תרגום אחד: שיח'ה חליווה ורחל פרץ

שוחחתי עם שיח'ה חליווה, סופרת ומשוררת, ועם רחל פרץ, עורכת ומתרגמת, בעקבות תרגום ספרה של חליווה למלחמה יש אף גדול שאותו הן תרגמו במשותף.

דיאלוג של חברות

רחל: היסוד של העבודה המשותפת שלנו הוא יסוד של חברות, למרות שהתחלנו לעבוד לפני שנהיינו חברות. נהיינו חברות קרובות תוך כדי העבודה. שיח'ה מדברת עברית מעולה. זה היה ברור לי מהרגע הראשון. היא גם כותבת וקוראת עברית בלי שום בעיה. אני מבינה ערבית, שומעת ערבית אבל אני לא יודעת לקרוא ולכתוב ערבית בכלל. תהליך העבודה שלנו היה כזה: שיח'ה מביאה תרגום מילולי לגמרי של הטקסט, ולכל מילה שיש לה יותר ממשמעות אחת או שהיא מורכבת יותר, היא מציעה בעברית את כל האפשרויות שהיא מכירה. מהרגע הזה שתינו יושבות מול הערבית שהיא מקריאה לי בקול שוב ושוב ומול  העברית ששיח'ה כותבת בה. הפעולה המשותפת היתה בראש ובראשונה, לפני התרגום לעברית, לפני המקצועיות, לפני החומרה של העריכה, לגמרי מהלך חברי, מהלך היפר אינטימי. אני הייתי בדיאלוג עם העברית של שיח'ה.

הערבית של שיח'ה היא הערבית ההיסטורית. אבל העברית של שיח'ה היא העברית של האישה שחיה מולי. הדימוי שעולה לי כרגע בראש למפגש בינינו הוא כאילו היינו מכינות ביחד קוסקוס. לא במובן העמלני שבו נוהגים לחשוב על נשים, אלא כפעולה אינטימית, משותפת. המחויבות שלי מבחינת התרגום היתה קודם כול לעברית של שיח'ה. העברית של שיח'ה הערבייה הישראלית. העברית של שיח'ה הפלסטינית. העברית של שיח'ה המורה. כל סוגי העברית שהיא הביאה. ואז לנסות לצקת את המוזיקה הערבית ששיח'ה הביאה לשולחן על שלל המשמעויות שלה.

שיח'ה: אני זוכרת למשל שהיינו נתקעות על איזו מילה, ואז רחל יוצאת למסע חיפוש. כמה מהמילים שהיא מביאה אני בכלל לא הכרתי, אבל היא שמעה אותן בטקסט. ואני מתחילה להגיד על מילים בעברית שלא הכרתי, "זה נשמע יפה", או "זה נשמע מתאים". אין לי סיבה, אני לא יודעת להסביר, אבל אני אוהבת את זה. הדו שיח הזה בינינו, המשא ומתן סביב מילים ממש, ממש קטנות לפעמים, חסר לי כשאני מדברת על זה.

ניסוי וטעיה

רחל: לפני למלחמה יש אף גדול תרגמנו ביחד ספר שירה של שיח'ה, אולי נצטרך ליותר מיער (אפיק, 2022). שם הקשב העמוק שלנו היה איך לדייק בעברית את העומס המטורף של המשמעויות לכל מילה. על זה עבדנו. בפרוזה היינו פתאום בשדה חדש לגמרי. גילינו שכל סיפור כמעט מבקש עברית אחרת, טון אחר, קצב אחר, ואי-אפשר לעשות את זה, לא יכולנו להתמסר בכל סיפור לעברית שהוא דורש. לא היה אפשר באמת להמציא מהתחלה עברית לכל סיפור. אז עשינו מהלך של ניסוי וטעייה. כל סיפור היה ניסוי חדש. האם הצלחנו יותר או פחות? זה היה תהליך של פשרות. בספר השירה, לדוגמה, הרגשתי שאנחנו מתפשרות מעט מאוד על העברית. בפרוזה, מרוב הניסיון לאתר את העברית הספציפית של כל סיפור, היינו לדעתי ליד הדבר יותר מאשר בתוכו.

שיח'ה: אני חושבת שהעיסוק בסיפורים נתן לנו יותר מרחב לחיפוש. יש יותר מקום במטפורה לחיפושים. אני חושבת שגם הזמן עשה את שלו. השירה היתה התחלה. שתינו היינו צריכות ללמוד אחת את השנייה ואת העבודה שלנו ביחד. בסיפורים הרגשנו יותר בנוח, אני חושבת. היה הפחד מזה שאנחנו עובדות על סוג אחר של ספרות.

רחל: לדוגמה, המונולוג של אורגת השטיחים בסיפור "כאן אין לשמיים קול" (למלחמה יש אף גדול, עמ' 39-33). איך לדייק שפה של אישה שהיא על פניו אישה פשוטה, ענייה מאוד, שמתפרנסת מהשטיחים שהיא אורגת, אבל בעצם, באגף הסודי של העשייה שלה, היא אמנית גדולה? איך למצוא את השפה שלה, את המוזיקה שבתוך דיבור פשוט כביכול, ועדיין במשפטים גבוהים מאוד מבחינת המשמעות שלהם, מבחינת הפילוסופיה?

שיח'ה: הכול היה תלוי סיפור. לא היה לנו מודל אחד לכל הספר. לדוגמה, האסיר בסיפור הראשון,  "החלונות ספרים מקולקלים" (למלחמה יש אף גדול, עמ' 17-11). מדובר על אסיר שבקושי קרא ספר, אולי פה ושם, והשאלה היתה איך יהיה השיח שלו בסיפור עם האסירים האחרים, שנלחמו בעוול, והם יותר משכילים, וקראו ספרים? והוא שבקושי קרא אולי חצי ספר? גילינו את העברית שלו תוך כדי העבודה על התרגום.

