באה.
אחרי הארוחה ביליתי את הלילה אצלה במיטה. המשכתי להרגיש איך היא מעוררת אותי, כל הלילה לצדה, היה לי קשה לשלוט בעצמי, שכבנו שוב ושוב, התפרקנו שם, אחת אחרי השנייה ופעם אחת גם ביחד, וניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה היה לי סקס כל כך מוצלח. לא מאז שהגעתי לוורמונט, בזה הייתי בטוחה.
בשלב מסוים במהלך הלילה היא שאלה "למה צחקת כששאלתי אותך אם יש לך ילדים?"
"זה סיפור ארוך", אמרתי לה. ידעתי שאצטרך לספר אותו אבל רציתי לדחות את הרגע ככל האפשר. היא נישקה אותי על האף, כאילו הכרנו לפני שנים ולא רק באותו הבוקר, ואמרה, "נו, תספרי, יש לנו את כל הלילה".
לגמתי מכוס היין שהבאתי מהמטבח לשידת הלילה. "זה לא סיפור כיפי במיוחד", אמרתי. היא לא ענתה, רק חיכתה שאמשיך לדבר.
"ובכן", התחלתי, לא בטוחה למה אני מספרת את הסיפור הזה לזרה מוחלטת, נשואה פלוס אחת, שמשום מה חשבתי שהיא בוגדת בבת הזוג שלה. לא יודעת למה לא הצלחתי להגיד לה לעזוב את זה. זה היה משהו בעיניים שלה, בקול שלה. היא שלטה בי לחלוטין. ואני אהבתי את זה.
"גם אני הייתי נשואה. לא בפתוחה. היינו ביחד תשע שנים. אף פעם לא דיברנו על ילדים. אהבנו לטייל, אהבנו לזוז הרבה ממקום למקום. לאף אחת מאיתנו לא היתה עבודה קבועה. אף פעם לא חשבתי שיהיה רגע שהיא תרצה ילדים. כלומר, זה היה כל כך רחוק מאיתנו". מיקלה המשיכה לשתוק. שמעתי אותה נושמת והרגשתי את החזה שלה נע מעלה ומטה ליד החזה שלי.
"יום אחד, בחורף שעבר – היא היתה בת שלושים ושמונה – זה השתנה. משום מקום היא באה ואמרה שהיא רוצה ילדים. דיברנו על זה הרבה. הלכנו לטיפול. אבל פשוט לא יכולתי לומר 'כן'. לא יכולתי לדמיין את החיים שלי עם ילד: את כובד האחריות – לילד, לפרנסה – לא יכולתי לדמיין את עצמי נשארת במקום אחד, מתחייבת למקום".
"אבל יכולת לדמיין את החיים שלך בלעדיה?"
"לא. ממש לא. אבל לפחות ידעתי איך אני ארגיש. לפחות ידעתי מה זה אומר".
"ועכשיו? כמעט שנה אחרי, את מתחרטת?"
"לא יודעת. זה מורכב. אולי אני מתחרטת על כל ההחלטות האלו שקיבלתי בחיים שלי, שהובילו אותי לנתיב הכי רחוק מילדים שאפשר. אני מתחרטת שאני מי שאני, שאני בן אדם שלא יודע להתמודד עם הפחדים שלו. הלוואי שהייתי יכולה לתת זה צ'אנס, לנסות. אבל אי-אפשר. לא באמת, לא עם ילד. אי-אפשר פשוט לתת לזה צ'אנס".
מיקלה היתה שקטה מאוד. היא הביטה בי. לא אמרה כלום אבל לא הורידה ממני את העיניים.
"ואת, את לפעמים מתחרטת?" שאלתי אחרי שהשתיקה נהייתה ארוכה מדי, מעיקה.
"האם אני מתחרטת שילדתי את נאן? לפעמים. אני בטוח מתחרטת על ההיריון. בחיים לא הייתי עושה את זה שוב. וזה קשה. ילדים. מאוד. לפעמים מתחשק לי להיעלם ואני יודעת שאני לא יכולה להיעלם, שאני אף פעם לא אוכל להיעלם, וזו ידיעה נוראית, לפעמים כל כך נוראית שאני לא מסוגלת לנשום לרגע. אבל אפילו התחושות הנוראיות ביותר נעלמות בסופו של דבר. פשוט צריך לתת להן זמן".