ישבנו הרבה שעות וחשבנו איך אנחנו מעבירות לעברית את הערבית המדוברת בסיפורים. זאת היתה עבודה מאוד עמוקה, מלמדת וכיפית, עם המון התלבטויות וחזרות על הטקסט. עד שלפעמים הייתי אומרת לרחל: "די, אני כבר לא יכולה לקרוא את הסיפור שלי שוב ושוב". הרבה פעמים רחל היתה למשל אומרת, "פה בעברית זה גבוה מדי", או שהיינו מתחילות סיפור במשלב מסוים ורחל הבינה פתאום שזה לא מתאים.

רחל: זאת היתה בעיה. כשהעברתי למשל את הטקסט להוצאה בשלב ביניים של התרגום, רק כדי להראות את ההתקדמות שלנו, אני זוכרת שהם אמרו לי, "רחל, יש פה קצת בעיה במשלבים. בעברית זה לא עובר. המעברים החדים האלה ממשלב למשלב, זה לא יושב טוב". זו היתה שאלה שהתלבטנו בה בעצמנו. המעברים מערבית מדוברת לערבית ספרותית הם טבעיים לגמרי לקורא הערבי, שכותב וקורא בדיאלקט אחד ומדבר ביומ-יום בדיאלקט אחר לגמרי. כלומר, כשהקורא הערבי קורא סיפור שיש בו שילוב בין ערבית ספרותית לערבית מדוברת, ולפעמים גם דיאלקט בדואי, שזה עוד יותר נחות מבחינתו, בשבילו השיח התרבותי הזה הוא לגמרי טבעי. במעברים האלה הוא קורא גם את הסוציולוגיה של הסיפור.

בעברית הזיכרון ההיסטורי התרבותי שלנו הוא אחר לגמרי. עברית גבוהה ועברית מדוברת לא חיות בטבעיות זו לצד זו. השיחה הפנימית של הקורא העברי עם טקסט שיש בו מעבר בין משלבים שונים ובין דיאלקטים היא לא אורגנית. בעברית אין דיאלקטים. יש משלבים, אבל אין לנו מושג איך דיבר יהודי מרוקאי במרוקו לפני מאה שנה. יש לנו רק את העברית המרוקאית שהתרקמה פה בארץ, שהיא שילוב של סלנג, עברית מדוברת, ערבית מרוקאית וכך הלאה. כלומר בתרגום הסיפורים של שיח'ה המעבר הוא לא רק בין שפה לשפה. זה היה האתגר הכי גדול שלנו. המעבר בתרגום הסיפורים היה בעצם ממערכים שלמים של תודעה של קורא אחד, הקורא הערבי, למערכים אחרים של תודעה של קורא אחר, הקורא העברי.

שיח'ה: היתה גם השאלה אם אנחנו רוצות שהקורא העברי יחשוב שמדובר בסיפור שתורגם מערבית, ואז יקבל יותר בקלות את המעברים בין המשלבים השונים, או שאנחנו רוצות שהוא יקרא את הסיפור כאילו מדובר בסיפור שנכתב בעברית. דיברנו על זה הרבה.

רחל: שוחחנו בלי הרף, גלגלנו מילים בלשון, בעברית ובערבית, עד שמצאנו את הניגון הנכון בעברית. מאחר שאני מבינה ערבית, פחות או יותר, יכולתי להבחין גם בקפיצות לא מודעות של שיח'ה, למשל כשבחרה לתרגם מושג שמורכב מכמה מילים למילה אחת, שמגלמת את משמעותו הכללית המקובלת, ואני דווקא התעקשתי להיצמד למושג כולו ולאפשר אותו קודם כול כמטאפורה, מרחב לשוני, ורק אחר כך כמילה בעלת משמעות אחת.

עריכה

רחל: בעולם הספרות הערבי לא נהוג להשתמש בעורכים ספרותיים. הפוסק היחיד הוא המו"ל; אהב – פרסם את הטקסט כמות שהוא, לא אהב – דחה את ההצעה. לכן, אחרי שסיימנו את מלאכת התרגום, עברנו למהלך של עריכה ממש. משותפת. דייקנו יחד משפטים, ניכשנו מיותרים, לעתים גם שינינו מעט את המבנה. כך יצא שיש הבדלים מסוימים בין המקור הערבי לתרגום, אבל בניגוד למהלך תרגום ועריכה סטנדרטי, שבו הכותב מודר מהתהליך, כאן העבודה נעשתה במשותף, כשכל הזמן ברור ששיח'ה היא בעלת המילה האחרונה. לא ערכנו במהלך התרגום, רק לאחריו, משום שרק כשהטקסט עמד בשלמותו בשפתו החדשה, אפשר היה לקרוא אותו ברצף ולראות יחד מה דרוש תיקון. ובנוגע לטיוטות – בעידן המחשב אין ממש טיוטות. עבדנו על אותו קובץ כל הזמן. אחרי עימוד הטקסטים לספר עשינו מהלך עריכה נוסף, משום שדברים חדשים צצים כשטקסט מועמד כפי שיהיה בדפוס. אני במקצועי גם עורכת ספרותית, גם עורכת לשון, ועם שיח'ה, גם מתרגמת. השתמשנו בכל הכישורים שלי. בשלב האחרון מיכל קריסטל, העורכת הלשונית, הציעה כמה תיקונים משל עצמה, ובשיחה משותפת הסכמנו עם כמה מהם ודחינו אחרים. כיף גדול, המסע הזה.

מהדורה מקוונת | יולי 2023
דימוי: Extract from Saga, Mina Shoaib, 2017, edition 1_150 – מתוך קודקס ועוד: הארכיון החי