עצמתי את העיניים. ראיתי את נטלי בפארק, מחזיקה תינוק. לא הייתי שם לצדה. אמהות אחרות היו. ילדים אחרים. נטלי דיברה עם מישהו, היא חייכה. התינוק חייך, הצטהל. פקחתי את העיניים, חזרתי אל המציאות, אל מיקלה, אל המיטה.
"אני מעדיפה להתחרט שלא עשיתי ילד מאשר להתחרט שעשיתי".
היא לא אמרה כלום, וגם אני לא המשכתי, למרות שהיו לי עוד הרבה מחשבות שרציתי להוציא החוצה. חשבתי על נטלי, ועל אמא שלי, הילדוּת שלי. חשבתי על כל החברים שלי שנהיו הורים והתרחקו מהעולם שלי לעולם של הורים אחרים, ילדים אחרים. בסוף נרדמתי. אני חושבת שהיא עדיין חיבקה אותי כשהתעוררתי לרגע לפנות בוקר, אל תוך החשכה הלא מוכרת.
בבוקר היא דיברה עם נאן מהמטבח. שמעתי את הקול המתוק של הבת שלה. הן דיברו איטלקית. לא היה לי מושג מה מיקלה אומרת או איפה הן היו, בת הזוג שלה והילדה. נשארתי במיטה עד שהיא דפקה על הדלת של חדר השינה.
"קפה?"
"בהחלט", אמרתי והתרוממתי להתלבש. שטפתי את הפנים. לא הבאתי מברשת שיניים. כשהתכוננתי לדייט לרגע לא חשבתי שיש סיכוי שאשאר לישון אצלה.
"אני מצטערת אם הרסתי קצת את האווירה אתמול בלילה", אמרתי, מחזיקה את כוס הקפה שהיא מסרה לי, יחפה במטבח.
"מה פתאום", היא אמרה. לא הייתי בטוחה אם היא דיברה בכנות. הקפה היה טעים. זה לא היה קפה פילטר אמריקאי שהגישו לי בכל מקום פה. היתה לה מכונת אספרסו ומכונה שטחנה את פולי הקפה שהיו ארוזים בעטיפת נייר מעוצבת. הסטודיו היה אמור להיפתח כעבור שעה ורציתי ללכת הביתה להתקלח.
"כדאי שאלך", אמרתי והנחתי את כוס האספרסו בכיור.
"אני יודעת, כדאי שגם אני אתחיל לעבוד". האוויר בינינו לא נע. בחוץ הרוח נשבה. הרגשתי כאילו האנרגיה שלה והחיוניות שלה נבלעו תחת מה שאמרתי בלילה הקודם. רציתי להתנצל. רציתי להגיד לה שהיא זאת שרצתה לדעת, היא שאלה אותי. רציתי לומר לה שהיא שכחה לשאול אותי על הקעקועים שלי. במקום לנשק אותה אמרתי "להתראות, יפה" כשהיא ליוותה אותי אל הדלת.
"תודה על אתמול", היא אמרה בחיוך, "עבר הרבה זמן מאז שהיה לי כזה לילה מטורף".
"העונג כולו שלי", השבתי ויצאתי החוצה, ירדתי במדרגות אל המכונית. בחוץ הצבעים בהקו ופסגות ההרים הזדקרו מעל לערפל שאפף את הגבעות. השמש שלחה מטה את זוהר קרני הסתיו שלה.

היא לא חזרה אל הסטודיו אפילו לא פעם אחת. לפני שעזבתי את העיירה לקחתי את כרטיס המנוי שלה מהקופסה, קרעתי אותו וזרקתי לפח המיחזור. בערב חג ההודיה זיהיתי ברחוב הראשי מכונית שנשאה לוחית רישוי של קליפורניה, ובתוכה ישבו ילדה ואישה גבוהה שחורת שיער. ברחוב פֶָּרֶל הן פנו פניית פרסה, והמכונית טיפסה על הגבעה. למחרת חלפתי על פני שלושתן בעודן הולכות ברחוב הראשי ליד בית הקפה היחיד בעיירה. מיקלה ראתה אותי, אני בטוחה בכך, אבל היא אפילו לא הנהנה לעברי או אמרה שלום.
רציתי לגשת אל בת הזוג שלה ולומר, "היי, את, האישה שלך בוגדת בך". אבל לא עשיתי כלום. לבת שלהן היה הצחוק הכי מתוק ששמעתי אי פעם.

מהדורה מקוונת | אפריל 2022
דימוי: לריסה מילר, ברווזים בבריכה, מתוך יש הרבה דרכים לתפוס מרחב